אודות

 

 

חיים משגב, עורך דין, בעל תואר דוקטור למשפטים, נולד בתל אביב. הוא עוסק בעריכת דין מאז 1966. חיים משגב התפרסם במשפטים הרבים בהם שימש כסניגור. רבים מהם עוררו עניין רב ביותר וזכו לכיסוי עיתונאי רב ממדים.  משגב רואיין, לא אחת, וכתבות-פרופיל שלו הופיעו ב'מעריב', ב'גלובס', ב'מקור ראשון' -  ובמקומות אחרים.


 ביוגרפיה ( חלקית)


חיים משגב סיים תואר ראשון במסגרת השלוחה התל-אביבית של האוניברסיטה העברית ותואר שני באוניברסיטת תל-אביב. את עבודת הגמר הוא עשה בהנחיית פרופ' דוד ליבאי (לימים שר המשפטים). שמה של עבודת הגמר היה "הזכות להיכנס לבית כדי לערוך בו חיפוש - זכויות המתגורר בבית מול חובתה של הרשות להילחם לביעור הפשע; הצעות לתיקון פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), תשכ"ט - 1969".

 

עבודת-גמר זו זכתה להד רב, והיא אף יצאה לאור בצורת מאמר רב-היקף בקובץ שנקרא משפט פלילי, קרימינולוגיה ומשטרה שנערך בידי ד"ר גרשון אוריון. קובץ זה יצא לאור בחסות המכון לקרימינולוגיה ולמשפט פלילי באוניברסיטת תל אביב. בין עורכיו היו פרופ' יובל לוי, ד"ר יורם שחר (כתוארו אז)  ו - פרופ' ליאון שלף. בעקבות הליקויים הרבים שעבודת-הגמר חשפה הוקמה ועדת חקירה בראשותו של השופט ד"ר דן ביין.  


'ידיעות אחרונות' עשה את עבודת-הגמר הזאת לחלק מרכזי בכתבת-השער של מגזין השבת שלו. את הכתבה כתב העיתונאי משה רונן. הממצאים הדהימו רבים. את עבודת-המחקר בשטח עשתה מיכל ברנט ( כיום שופטת בבית המשפט המחוזי - מרכז ). הנושא מטריד עד היום רבים: ידם הקלה של שופטים החותמים על צווי-חיפוש או על היתרים להאזנות-סתר מצביעה על ליקוי יסודי בהבנת  המהות של הזכות לפרטיות. בית המפשט העליון נדרש לסוגיה זאת גם בהקשר של חיפושים ללא צווי-חיפוש. השופט יורם דנציגר, מי שמוביל כיום קו ברור של הגנה על זכויות-יסוד חוקתיות, קבע, בדעת מיעוט, שגם בהסכמה גרידא של האזרח שבו מבצעים חיפוש אין די; יש להראות שהאזרח היה מודע לזכויותיו. לאחרונה סמך בית המשפט המחוזי בירושלים (מפי כב' השופט משה דרורי) החלטה עקרונית על מאמרו הנ"ל של ד"ר חיים משגב ( ראה - ב"ש 1153/02, מדינת ישראל נגד מיכאל אברג'יל). 

 

את עבודת הדוקטורט עשה חיים משגב באוניברסיטת לונדון. אף עבודה זאת, שנשאה את הכותרת ( באנגלית) "החשוד כמקור לראיות מפלילות - מחקר השוואתי בנושא זכויות אדם", עוררה הדים לא מעטים בגלל השאלות העקרוניות שהיא העלתה, עוד בתקופה שבה ההכרה בזכויות החוקתיות של היחיד, ובכבודו כאדם, לא הייתה מקובלת כמו היום. ההכרה בצורך להגן על זכויות חוקתיות נולדה רק שנים לא מעטות לאחר מכן, עם חקיקתו של חוק-יסוד: כבוד הרדם וחירותו. את המהפכה החוקתית בעניין זה הוביל השופט אהרון ברק


בין כה ובין כה, משגב גם  תרם לקביעת  נורמות משפטיות רבות בפסקי דין שנתנו בתיקים שבהם הופיע. אחת מנורמות-היסוד הללו נקבעה בפרשה שבה ייצג ד"ר חיים משגב את מי שביקשו להורות לראש הממשלה דאז, יצחק רבין,  להדיח מן המשלה את סגן-השר רפאל פנחסי בגלל כתב-האישום שהוגש נגדו. השופט אהרון ברק התייחס לחזקת-החפות של איש ציבור - אבל החליט שיש לראות בכתב האישום 'ראייה מנהלית' שבה צריכה רשות ציבורית להתחשב; לפיכך, הוא קבע,  שעל יצחק רבין להדיח מממשלתו את סגן-השר רפאל פנחסי. במקביל, הורה בית המשפט העליון, בהרכב שבראשו ישב מאיר שמגר,  להדיח גם את אריה דרעי מן הממשלה. 


הלכה חשובה זאת, מרכזית בשיטת המשפט המקובלת כיום במערכת המשפט במדינת ישראל, שימשה בסיס גם להדחתם של ראשי הערים שנגדם הוגשו כתבי-אישום. עשרים שנה לאחר שחיים משגב הוביל שינוי מרכזי בתרבות-השלטון הודחו גם יצחק רוכברגר, ראש עיריית רמת-השרון ושמעון גפסו - ראש עיריית נצרת-עילית. גם הפעם הוביל חיים משגב את העתירה המרכזית בשמה של עמותת אומ"ץ. שנים רבות  לאחר שרפאל פנחסי הודח מתפקידו כסגן שר, הודח גם יצחק רוכברגר בגין אותן נסיבות; כתב אישום תלוי ועומד ( ראה -  אומ"ץ - אזרחים למען מנהל תקין וצדק חברתי ואח' נגד יצחק רוכברגר ואח' ; בג"ץ 4921/13  ואח' . יש הדגיש שהשופט אשר גרוניס, אז נשיא בית המשפט העליון, נשאר במיעוט). 


לימים, פרסם העיתונאי אריה אבנרי את ספרו "אומץ לב" - 25 שנות מאבק בשחיתות, שבו הוא מתעד מקצת מעלילותיו של משגב בעתירות השונות. שנים רבות לפני כן, פרסם העיתונאי יואב יצחק את צמד הכרכים שנקרא "מחלקה ראשונה" - וגם בו מצויים כמה מפעילויותיו המשפטיות של חיים משגב. מזווית אחרת של פעילותו המשפטית של משגב, במישור הפלילי, יש להזכיר שני ספרים אלה : "רצח רחל הלר - אנטומיה של חקירה" ( ברוך לשם) ו -"ישר ללב - סיפורים אמיתיים שיצאו לאור בטלוויזיה"   ( נתנאל סמריק).


להוציא שני ספרים חשובים אלה, יש לא מעט ספרים, שמאגדים קבצי מאמרים, שבהם פורסמו מאמרים, רחבי מידות, עטורי הערות שוליים,  של משגב - ובקצה העמוד יפורסמו כמה מהם.


להלן שמות של ספרים שבהם צוין שמו של משגב בהקשרים שונים( בסוגריים, שנו של המחבר): 


1.ישר ללב - סיפורים אמיתיים שיצאו לאור בטלוויזיה ( נתנאל סמריק);


2. אתה בכף  ידך ( דרורה שיראי);


3. ראיתי אותם (דן מרגלית);


4. רטוריקה פוליטית - מנהיגים ישראלים במצבי לחץ ( נדיר צור);


5. התנקשויות פוליטיות בארץ ישראל (אשר אילני);

 

6. הנחש ( יאיר קוטלר);


7. סדום או חלם ( עזרה זהר);


8. רצח רחל הלר - אנטומיה של חקירה ( ברוך לשם); 


9. אומץ לב (אריה אבנרי );


10. מחלקה ראשונה (יואב יצחק).  


חיים משגב פרסם הן מאמרים אקדמיים בביטאונים מקצועיים ( ראה - "הפרקליט" , הביטאון המרכזי של לשכת עורכי הדין) והן מאמרים פובליציסטים בעיתונות הכתובה והאלקטרונית. בנוסף  לכך, משגב  הרצה, במקביל, בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן ובבית הספר למשפטים במסגרת המכללה האקדמית נתניה. דיקאן בית הספר למשפטים וסגן נשיא המכללה משמש פרופ' סיני דויטש.

 

חיים משגב עשה גם  קריירה ציבורית, במסגרת לשכת עורכי הדין בישראל, שם שימש גם בוועד המרכזי וגם במועצה הארצית,  השלב מאוחר יותר שימש משגב כאב בית דין בערכאה עליונה של לשכת עורכי הדין, בבית הדין המשמעתי הארצי. משגב משמש עד היום בחבר הנאמנים של אוניברסיטת אריאל בשומרון ובשלב מסוים אף שימש בוועד המנהל שלה.


וגם קריירה תקשורתית, כבר-פלוגתא, בעל דעות ימניות, לאלוף (במיל.) אורן שחור, שייצג את הצד השמאלני בתוכנית הטלוויזיה ששמה "באש צולבת", ובתוכנית הרדיו ששמה "שחור ולבן". בתוכניות אלו "שיחקו" שניהם את היריבים שיריבותם מגיעה, לעתים, עד כדי איבה אישית ובכך הם תרמו להעלאת הרייטינג של התוכניות.

 

עם זאת, בכל שנות פעילותו כעורך דין מוביל, לא זנח משגב ממלאכת הכתיבה. מאמריו הרבים בנושאים פוליטיים-אקטואליים מתפרסמים חדשות לבקרים. חלק מן המאמרים האלה פורסמו בתוך קבצים ביחד עם מחברים אחרים, כגון בספר  הנושא את הכותרת יצחק שמיר/ איתן כסלע שאותו נערך בידי יוסי אחימאיר.

 

חיים משגב משמש בחבר הנאמנים של אוניברסיטת אריאל בשומרון - ובעבר שימש גם בוועד הפועל שלה.. כמו כן,

שותף  משגב בפרויקט 'ציונות לעניין' ביחד עם דפנה נתניהו, פרופ' מרטין שרמן, פרופ' אליאב שוחטמן, יוסי אחימאיר ואח' המוציא לאור את המגזין השבועי האינטרנטי מראה.


בשנת תשע"ז קיבל משגב את פרס לשכת עורכי הדין בישראל כאות הוקרה על תרומתו לעולם המשפט.


ספריו


 משגב פרסם עד כה שבעה ספרים, שלושה מהם בהוצאת ספרית פועלים, בעריכת הסופר רב הפעלים נתן שחם, חתן פרס ישראל, שאף כתב דברי הקדמה לכל אחד מהספרים. ואלה הם:  "שיחות עם יצחק שמיר"; "שיחות עם אריה עמית";  שיחות עם שמעון פרס שנקרא "לא אותו הים". כמו כן,  פרסם משגב את הספר "באש צולבת", בהוצאת הד ארצי, שבו הוא מתעמת עם האלוף (במיל.) אורן שחור. לספר זה הקדימו דברים  בנימין נתניהו ו - שמעון פרס. הספר החמישי נקרא בצל ההתנתקות/דיאלוג אסטרטגי במשבר והוא מהווה, למעשה, ניסיון ראשון מסוגו להתמודד עם טראומה לאומית בלתי נגמרת. הספר נערך ביחד עם ד"ר אודי לבל. את דברי ההקדמה לספר כתבו פרופ' משה ארנס, ד"ר יוסי ביילין ו - פרופ' סיני דויטש, דיקאן בית הספר למשפטים במעללה האקדמית נתניה שתחת חסותה אף יצא הספר לאור בהוצאת "כרמל"..


לאחרונה, פרסם חיים משגב את הרומן הראשון שלו - והיחידי, לפי שעה - הנקרא "סיפור אמיתי".  הסיפור מרתק - והסיום מפתיע במיוחד. הון ושלטון ויצרים אפלים משמשים בו בערבוביה.


כמו כן, פורסם ספר הנקרא "מזכיר צבאי", המתעד שיחות עם עזריאל נבו, מזכירם הצבאי של ארבעה ראשי ממשלה, החל במנחם בגין וכלה ביצחק רבין. בין לבין כיהן עזריאל נבו גם כמזכיר צבאי של יצחק שמיר ושל שמעון פרס. בטקס ההשקה של הספר השתתף פרופ' אריה נאור - מיש היה מזכיר הממשלה בקדנציה הראשונה של מנחם בגין.


לאחרונה פרסם חיים משגב  ביוגרפיה של האלוף(במיל.) אורן שחור. שם הספר "מחוץ לקופסה". בטקס ההשקה של הספר נשא דברים הרמטכ"ל לשעבר, משה(בוגי) יעלון.


אורן שחור היה בכמה צמתים חשובים במהלך הקריירה שלו - והחשוב שבהם היה בעת שהוא שימש כמתאם פעולות הממשלה בשטחים בתקופת אוסלו. הוא היה חלק מן המשלחת הישראלית לשיחות עם הפלסטינים. יצחק רבין מינה אותו לתפקיד הזה והעניק לו - באמצעות הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק - דרגת אלוף. יש בספר הרבה תובנות שחשוב לזכור אותן גם היום בעת שגורמים שונים דוחפים לעבר "פתרון" שאין בו כל ממש.



להלן יצוינו מספר קבצים שבהם פורסמו מאמרים רחבי היקף של משגב:


1. משפטים ראשונים, קובץ מאמרים בעריכת דפנה ברק-ארז, בהוצאת הקיבוץ המאוחד;


2. בצל ההתנתקות - דיאלוג אסטרטגי במשבר, קובץ מאמרים בעריכת חיים משגב ואודי לבל, בהוצאת "כרמל". את דברי הפתיחה כתבו פרופ' סיני דויטש, ד"ר יוסי ביילין ופרופ' משה ארנס


3. קובץ הציונות הדתית, שהוקדש לזכרו של ד"ר זרח ורהפטיג, בעריכת שמחה רז,


4, האומה, במה למחשבה לאומית, רבעון בעריכת יוסי אחימאיר, בהוצאת המסדר ע"ש זאב ז'בוטינסקי;


5. נתיב, כתב עת למחשבה מדינית, חברה ותרבות,  בעריכת אריה סתיו, בהוצאת מרכז אריאל למחקרי מדיניות;


6. קובץ הציונות הדתית, שהוקדש למאה שניות ציונות, בעריכת שמחה רז, בהוצאת הסתדרות המזרחי-הפועל המזרחי;


7. כתב העת רפואה ומשפט, גיליון 39, דצמבר 2008, בעריכת אברהם סהר;


8. יצחק שמיר - איתן כסלע, בעריכת יוסי אחימאיר, בהוצאת ידיעות אחרונות ומכון ז'בוטינסקי בישראל.


חיים משגב בוחר ביצחק שמיר. מנהיג שמילה שלו בסלע. אין עוד כאלה מנהיגים. עמד בראש מחתרת יהודית לפני הקמת המדינה. הוליך את הלח"י - לוחמי חירות ישראל - להישגים מופלאים. עשה את מה שצריך. עבד ב"מוסד" - וגם שם עשה את מה שצריך...

הדברים נכתבו הרבה זמן לפני שנשיא המדינה בחר לדחות את הסדר-הטיעון. הוא האמין במערכת-המשפט. הוא קיווה להוכיח את חפותו. תקוותו נכזבה. חיים משגב צפה את זאת. כמו רבים אחרים, הוא ידע שתוחלתו של משה קצב לא תמצא אוזן קשובה. עקרונות של צדק והגינות משפטית עדיין לא קנו להם מקום של כבוד במדינת-ישראל.

מי ששימש אז בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, מנחם מזוז, עשה את כל אשר לאל ידו כדי לשדר לבית המשפט המחוזי בתל אביב מה דעתו על הנשיא לשעבר.  הוא עשה זאת בדרך פסולה - אבל איש מן השופטים, גם בבית המשפט העליון, לא חשב שזכויותיו החוקתיות של משה קצב נפגעו.

כיום, מני מזוז מכהן, הוא עצמו, בבית המשפט העליון -  ומי שחושב שהוא ינהג אחרת כשופט, טועה.

הכול היה נכון באותה העת. לאחר סיום עבודת הדוקטוראט באוניברסיטת לונדון חזרתי ארצה ושקעתי  שוב בעבודת ההגנה על נאשמים מסוגים שונים. בין לבין, כתבתי כמה ספרים "פוליטיים", אבל מן הרעיון לכתוב רומן לא הרפיתי. בין משפט למשפט, בהפסקות, במזנון של בית המשפט המחוזי בתל אביב, ובין הרצאה להרצאה, בשני בתי ספר למשפטים, התחלתי לכתוב.

 

ועתה הספר יצא לאור. עשרים או שלושים שנה לאחר שהראיון עימי התפרסם ב"מעריב". מי שקיימה עימי את הראיון הייתה העיתונאית ברוכת הכישרונות איה אורנשטיין.  שמו של הספר "סיפור אמיתי"   -  ויש בו הכול. הדמויות הן אמיתיות וגם האירועים הם אמיתיים. רק השמות טושטשו קצת - וגם מקצת מן האירועים. אין טעם להסתבך בתביעות דיבה.

 

אבל מי שבאמת רוצה לדעת מה דעתי על מערכת אכיפת החוק שלנו, על כל גרורותיה, מוזמן לקרוא זאת בספר.

 

חבל להחמיץ...

הנבחרת של הסלבריטאים של אותה העת. חלקם, ממשיכים... 

 כתבת-שער שהופעה במגזין סוף-השבוע של 'ידיעות אחרונות' שמבוססת על עבודת - הגמר של חיים משגב לקראת התואר השני באוניברסיטת תל אביב. העיתונאי משה רונן כתב אותה. ועדת חקירה ממלכתית הוקמה בעקבות הפירסום הזה. שופטים רבים נאלצו להודות בכך שהם חותמים על צווי-חיפוש ריקים ומשאירים לשוטרים למלא אחר-כך את הפרטים.מיכל ברנט, כיום שופטת מחוזית, ערכה את התחקיר בשטח.

עו"ד ציון אמיר התבקש  - וקיים.  מאמרו הוסיף לי אז לא מעט קולת, אם כי ציון  אמיר היה אז פחות ידוע...משה קצב עוד לא היה נשיא באותם ימים... 

יורם ביכונסקי נעצר בחשד שרצח את החיילת רחל הלר. השב"כ היה מעורב בחקירה בגלל שהתעורר חשד שהמעורבים פעלו במסגרת תנועה אוונגרדית.  בד  בבד, נערצה גם החיילת מלי מזרחי. לאחר מספר שבועות נאלצה המשטרה לרדת מן החשדות נגד השניים ומצאה לעצמה חשוד חדש : עמוס ברנס.

ספרו של חיים משגב, 'שיחות עם שמעון פרס' , שנקרא לא אותו הים, תורגם לרוסית. זה מה שנכתב, ברוסית, על חיים משגב.

את הספר, משפטים ראשונים, ערכה פרופ' דפנה ברק-ארז, כיום שופטת בבית המשפט העליון. בין הכותבים, מבכירי המשפטנים במדינת ישראל, היה גם חיים משגב, שכתב על כתבי-אישום פוליטיים ועל השימוש הפסול שנעשה בפקודה למניעת טרור. יש להדגיש  שלאחרונה בית המשפט העליון נתן פרשנות מצמצת ביותר לסעיף 4 (א) לפקודה למניעת טרור מה שגרם למחוקק לבטלו לחלוטין. מוחמד יוסף ג'אברין מאום אל-פאחם זוכה, לא במפתיע, ובעקבותיו זוכו כמה פעילי ימין  - ובהם דוד בלחסן.

 

אולם  במערכת המשפט, על כל גרורותיה, אף פעם לא פוסלים שימוש באמצעים משפטיים כדי להשיג מטרות פוליטיות. כך נהגו שם בעת גירושם של אלפי יהודים מבתיהם בגוש קטיף - וכך נוהגים ראשי מערכת אכיפת החוק גם בימים אלה.

 

 

ואם מישהו מצפה שהישועה תבוא מבית המשפט העליון, יש לו טעות מרה. בזמנו, היה זה אהרון ברק, הנשיא הדומיננטי, הכול יכול, מי שנתן לגיטימציה לגירוש הנורא של אזרחים מבתיהם - והיום אלה ממשיכיו. 

 

 

 

 

תקדים משפטי. יצחק רבין אולץ בידי הרכב של חמישה שופטים בבית המשפט העליון, בראשותו של השופט אהרון ברק , לסלק מתפקידו את רפאל פנחסי, לאחר שהכנסת סירבה להסיר את חסינותו כדי שניתן יהיה להגיש את כתב האישום נגדו. חזקת החפות לא עמדה לסגן-השר; גם לא הטיעון שלא ניתן לו "יומו בבית המשפט".  בית המשפט העליון ראה בכתב האישום שהוכן בידי היועץ המשפטי לממשלה ראייה מינהלית שאפשר להתחשב בה כשבוחנים את כשרותו של עובד ציבור להמשיך בתפקידו. לימים, סולקו כמה ראשי ערים מתפקידם על יוסד אותה ההלכה. כיום, יודע כל עובד/נבחר ציבור שאין הוא יכול להמשיך בתפקידו לאחר שהוגש נגדו כתב אישום.


 חבר הכנסת חיים רמון מנצל את תפקידו הממלכתי כדי ל"לעשות לביתו". מאבק ציבורי שניהלתי - ואז עוד לא היו  עמותות ציבוריות - גרם לתיקון החוק ולהטלת איסור על חברי כנסת לעסוק בכל עיסוק צדדי ששכר בצידו.

שר המשפטים, פרופ' דוד ליבאי, וד"ר חיים משגב מקבלים את מגן אמיתי. אני קיבלתי את "המגן" בזכות ייצוגה של אמיתי - אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות - בכמה עתירות עקרוניות. אחת מהן, בעניינו של סגן השר רפאל פנחסי. הכנסת סירבה להסיר את חסינותו על מנת שניתן יהיה להגיש נגדו כתב אישום  - וראש הממשלה, יצחק רבין, סירב לפטרו. רפאל פנחסי טען שעומדת לו חזקת החפות. בית המשפט העליון, לראשונה, קבע שיש להתחשב ב"ראיות מינהליות" כאשר שוקלים את האפשרות להפסיק את כהונתו של מי שמשרת במסגרות שלטוניות. לימים, תקדים זה, שצוטט מאות פעמים, לפחות, במשך השנים, שימש להדחתו של יצחק רוכברגר מתפקידו כראש עיריית רמת השרון לאחר שהוגש נגדו כתב אישום. מועצת העיר סירבה להדיחו - ובג"ץ עשה את זה במקומה. ואגב, גם יצחק רבין אולץ לפטר את סגן השר רפאל פנחסי...

מנכ"ל רשות השידור משוחח עם חיים משגב  - ומצביע על הליקויים הרבים במוסד החשוב הזה. מאז, לא הרבה השתנה... 

תמונה שכזאת : ד"ר צבי טמיר, עוה"ד רויטל סוויד (לימים, חברת כנסת...), נשיא בית המשפט העליון, ד"ר חיים משגב ועו"ד אבי עמירם (לימים, סניגורם של האחים אברג'יל...).

במה למחשבה לאומית בעריכת יוסי אחימאיר בהוצאת המסדר ע"ש זאב ז'בוטינקי. בעמ' 77 פורסם מאמרו של חיים משגב, "ממעיינות השנאה למפעל הציוני". עיקרו של המאמר: מי שמוכן לוותר על כיבושי 1967, צריך לזכור שהערבים מעולם לא ויתרו על כיבושי 1948-9 - ואז הם היו נרחבים יותר. מדינת ישראל סיפחה אז את כל "כיבושיה" והפקיעה את אדמותיהם של הערבים שנטשו. אין כל הבדל, משפטית או מוסרית, בין באר שבע או רמלה או לוד או צפת, לדוגמה, לבין חברון או שכם או רמאללה. מי שתמך בגירוש יהודים מגוש קטיף, אל יתפלא אם יום אחד ידרשו ממנו לפנות את ביתו הבנוי על אדמות הכפר הערבי שיח' מוניס.

 

כאשר השופט אדמוד לוי ז"ל ישב בבית המשפט העליון הוא אמר את הדברים בפסק הדין שבו הוא נשאר בדעת יחיד. עשרה שופטים אחרים דחו את העתירה נגד פינוי היהודים מגוש קטיף. זאת מערכת המשפט שאותה הוליך אהרון ברק; לא ישרה. לא צודקת. מתחסדת. אטומה. רעה למדינת ישראל. 

על גב הספר כתב חיים משגב את הדברים האלה : 

 

בזיל יוסף מתאר בספר הזה את הזיותיהם של מנהיגים שחלקם פעלו מתוך טיפשות, וחלקם נהגו, כפי שהם נהגו, מתוך זדון ורצון להרע למפעל הציוני, בגלל סדר יום המבקש לקעקע את יסודותיה של המדינה היהודית. יש לעצור את כל אלה פן יבולע לנו.

 

מי שלא מאמין שארץ ישראל (כולה) צריכה להישאר בריבונותו של העם היהודי יגורש גם מן החלק שבו הוא מבקש להחזיק.

 

לבזיל יוסף, איש מוכשר מאין כמותו, יש השקפת עולם לאומית-ציונית מסוג אחר. הוא עלה ארצה בגיל מאוחר, יחסית, ומאז הוא מהווה דוגמא אמיתית לכל מה שבגללו, ולמענו, היה כדאי ללחום בדרך להקמת ביתו הלאומי של העם היהודי. 

דוד בלחסן התבטא בזכות מעשיו של יגאל עמיר. מערכת המשפט נזדעקה  - וביקשה לעצור אותו עד תום ההליכים המשפטטים נגדו. כתב האישום שהוגש נגדו היה פשוט מפלצתי. סופו של הסיפור היה כזה: את הבקשה למעצר עד תום ההליכים דחה השופט ד"ר עוני חבש .

 

לאחר טלטלה משפטית שנמשכה כמה שנים זוכה דוד בלחסן, בהסכמת הפרקליטות, בבית המשפט העליון שישב בהרכב של 7שופטים. "ההסכמה" נכפתה על הפרקליטות לאחר שמשורר ערבי מאום אל פאחם, מוחמד יוסף ג'בארין,  זוכה מאישום דומה. הוא פרסם דברים בזכות השלכת אבנים ובקבוקי תבערה. מערכת המשפט חרקה שיניים - ונאלצה להסכים לזיכויים של כמה "פעילי ימין" שאמרו דברים שלא נעמו לאוזנם של אניני הטעם במשרד המשפטים.

 

כעת הסאגה חוזרת. שוב נעצרים אנשים בגין אמירות. שוב נעשה ניסיון, לא ראוי, לסתימת פיות. 

רומן מרתק המשלב הרבה תובנות על מערכת אכיפת החוק במדינת ישראל. מעורבים בסיפור, בין השאר, עורכי דין, שופטים, עבריינים, קציני משטרה, מפכ"ל המשטרה, היועץ המשפטי לממשלה  - וגם ראש ממשלה אחד... 

פרס לשכת עורכי הדין בישראל לשנת המשפט תשע"ז הוענק לד"ר חיים משגב  כאות הוקרה על תרומה לעולם המשפט
יורם לנדסברגר

מגן אמיתי. חשוב. ניתן לאחר סדרה של עתירות לבית הדין הגבוה לצדק. החשובה שביניהן, העתירה בנושא רפאל פנחסי.