"...אסור להתפשר בשאלות מצפוניות. זה חוק ולא יעבור. ולא, אל תבקש לך שלטון... ביסודו של דבר אני אופטימי, מפני שאני מאמין בשכל הישר... איש לא יוכל לומר עלי שאני רק נאה דורש. מאז ומתמיד ידעתי שצריך גם נאה לקיים... אני מאחל לעצמנו שלא נחדל להאמין בעצמתנו ובכוחנו המוסרי... אינני מיסטיקן; אבל אמונה אינה יכולה, מטבע הדברים, להיות רציונלית. אמונה היא דבר המורכב מרגש וממחשבה. החזון הציוני לא נבנה רק על הגיון צרוף בלבד. אם להיות רציונליים - אין לנו שום סיכוי לעמוד מול מאות מליוני הערבים והמוסלמים המקיפים אותנו... לא נוכל להתקיים אם לא נהיה מוכנים למלחמה תמיד... כשאני אומר אתה מלים נצח ישראל לא ישקר, אני מתרגש...זה מחשמל אותי..." (מתוך דברים שאמר יצחק שמיר).

"...אף כי אין יצחק שמיר שש לדבר על עצמו, במעין הצהרה שהוא אינו חשוב אלא ככלי להגשמתה של מטרה, מתבהרת והולכת מהשיחות דמותו של האיש יצחק שמיר, שנחישות והחלטיות הם סמל הגיבורים שלו מיום שהצטרף למחתרת של הלח"י ועד עצם היום הזה, והשקפת העולם שהיה נאמן לה מיום שעמד על דעתו. השקפה, שבנאמנות לה הוא דוחה לימים אחרים, בעקביות נחרצת, כול פיתרון של פשרה וכול הסדר שלום עם הפלשתינים, אולי לדור הבא, ואולי לבאים אחריו...." (מתוך דברים שכתב הסופר נתן שחם, עורך הספר, בשער הספר).

"...שום ויכוח ציבורי של ממש לא קדם לטקס שנערך ב - 13 בספטמבר 1993 על מידשאות הבית הלבן...בעיני היה הסכם זה (שנחתם שם), עם האירגון לשיחרור פלשתין, לא מוסרי ולא חוקי בעליל. כמוהו כ'ספר הלבן' שפירסמה הממשלה הבריטית בשנת 1922 שקרע את חלקה המזרחי של ארץ-ישראל המקראית  כדי להקים ממזרח לירדן את מדינת החסות ההאשמית, זו זו שהאמיר עבדאללה ביקש לקרוא לה כבר אז "מדינת פלשתין"....הסכמי אוסלו לא הביאו, ולמיטב הכרתי אף לא יוכלו להביא בעתיד, לידי גמר את הסיכסוך שבין היהודים לבין הערבים המשעשעים בליבם כל העת את התקווה לשלוט על כל השטח שממערב לירדן...רציתי לשמוע מה בפיו של האיש שהעז לצאת נגד האימפריה הבריטית..." (מתוך דברי הקדמה של ד"ר חיים משגב).