מבזקים
אורן שחור
יצחק שמיר
בצל ההתנתקות / דיאלוג אסטרטגי במשבר
סיפור אמיתי / מאת חיים משגב
עזריאל נבו // מזכיר צבאי - שיחות עם חיים משגב

ברוכים הבאים לאתר שלי,

 

 

באמצעות אתר זה תוכלו להכיר אותי וללמוד על פועלי.

 

האתר מספק מידע אודותיי; לא מלא, כפי שהייתי רוצה. בין השאר, על פעילותי המשפטית ארוכת השנים כמו גם  על המאמרים הרבים שכתבתי בנושאי חוק ומשפט ובנושאים אחרים, על ספרים שכתבתי ועל כתבות שפורסמו אודותיי, בקשר לשורה ארוכה של משפטים שבהם נטלתי חלק. היו גם לא מעט כתבות-רקע שפורסמו ללא כל קשר למשפטים שבהם הופעתי. בחלק מפסקי-הדין שמתפרסמים כאן מצוטטים מאמרים שכתבתי. כמו כן, מתפרסם באתר הזה מאמרים רבים מאוד שפרסמתי במהלך עשרות שנות פעילותי ובהם תגובותיי להתרחשויות הרבות במדינה שלנו. אין עוד עורך דין שהספיק כה הרבה. רבים מן הדברים שאמרתי או שכתבתי מצאו ביטוי בספרים שאחרים כתבו.  עם \את, אין באתר הזה כל רמז למאות הפעמים שבהם התראיינתי בטלוויזיה או ברדיו; כשם שאין כל תיעוד על תשע השנים שבהם הגשתי ביחד עם אורן שחור תכנית בטלוויזיה שנקראה "באש צולבת".


בד בבד, שמי הוזכר לא אחת בספריהם של אחרים. פרופ'  עזרה זהר, לדוגמה, בספרו  המאלף "סדום או חלם", מצטט דברים שאמרתי בגנות "תעשיית החנינות"( ראה  - בעמ' 301). הוא  היה הראשן שתיעד דברים שכתבתי ואמרתי במשך עשרות שנים - ואחריו באו רבים מאוד. דוגמה נוספת : הספר שפרסם ברוך לשם שנקרא "רצח רחל הלר - tאנטומיה של חקירה" המתעד את מאבקי לשם שחרורו של יורם ביכונסקי ( מי שהיה עצור במשך 42 ימים כחשוד ברצח).

 

על חלק מפעילותי הציבורית/משפטית מספר הלוחם הבלתי נלאה בשחיתות הציבורית, העיתונאי אריה אבנרי ז"ל, בספרו המונומנטלי "אומץ לב". הספר התפרסם חודשים ספורים לפני שהוא נפטר. כותרת המשנה שלו היא  25 שנות מאבק  בשחיתות השלטונית. גם  העיתונאי יואב יצחק תיעד חלק ממאבקי הציבוריים בצמד הכרכים שפורסמו תחת הכותרת "מחלקה ראשונה". 


 ספר נוסף שמתעד מקצת מעלילותיי בבתי המשפט נקרא "ישר ללב". ערך אותו נתנאל סמריק והא מתבסס על שורה של ראיונות טלוויזיוניים עם האנשים שמתועדים בספר. אני סיפרתי בראיון שנערך עמי על שני מקרים שבהם שחררו שופטים עצורים ל"מעצר בית" בביתי.  אחד מהם היה  רפי סויסה, באותה העת נציב שירות בתי הסוהר ( ובעבר חבר כנסת) והשני היה עוה"ד משה שרמן.


 הספרים שפרסמתי בהוצאת ספרית פועלים הם אלה:  שיחות עם אריה עמית, ספר שיחות עם מי שהיה מפקד מחוז ירושלים במשטרה בתקופה שבה התקיימו שם מחאות הענק לאחר שנחתמו הסכמי אוסלו הבלתי מציאותיים, "לא אותו הים", ספר המתעד שורה של שיחות מרתקות עם שמעון פרס, ו - שיחות עם יצחק שמיר; ספר שיחות עם האיש שחזון ארץ ישראל השלימה אף פעם לא נטש אותו. כל שלושת הספרים נערכו בידי הסופר נתן שחם שאף הקדים דברים בכל אחד מהם.


בהמשך לספר השיחות שפרסמתי עם יצחק שמיר הופיע מאמר רחב היקף של באסופת המאמרים שנקראת יצחק שמיר - כסלע איתן, שאותה ערך יוסי אחימאיר. ספר זה יצא בהוצאת ידיעות אחרונות ומכון ז'בוטינסקי בישראל.


בנוסף לשלושה ספרים אלה, פרסמתי עוד ארבעה ספרים. כמו כן, הייתי שותף בעריכת ספר נוסף ביחד עם ד"ר אודי לבל שנקרא "בצל ההתנתקות - דיאלוג אסטרטגי במשבר". אסופת המאמרים בספר מתייחסת לגירוש אלפי היהודים מבתיהם בגוש קטיף ובצפון השומרון.


איש הרדיו הוותיק, נדיר צור, חיבר את הספר "רטוריקה פוליטית" - מנהיגים ישראליים במצבי לחץ, ובו הוא מאזכר כמה וכמה פעמים את את ספרי "שיחות עם יצחק שניר".  הוא  מביא בו ציטוטים מן השיחות שלי עם יצחק שמיר. 


גם העיתונאי יאיר קוטלר, איש "הארץ" בעברו, מאזכר אותי בהרחבה בספרו "הנחש", שבו הוא מתעד את עלילותיו של יוסי שריד, בהביאו ציטוט נרחב ממאמר שכתבתי ב"ידיעות אחרונות". 


העיתונאי דן מרגלית התייחס אלי בהרחבה בספרו "ראיתי אותם", בהקשר לריאיון  שנערך עמי  בתכניתו "ערב חדש". אל הריאיון הגיעה גם בתו של מי שנאשם בפגיעה קשה באימא שלה. היא צידדה באביה ( להפתעתו של דן מרגלית).


פפרופ'  אשר אילני ציטט בספרו המרתק "התנקשויות פוליטיות - בארץ ישראל" שניים מכתבי; מתוך הספר "שיחות עם יצחק שמיר" ומתוך המאמר "אבישי רביב - ה'פגע-רע' של השב"כ", שפורסם ב"נתיב" - כתב עת למחשבה מדינית, חברה ותרבות שנערך בידי אריה סתיו.

 

האתר נפתח לפני כמה שנים - ולא כל מה שרציתי נמצא בו -  אבל אין לי ספק שלמשוטט בו  צפויה הנאה לא מעטה. 


אלפי כתבות התפרסמו אודותיי, מאז 1966, השנה בה קיבלתי רישיון עו"ד, ורבות מהן מאוזכרות כאן אבל לא כולן. 


 גם מאמרים אין ספור, שהתפרסמו בכול העיתונים, במיוחד ב'מעריב',  ממתינים לאיתורם - ולהתאמתם להעלאה לאתר אינטרנט. פרסמתי מאמרים, בין השאר, גם ב'הארץ', ב'דבר', ב"על המשמר",  ב"מקור ראשון" ובעיתון  "חדשות' - ולפני הרבה שנים גם, לא תאמינו, ב'העולם הזה'. 


יש מאמרים שהתפרסמו בקבצי מאמרים ובמגזינים תקופתיים שונים כגון ב - 'האומה', במה למחשבה לאומית, רבעון בהוצאת המסדר ע"ש זאב ז'בוטינסקי בעריכת יוסי אחימאיר, וב - 'נתיב', כתב עת למחשבה מדינית, חברה ותרבות,  בעריכת אריה סתיו - ויש כתבות ומאמרים שטרם איתרתי. יחלפו, כנראה, עוד שנים עד שהכול יימצא את מקומו הראוי באתר הזה. 


בד בבד, פרסמתי מאמרים גם במקומות  אחרים; כגון בשני קבצים של הציונות הדתית; האחד הוקדש למאה שנות ציונות דתית והאחר הוקדש  לכבודו של ד"ר זרח ורהפטיג. את שני הכרכים ערך שמחה רז.


כמוכן, יש להזכיר, כמובן, את המאמר הנרחב שפרסמתי בקובץ "בצל ההתנתקות - דיאלוג אסטרטגי במשבר", שאותו ערכתי ביחד עם ד"ר אודי לבל. ובשורה אחת עם מאמר זה עומד גם המאמר שפורסם בקובץ שערכה פרופ' דפנה ברק-ארז שנקרא "משפטים ראשונים".



בשנים האחרונות, חזרתי לפרסם טורים שבועיים ב"מעריב" בדף הדעות.  בעבר,  כתבתי רבות ב'מקור ראשון' ובאתרי אינטרנט רבים, כגון  ב - y-net ובאתר מחלקה ראשונה, שעורכו הוא יואב יצחק, ב - ערוץ 7 ובעוד אכסניות שאינני זוכר כרגע את שמן. 


אגב, ב'מעריב' הופיע אחד המדורים שהיו הכי אהובים עלי. החיים בצהוב  - זה היה שמו של המדור - היה, בראש ובראשונה, מדור ספורט;  לחלוטין לא אובייקטיבי. נתתי בו ביטוי, קודם כול, לאהבתי למכבי תל אביב  מדור זה פורסם במקביל למדורו של ארי שמאי שנקרא בית שמאי.

 

מה שלא ימצא, כנראה, ביטוי באתר הזה הן הופעותיי הרבות באמצעי התקשורת האלקטרוניים, לרבות בתוכנית הרדיו שהגשתי ביחד עם אלוף(במיל.) אורן שחור במשך כשמונה שנים. התוכנית נקראה 'שחור ולבן'. במקביל הגשנו גם תכנית בטלוויזיה שנקראה 'אש צולבת'. אין דרך לשלב תכניות אלה באתר הזה. כל מה שאני יכול לומר עליהן הוא שהן זכו לפופולריות רבה.. בתכנית הטלוויזיה התארחו, בין השאר,  גם בנימין נתניהו וגם שמעון פס וגם אריאל שרון.


בשלב מסוים אף פרסמנו ספר בהוצאת "הד ארצי" שתיעד שורה של שיחות בינינו שנקרא "באש צולבת". את דברי ההקדמה לספר כתבו בנימין נתניהו ו  - שמעון פרס. טקס ההשקה של ספר זה התקיים בביתו רחב המידות של עו"ד זכי כמאל המתגורר בדליית אל-כרמל בנוכחות בנימין נתניהו

 

מה שעוד לא ימצא כאן ביטוי הן הידיעות העיתונאיות הרבות אודותיי באתרי האינטרנט השונים, או ההופעות הפומביות הרבות בהקשרים שונים מעל בימות ציבוריות, או ברדיו ובטלוויזיה, שבהן אני שוטח את 'האני מאמין שלי'. חלק מן הידיעות והפירסומים אודותיי שהופיעו בעשרות השנים האחרונות בעיתונים יוכנסו אט-אט לאתר זה.

 

אני משתדל להכניס לאתר הזה, מעת לעת,  את המאמרים שלי שמתפרסמים באתרים אחרים, ב - y-net או ב - News 1 או באתר 'מראה'. את האתר מראה ערכה, מיום עלותו לאוויר העולם,  דפנה נתניהו. גם המאמרים שמתפרסמים בערוץ 7 וב - 'מקור ראשון' מוצאים את מקומם באתר הזה, לא כולם, מן הסתם,  לאחר פרסומם שם. דבר אחד אני יכול להגיד לכם: כשאני קורא דברים שכתבתי לפני עשרות שנים, אינני מתחרט על דבר - ואינני חוזר בי משום דבר. עשרות המאמרים שפרסמתי ב"מעריב" בשנות ה - 90, בעיצומם של מחדלי אוסלו, תיעדו בדיוק את מה שעתיד לקרות. ראיתי את האיוולת בהסכם עם ערפאת שהחזיר אותו מתוניס  לרצועת עזה ביחד עם מאות מחבלים חמושים - וידעתי שעם ישראל  עומד לשם מחיר יקר מאוד . 


לעתים אני אפילו אומר לעצמי, איך כל האחרים לא ראו את מה שאני ראיתי. למשל, את הליקויים הרבים במערכת המשפט - ואת ההשתלטות של בית המשפט העליון, שבו שיטת המינויים הייתה תמיד קלוקלת, על מערכות חיינו. תמיד תהיתי, איך יכול להיות שהכול 'שפיט'; כיצד בכלל ייתכן ששופט שמונה בגלל ידע מסוים בתורת המשפט יכול להעמיד את שיקול דעתו במקום זה של הרשות  הנבחרת. אמר פעם השופט אשר גרוניס, לימים נשיא בית המשפט העליון, שיש לו יכולת לקבוע מה פסול במהלך מסוים מן הבחינה המשפטית - אבל שאין לו יכולת להפעיל כלים כאילו-משפטיים, כמו סבירות או מידתיות.

 

יחד עם זאת, תורת ה'אמרתי לכם' איננה אהובה עלי. כל אחד צריך להיאבק על מה שהוא מאמין בו. ללא מורא - כמו שאמר בזמנו אורי אבנרי, שבאותן שנים נלחם לבדו, כמעט לבדו, מול ממסד מושחת.

 

כתבתי את הדברים, ואני עדיין חוזר עליהם, פה ושם, ואם קורה שחלק מן הדברים הופך לנחלת הכלל, לחלק מן ההסכמה הכללית, די לי בכך. והדברים מתייחסים הן למישור המשפטי הטהור, שבו התרעתי, לא אחת, על עיוותים קשים, למשל, בשעה שכתבתי את עבודת הגמר שלי לשם קבלת תואר ה -  .M.A  באוניברסיטת תל-אביב (בהנחית פרופ' דוד ליבאי) או בעת שכתבתי את התיזה לקראת קבלת  תואר דוקטור ( .Ph.D )  באוניברסיטת לונדון ( ב -   L.S.E. ), והן למישור הפוליטי-מדיני.


בשלב מאוחר יותר, התחלתי להרצות במכללה האקדמית נתניה ובאוניברסיטת בר אילן.


ואגב, את התואר הראשון במשפטים עשיתי בשלוחה התל אביבית של האוניברסיטה העברית. הבניין הראשון שהוקם בקמפוס המפואר היה של הפקולטה למשפטים.  לפני מלחמת השחרור היה במקום כפר ערבי שנקרא  שיח' מוניס. הוא ננטש,, ככל הנראה, בידי יושביו במהלך מלחמת השחרור. רבים מן המרצים המכהנים שם כיום, מי שרוממות זכויות "העם הפלשתיני"  בפיהם, תוך שהם עושים נפשות לרעיונות האלה בקמפוסים ברחבי העולם, בוודאי שוכחים שיום אחד הם עלולים גם להיתבע לפנות את הבניינים המפוארים שבהם הם מלמדים לטובת "הפליטים" שירצו לשוב לבתיהם במסגרת "הסכם השלום" שהמרצים הללו כה מייחלים לו.


עבודת הגמר באוניברסיטת תל אביב ( במסגרת התואר השני)  פורסמה, כמאמר מקיף, תחת הכותרת "הזכות להיכנס לבית כדי לערוך בו חיפוש" בקובץ 'משפט פלילי, קרימינולוגיה ומשטרה' בעריכת ד"ר גרשון אוריון שיצא לאור מטעם האוניברסיטה. במערכת של הקובץ הזה השתתפו, בין השאר,  פרופ' ליאון שלף, פרופ' יובל לוי, פרופ' דוד ליבאי, ד"ר מאיר טיכמן וד"ר יורם שחר( כתוארו אז). המאמר זכה לאזכורים רבים במסגרת פסקי דין של בתי המשפט  - ובמיוחד בפסק הדין המכונן של השופט משה דרורי בבית המשפט המחוזי בירושלים ( ראה  -  ב"ש 1153/02,  מדינת ישראל נ' מיכאל אברג'יל ). חשוב להזכיר את המאמרים שפרסמתי ב"הפרקליט", הביטאון המרכזי של לשכת עורכי הדין בישראל. חלק מהם צוטטו בפרסומים של בית המשפט העליון.


בד בבד, אני מזכיר כאן את תפקידיי במסדרת הלשכה. שימשתי שם הן בוועד המרכזי והן במועצה הארצית. בשלב מאוחר יותר שימשתי במשך שמונה שנים אב בית דין בבית הדין המשמעתי הארצי של הלשכה. הערעור על פסקי דין שניתנים בערכאה זאת הוא בבית המשפט העליון - והיו כאלה.


את הסכנה בחזרה ל'גבולות 67' ראיתי לפני שנים רבות כמו גם את הסכנה שבנסיגות מחשש שיהפכו למקומות שמהם ישוגרו טילים לעבר מרכזי אוכלוסין בתחומי מדינת ישראל. 'תורת השלבים' של הערבים אף פעם לא עברה מן העולם. מי שלא רוצה בקיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל אף פעם לא יראה בכל 'הסכם שלום' את קץ הסכסוך. על הקמת ביתו הלאומי של העם היהודי בארץ ישראל הכריזו אומות העולם כבר לאחר מלחמת העולם הראשונה. כתב המנדט על ארץ ישראל ניתן לבריטים בדיוק לשם כך. העובדה שהם מעלו בתפקידם ונעלו את שערי הארץ, לדרישת הערבים, בדיוק כשמיליוני יהודים רצו לברוח מן התופת הנאצית תיזכר להם לנצח. גם העובדה שהם גזלו מן העם היהודי את ארץ ישראל המזרחית שאותה הם מסרו לידי כמה שבטים שהגיעו מהמדבר לא תישכח להם. אף פעם לא היה 'עם ירדני' שביקש לעצמו עצמאות. 


גם המושג 'עם פלשתיני' נולד רק בשנים האחרונות כדי לנגח את המדינה היהודית. עובדה היא שלא בהצהרת בלפור ולא בכתב המנדט שניתן לבריטים לאחר מכן, לא נאמר דבר על  "עם פלשתיני". מדובר רק על בית לאומי לעם היהודי ועל זכויות אזרחיות לתושבי המקום.

 

לספר יצחק שמיר / כסלע איתן, שתמונת הכריכה שלו מופיעה מצד ימין בעמוד זה, תרמתי מאמר חשוב ביחד עם רבים אחרים. סיפרתי שם, בין השאר, את סיפור כתיבתו של הספר 'שיחות עם יצחק שמיר',  אבל בעיקר תיארתי שם אדם נחוש שמאמין בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. עורכו של הספר, יוסי אחימאיר, בנו של אב"א אחימאיר, היה מנהל לשכתו של יצחק שמיר - ולימים חבר כנסת.

 

הספר בצל ההתנתקות / דיאלוג אסטרטגי במשבר, שאותו ערכתי ביחד עם ד"ר אודי לבל (כתוארו אז), הנו ניסיון ראשון להתמודד עם הטראומה האיומה שעברה עלינו בעת שאלפים גורשו מבתיהם בגוש קטיף ובצפון השומרון. המאמרים שבספר נכתבו בידי חוקרים ממוסדות אקדמיים שונים. הספר יצא תחת חסותה של המכללה האקדמית נתניה. דברי הקדמה לספר כתבו פרופ' משה ארנס , ד"ר יוסי ביילין ופרופ' סיני דויטש, דיקאן בית הספר למשפטים במכללה האקדמית נתניה שבה הרציתי 18 שנים. שמו של המאמר שלי שפורסם בקובץ הוא "בית המשפט העליון כמעצב מדיניות ציבורית: מקרה תכנית ההתנתקות".

 

בתחתית העמוד הזה מופיעים צילומי כריכות של  ארבעה ספרי שיחות שקיימתי עם ארבעה אישים, בהם שני ראשי ממשלה לשעבר, יצחק שמיר ושמעון פרס (לימים נשיא המדינה),  מפקד מחוז ירושלים במשטרת ישראל בימי אוסלו, אריה עמית, ואלוף(במיל.) אורן שחור, מי ששימש מתאם פעולות הממשלה ביהודה ובשומרון בעת שנוהלו בשנות ה - 90' השיחות עם יאסר ערפאת.

 

לאחרונה פורסם רומן ראשון  שנקרא "סיפור אמיתי".  הוא מתאר את מערכת המשפט/אכיפת החוק בצבעים מאוד קודרים.  כל הדמויות הן אמיתיות. פגשתי בכולן, אם כי מטעמים מובנים היה עלי לטשטש את הדמויות כדי שאי אפשר יהיה לזהותן בוודאות. ניתן רק לשער, לנחש, אולי, אבל לא מעבר לכך.  אף אחד לא אוהב לקרוא בספר עד כמה הוא טיפש או מושחת או סתם שלומיאל.


באני גאה במיוחד בספר השיחות שקיימתי עם מי ששימש מזכיר צבאי לארבעה ראשי ממשלה. עזריאל נבו  כיהן כמזכיר צבאי למנחם בגין, יצחק שמיר, שמעון פרס ו - יצחק רבין.  הספר "מזכיר צבאי" מתאר שנים מרתקות בתולדות המדינה - מלחמת לבנון הראשונה, הנסיגה לעבר רצועת הביטחון, פרשת קו 300, הניסיון להכפיש את איציק מרדכי, המאבק המכוער מסביב למינויו של דן שומרון לרמטכ"ל, הרינונים ערב מינויו שח יעקב פרי לראש השב"כ  ועוד ועוד. השיחות עם האיש הנפלא הזה היו מאוד מועילות להבנת רבים מן האירועים שהתרחשו באותן שנים. לטקס ההשקה של הספר הגיע פרופ' אריה נאור , מי שהיה מזכיר הממשלה בקדנציה הראשונה של מנחם בגין ( בין השנים 1977-1981). בטקס ההשקה של הספר נשא דברים פרופ' אריה נאור, מי ששימש מזכיר הממשלה בימיו של מנחם בגין בקדנציה הראשונה שלו.


בימים אלה חזרתי לפרסם טור שבועי קבוע, בכל יום ראשון בשבוע ב'מעריב'. חלק מן הטורים מתפרסמים, בגרסה שונה, במידה מסוימת, בערוץ 7  ובאתר NEWS ONE. חלק מן הטורים מתועדים גם ' באתר זה.


בימים האחרונים יצא ספר ביוגרפי אודות אורן שחור שנקרא  מחוץ לקופסה. בטקס ההשקה של הספר השתתף הרמטכ"ל שעבר משה ( בוגי) יעלון.

   

חשוב גם לזכור את פסקי הדין הרבים שהייתי שותף להתהוותם בבית המשפט העליון. להלן כמה מפסקי הדין היותר מפורסמים שצוטטו מאז מאות פעמים בפסקי דין שבאו אחריהם:

 

(א)  יוסף אונגרפלד נ' מדינת ישראל ( ראה - דנ"פ 7383/08  ו - רע"פ 2660/05).תשעה שופטים קבעו הלכות  חשובות ביותר בנושא 'העלבת עובד ציבור'. מאות כתבי אישום בוטלו בעקבות ההלכות שנפסקו בפרשה זאת - ורבים אחרים לא הוגשו;

 

(ב) משה  פייגלין נ' השופט מישאל חשין, אז יו"ר ועדת הבחירות המרכזית.  אחד-עשר שופטים  דנו בעניין זה; ארבעה מהם קבעו שלא היה קלון במעשי-המחאה של משה פייגלין.( ראה - בג"ץ 11243/02). לימים, קבע השופט יעקב טירקל, מי שהחליף  את השופט מישאל חשין לקראת הבחירות לכנסת ה -17, שאין  קלון בהרשעתו, ולכן הוא יוכל להתמודד בבחירות הקרובות לכנסת ה  - 17.;

 

(ג) ישראל בן  עטייה ואח' נ' שר החינוך והתרבות ( אמננון רובינשטיין). השופט אהרן ברק(כתוארו אז) הניח בפסק-דינו את התשתית לתורת המידתיות, שעה שהוא קבע ביחד עם השופט יעקב קדמי והשופט צבי טל שהתנהגותו של המשיב לא הייתה מידתית בעת שהוא 'העניש' תלמידים שלא חטאו בגלל שתלמידים בשנים קודמות העתיקו בבחינות (ראה - בג"ץ 3477/95). עשרות תלמידי י"ב בבית הספר על שם יגאל אלון ברמלה נשמו לרווחה;

 

(ד) פרופ' הלל וייס ואח' נ' ראש ממשלת ישראל ( אהוד ברק ) ואח'. אהוד ברק ביקש, בשלהי כהונתו, לאחר שכבר הוכרז על בחירות חדשות לראשות הממשלה,  'לחטוף' הסכם עם 'הפלשתינים' בקמפ-דייוויד. הסכם לא הושג, כמובן, ואהוד ברק וחבריו במחנה השמאל ההזוי קיבלו סטירת לחי. בית המשפט העליון אמר את דברו. השופט יעקב טירקל חלק על רוב חבריו ( ראה - בג"ץ  5167/00);

 

(ה) אמיתי - אזרחים למען מנהל תקין וטוהר המידות נגד יצחק רבין ואח'. בפסק דין זה, שהורה לראש הממשלה' hmje rchi'  לסלק ממשלתו את סגן השר רפאל פנחסי בגלל כתב אישום שהוגש נגדו,  שהוכר כ"ראייה מנהלית", שמכוחה אמורה רשות מינהלית (קרי: ראש הממשלה) להפסיק את כהונתו של מי שנגדו תלוי כתב האישום, הניח בית המשפט העליון את התשתית להדחתם של ראשי הערים רמת השרון ונצרת עילית  כעשרים שנה לאחר מכן ( ראה - בג"ץ 4267/93);

 

(ו) אומ"ץ - אזרחים למען מנהל תקין וצדק חברתי ואח' נגד יצחק רוכברגר ואח'. שישה שופטים החליטו להדיח על אתר את יצחק רוכברגר מתפקידו כראש העירייה ברמת השרון. הנשיא, אשר גורניס, נשאר במיעוט ( ראה - בג"ץ 4921/13 ואח' )

 

והדברים עוד יסופרו וייאמרו - וייכתבו..

 

 

                           

 

                                 גלישה נעימה,

 

                                חיים משגב

 

 

כתיבה, פובליציסטית או פולמוסית, היא החלק הקל  בחייו של מי שרוצה להיות 'מעורב' בחיים הציבוריים. הרבה יותר קשה

להגיע בכל בוקר לבית המשפט כדי לייצג שם אנשים בריבם עם 'האחר; בין אם 'האחר' זאת רשות  ציבורית ובין אם 'האחר' הוא 

בעל עניין פרטי.

 

אולם השלווה האמיתית מתקיימת רק כאשר עומדים בפני כיתה של סטודנטים כדי להרביץ בהם מן התורה שנרכשה במשך עשרות שנים. בחלק מן הסטודנטים פוגשים לימים באולם המשפטים לאחר סיום לימודיהם. לא תמיד הם זוכרים להקדים שלום למי שטרח, עם רבים אחרים, על מעמדם החדש בחברה - אבל זה כבר פחות חשוב.

 

 גם לקוחות לא תמיד מכירים תודה על העמל הרב שהושקע בעניינם; עמל שנגרר,לעתים, אל שעות הלילה המאוחרות.

ארז אפרתי, איש ביטחון, שכונה בעיתונים, 'מאבטח הרמטכ"ל', הסתבך ארבעה ימים לפני שעמד לשאת אישה. בצאתו ממסיבת רווקים, הוא תקף צעירה שעברה שם. ארז אפרתי נעצר על גדות הירקון בידי עובר-אורח. איש לא יכול היה להסביר מה אירע לצעיר היפה הזה, בכל המובנים,  באותו לילה מר ונמהר.

 

 אילן זייגר , כוכב נבחרת ישראל בכדורסל ושחקן מפתח בהפועל תל אביב, הסתבך בארה"ב. כאן הוא נראה ביחד עם עו"ד חיים משגב, שנשלח אליו בידי חבריו בישראל, בבית מעצר הנמצא ליד וושינגטון.

את הבעיטה הבאה צריך לקבל ברק חוסיין אוסמה, נשיא לא-חכם, נאיבי, שאינו מבין שהעולם איננו יכול להתנהל  כמו איזה מתנ"ס  בהארלם של שיקגו, שם הוא שימש עובד קהילתי. מה שמאיים על שלום העולם הם לא היישובים של היהודים בארץ מולדתם. מה שחשוב הוא, שברק-חוסיין אובמה(אוסמה) יבין,  שיש אירגוני טרור מוסלמיים שלעולם לא ישלימו עם העולם הנאור, המערבי, הדמוקרטי. נשיא לא-חכם עם סדר יום של טיפש יכול להמיט אסון על כל העולם החופשי. מה שקורה עכשיו בכמה מדינות מוסלמיות, במזרח התיכון וביבשת אפריקה,  מוכיח עד כמה העולם המוסלמי אינו יציב. 

 

ועוד לא אמרתי כלום על ההסכם המטופש עם האיראנים.

 

אז מה הוא חושב לעצמו כעת,  הנשיא השחור הראשון של ארצות הברית ? סוריה, עיראק, לוב ועוד כמה מדינות התפרקו  לרסיסים;  שמדינת ישראל צריכה להסכים להקמת "מדינה פלשתינית", ביהודה ובשומרון, כדי שגם זו תתפרק לרסיסים - ותהפוך לבסיס שממנו נשלחים טילים לעבר גוש דן ? לא די במה שקורה ברצועת עזה?  או בסיני ?

ארבעה עורכי דין בכירים, יורם שפטל, דן אבי יצחק, שלמה כהן  וחיים משגב, בשיחה עם   בנימין ליפקין ושמואל מאיר הירשמן.

האקטיביזם השיפוטי שהנהיג הנשיא(בדימ.) אהרון  ברק היה לרעה החולה של מערכת המשפט. אם כיום בית המשפט העליון זוכה להערכה כה מעטה בקרב ציבור האזרחים הרי שהסיבות המרכזיות לכך הן התערבותו בנושאים לא-לו ושיטת המינויים הקלוקלת שגרמה למונוליטיות מחשבתית. עמדות פוסט ציוניות, ואפילו אנטי-ציוניות בעליל, של חלק משופטיו של בית המשפט העליון בעבר בוודאי תרמו לסלידה מפניו. הדברים מצאו את ביטויים המובהק בפרשת ההתנתקות, בעת שעשרה שופטים מתוך אחד-עשר, אימצו את המיתווה, שהיו בו סממנים מובהקים של אי-חוקתיות,  שאישר את גירושם של אלפי יהודים מבתיהם ואת עקירתם של עשרות יישובים. רק השופט אדמונד  ניסה לעמוד בפרץ. יש להאמין שהדברים עומדים להשתנות עם השינוי בהרכבה של הוועדה למנוי שופטים.

'משגב לדך' הוא מושג שאינני יודע את פישרו. אני מניח שהעורך התכוון לטוב - אבל יצא משהו שאני לא אוהב. אינני משגב לדך. אני משהו אחר לגמרי.   

'חם'  -- ועוד איך... 

שנונה שנים נמשך העימות הטלוויזיוני בין אלוף ( במיל.) אורן שחור לבין חיים משגב. 'באש צולבת' קראו לתוכנית שבה ראיינו השניים מרואיינים רבים  - וניסו ''לצלוב' אותם. כל אחד בדרכו. זה מימין - וזה משמאל. באותם ימים גם יצא ספר המבוסס על סדרת ראיונות שהשניים ראיינו זה את זה. במהלכן התוודה, לראשונה, אורן שחור, שצמרת צה"ל לא אהבה בזמנו את בחירתו של בנימין נתניהו, המנצח הגדול בבחירות מול  שמעון פרס, לראשות הממשלה; מה שלא הפריע הן לבנימין נתניהו והן לשמעון פרס לכתוב דברי הקדמה לספר. בתמונה נראה אורן שחור יוצא מביתו של שמעון פרס באישון לילה. 

המאבקים אף פעם לא מסתיימים - אבל צריך לדעת גם להיות נדיבים. שתי האחיות שנפגעו מינית לא ביקשו יותר מאשר את העמדתו לדין של מי שפגע בהן. הן לא ביקשו נקמה. בסופו של משפט 'מלוכלך' נשלח יעקב העליון לשנה וחצי מאחורי סורג ובריח. רונאל פישר היה הסניגור שלו. דברי הזוהמה שיצאו מפיו, באולם בית המשפט, לא היו מביישים אפילו את הגדול שבטיפשים. השופט חנן אפרתי נותר המום. בשלב מסוים הוא הגיש תלונה ללשכת עורכי הדין בגין התבטאויות של פישר כלפיו. את "הפישר" הזה היה צריך למעוך כבר בשלב ההוא. אסור היה לתת לו לגדול לממדים של ארכי-מאכר. מי שחברה אליו, רות דוד-בלום, פרקליטת המחוז לשעבר, הייתה צריכה להבחין בטיבו של האיש, ולא להיגרר לתוך הזוהמה שבה הוא היה שקוע עד צוואר למן היום הראשון  שבו הוא קיבל את הרישיון לעסוק בעריכת-דין. 

צריך לדעת לשמור מרחק. שילוב של כמה תחומי עיסוק מונע גלישה לעבר הלא-נודע... עורכי דין שיודעים לשלב עיסוקים אקדמיים בעבודה היום-יומית עושים נכון. אפשר  גם לצייר ואפשר  גם לכתוב ספרים....

רפי סויסה, נציב שירות בתי הסוהר, וחבר כנסת לשעבר, הסתבך בפלילים בגלל רצונו לסייע לבנו. המשטרה, גם בגלל מאבקי כוח פנימיים, ביקשה לעצור אותו. השופט, אברהם בלזר, שלח אותו ל'מעצר בית' בביתו של סניגורו...חיים משגב. 

מבולבלים ? 

סיפור מרתק על ישראלים שמכרו ציוד שאסור במכירה לחברות זרות שאחר כך העבירו אותו לידיים אירניות.

ריטה סופר כתבה על הסגה הלא-פתורה. 

הנבחרת האולטימטיבית. רק איתה ננצח. דו מרגלית בהרכב.

 

 

                                               

זה קרה בעת שנכתב הספר 'לא אותו הים' שבו נשאל שמעון פרס שאלות נוקבות - וענה תשובות לא פחות נחרצות. אחר כך הוא נבחר לנשיא המדינה. שמעון פרס אהב את הספר והוא הורה על תרגומו לרוסית. האופטימיות שלו נראתה לי כנאיביות שאין לה מקום במזרח התיכון. עם זאת, הוא אף פעם לא איבד תקווה - עד יומו האחרון.

בתקופת הגירוש הגדול מגוש קטיף התגייסה פרקליטות המדינה לטובת המהלך המדיני השגוי, אם לא לומר ההזוי, כשבראשה עומד מני מזוז. כתבי אישום מטורפים ובקשות למעצר עד תום ההליכים נהדפו בידי השופטים כמעט בשאת נפש. 

 

שום דבר לא השתנה. חיים משגב מול חיים שיבי. פוליטיקאים מתחלפים, בדרך כלל, אחת ל -4 שנים. תקופת כהונתו של הנשיא הוגבלה

ל -7 שנים. פרקליטי-מחוז מתחלפים. ראשי ממשלה עומדים לבחירה מחדש כל 4 שנים. המפכ"ל. הרמטכ"ל. היועץ המשפטי לממשלה. לכולם יש תאריך תפוגה. רק בעלי הטורים לעולם נשארים. מ'שורה' משחרר רק המוות. 

מי שמבקש להקים 'מד'ינה פלשתינית' נוספת ממערב לירדן חוטא להיסטוריה ויביא כלייה, ללא ספק, על מדינת-ישראל. ארץ-ישראל כולה צריכה להיות בריבונות העם היהודי. זאת הבטחה של אומות העולם לאחר מלחמת העולם הראשונה שמעוגנת במסמכים משפטיים. 'מדינה פלשתינית' לעם שמעולם לא היה קיים תהפוך למדינת טרור שתתבע גם את השטחים שנכבשו ב -  1948 - ואחר כך את כל השאר. מי שרוצה בחזון בלהות כזה, שימשיך להטיף לפתרון 'שתי מדינות'...


הספר שיחות עם יצחק שמיר, ראש הממשלה בדימוס, בהוצאת ספרית פועלים, ובעריכתו של הסופר ואיש הרוח נתן שחם, איש שמאל מובהק, צריך לשמש מחזור חובה לכל איש ואישה שארץ ישראל יקרה להם. חזונו של יצחק שמיר צריך לשמש לעד לפיד לפני המחנה. 


חגיגות האליפות. 

הזיכוי היכה בהלם את נציגת התביעה, עוה"ד יהודית אמסטרדם, כיום שופטת מחוזית, מי שנלחמה בכל כוחה כדי להשיג הרשעה בתיק נגד שני הנאשמים ששמם התנוסס במקום גבוה ברשימת 'המבוקשים' באותם ימים. 

מאבק איתנים  מול  קלרה רגיניאנו, לימים שופטת מחוזית, בעניינו של רפי סויסה, נציב שירות בתי הסוהר,  מי שהסתבך בסיכסוך משפחתי. בשלב מסויים נשלח רפי סויסה ל'מעצר בית' למשך יומיים בבית פרקליטו. המשטרה שיחקה 'משחק מלוכלך' בגלל בגלל סיבות שונות. בית המשפט לא קנה את 'הסיפור' בדבר מסוכנותו-כביכול של מי ששימש עד אז נציב שירות בתי הסוהר.

תמונה. 

עוד תמונה. מלווה ברזומה. 'גלובס'  פרסם את הכתבה על פני שלושה עמודים ב -  25 ביוני 2010. 

יורם ביכונסקי, חברה של רחל הלר, נעצר כחשוד העיקרי ברצח. שניהם היו חברים בהתארגנות אוונגרדית. רחל הלר הייתה אז חיילת. יורם ביכונסקי, שיוצג על ידי חיים משגב, נפצע קשה מאוד במלחמת יום הכיפורים. הוא הכחיש כל קשר לרצח של חברתו. המעצר גרר כותרות ענק. לאחר מאבק עיקש, יורם ביכונסקי שוחרר - והמשטרה מצאה לה 'קורבן' אחר; את עמוס ברנס. והסוף - הרי ידוע לכול. מאבקו ארוך-השנים הוכתר בהצלחה שבועות ספורים לפני שהוא מת ממחלת הסרטן. מי ששימש מישנה לנשיא בית המשפט הלעיון, חיים כהן, היכה על חטא עד ליום מותו. הוא לא סלח לעצמו על שדחה, כלאחר יד, את ערעורו של עמוס ברנס על הרשעתו המעוותת.

עימות חזיתי. ניצחון ביניים. 

 לאחר שאוהדי הפועל התכנסו כדי להשמיץ את מכבי, כינס העיתון קבוצה של אוהדי מכבי. מה לעשות, קצת יותר איכותיים וקצת פחות מתלהמים. ההתלהמות אף פעם לא מביאה בריאות. גם לא אליפויות.

מספרי סיפורים. פורסמו ב"עולם האישה". 

הרב עוזי משולם נפל קורבן לגזענות אשכנזית. 

חיים משגב מקבל את מגן אמיתי - אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות מידי העיתונאי אריה אבנרי - יו"ר ומייסד העמותה 

בסופו של יום, איש העסקים מסר את עדותו - וראש עיריית רמת גן הורשע בקבלת שוחד. לפעמים, גלגלי הצדק עושים את מלאכתם... גם במחוזותינו.

המתמודדים על ראשות הלשכה. צבי מיתר, שלמה כהן, יעקב רובין, דרור חטר ישי, חיים משגב. היו זמנים. 

 המאמר, "הצל המעיק של ההתנתקות" , פורסם בשנת 2008. מאז, לא מעט אנשים הבינו את גודל האיוולת של מי שעמד אז בראש הממשלה. אריאל שרון, לדעת רבים, פעל ממניעים לא-ענייניים, תוך פגיעה אנושה ביסודות הדמוקראטיים של המשטר הנוהג במקומותינו. אבל מי שסייע לו בפעילותוו הלא-חוקתית, הנפשעת, במידה רבה, בעת שאלפי אנשים גורשו מבתיהם בגוש קטיף,  הייתה המערכת המשפטית. בראשה עמדו אז ציפי ליבני, שרת המשפטים, מני מזוז, היועץ המשפטי לממשלה  - ואהרון ברק ,"אביר המהפכה החוקתית", נשיא בית המשפט העליון בעת ההיא.  

 

כשברברה טוכמן כתבה בזמנו את ספרה "מצעד האיוולת", היא ל שיערה שיום אחד היא תוכל להוסיף לרשימתה את האיוולת הגדולה ביותר שאי פעם התרחשה במישור המידיני-לאומי.

 

אל השלושה הנ"ל יש להוסיף, כמובן,  גם את הרמטכ"ל דאז, דן חלוץ, מי שהודח אחר כך מתפקידו בעקבות מלחמת לבנון השנייה. צה"ל, תחת הנהגתו, התכונן  לפינוי תושבים מבתיהם; הוא לא התכונן למלחמה בחיזבאללה.

 

 

העיתונאי הוותיק  דן מרגלית בחר בחיים משגב כאחד מן המרואיינים על-ידו שראויים לציון בספרו המתאר, בין השאר, שנים רבות של הגשת תוכניתו המיתולוגית "ערב חדש" ( ראה - בעמ' 248).

חיים משגב תרם את חלקו לקובץ החשוב הזה במאמרו "על סמכותה המכוננת של הכנסת" (ראה  -  בעמ' 122) .

חיים משגב פרסם את מאמרו " המאבק על ארץ ישראל - ביתו הלאומי של העם היהודי"  במסגרת הקובץ הזה לזכרו של ד"ר זרח ורהפטיג, איש אשכולות מן המעלה הראשונה. אין עוד היום כמותו בכנסת או ליד שולחן הממשלה. 

ספרו של חיים משגב, 'שיחות עם יצחק שמיר', מתורגם לאנגלית ומופץ בארצות הברית. 

העתונאית חדווה גלילי המיתולוגית בקשה לדעת. חיים משגב ניסה להסביר...ללא הצלחה רבה מדי... 

לפני הרבה שנים, יורם ביכונסקי נחשד ברצח חברתו רחל הלר ז"ל. חיים משגב ייצג אותו. בסופו של מאבק, ביכונסקי שוחרר והמשטרה מצאה"קורבן אחר"; קראו לו עמוס ברנס. אבל גם זה לא צלח בידיה. ברנס זוכה  במשפט חוזר בהסכמת הפרקליטות - וזכה להרבה מאוד פיצויים. 

 הסדר הטיעון עם התובעת, עוה"ד איטה נחמן, לימים שופטת, הציל אות אוהד ברט מעונש חמור במיוחד.

18 שופטים יצאו מהכיתה הזאת. יבול מרשים לכל הדעות. אלוף אחד - בן ציון פרחי, פצ"ר ונשיא בית הדין  הצבאי לערעורים,  ושר משפטים - יעקב נאמן. ויוסי ורטר שטרח להגיע למפגש.

הצעת חוק מהפכנית. חיים משגב, נציג לשכת עורכי הדין בישראל בוועדת חוקה, חוק  ומשפט, תמך בה בהתלהבות.  אהוד אולמרט ומרדכי וירשובסקי דאגו לקדם א הצעת החוק עד לשלביה הסופיים. חומרת העבירה, היא בלבד, לא תספיק כדי לעצור אדם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. על הפרקליטות יהיה להראות נתונים נוספים המעידים על מסוכנותו של מי שאותו מבקשים לעצור.

חיים משגב ודוד ליבאי, אז שר המשפטים, צפויים לעמוד על במה אחת כדי לזכות בהוקרת התנועה הציבורית:  "אמיתי", - אזרחים למען מנהל תקין וטוהר המידות. באותו מעמד ישתתפו גם העיתונאים צבי הראל אילנה דיין וחנן עזרן ביחד עם חבר הכנסת רן כהן. "הארץ" מדווח על כך.

פזית בר און הואשמה ברצח בעלה. המשפטט הסתיים בהרשעה בהריגה ובעונש של שלוש שנות מאסר. השופט היה אדמונד לוי. 

 איש מדהים. נחוש. אמיתי. החלטי. הספר "שיחות עם יצחק שמיר" בעריכת הסופר נתן שחם היה לאבן פינה בכל דו-שיח על מורשתו של יצחק שמיר.

ישר ללב - סיפורים אמיתיים שיצאו לאור בטלוויזיה של דמויות מפתח בחברה הישראלית.. חיים משגב סיפר על שני מקרים שבהם בתי משפט שלחו חשודים ל"מעצר בית" בסלון שלו. בהסכמתו - כמובן....

 חיים משגב עם חבר.

 ארבעה פרקליטים בכירים, דן אבי יצחק, שלמה כהן, יורם שפטל וחיים משגב, מול שני עיתונאים מהמגזר החרדי.

 אכיפה פוליטית. אף אחד כבר לא יכול לסמוך על רשויות אכיפת החוק. תוהו ובוהו  - ורוח רעה.




 זיכוי מופלא בידי שבעה שופטים בבית המשפט העליון, בהסכמת פרקליטות המדינה, שם קץ לסגה משפטית ממושכת.