חיים משגב

            נאמנות מוחלטת לארץ-ישראל

א. מבוא

"ספרית פועלים" איננה עוד הוצאה לאור. זיקתה ל"קיבוץ הארצי/השומר הצעיר" ידועה והיא מופיעה על  הכריכה של כל ספריה ובעמוד הפתיחה. גם שמו של נתן שחם, סופר ידוע, עתיר פרסים ורב-פעלים, איש קיבוץ בית אלפא מאז 1945, מחברם של עשרות ספרים ומחזות, אינו טעון הצגה מיוחדת. לכן, כאשר פניתי אליו, כמי שהיה בזמנו העורך של "ספרית פועלים" בהצעה לפרסם ספר שיחות עם  יצחק שמיר, הרגשתי הפוגה קלה בקצב נשימותיו. נתן שחם ביקש שהות של מספר ימים. הבנתי אותו. ההצעה נפלה עליו כרעם ביום בהיר. לימים, כשהיכרתי אותו מקרוב,  מצאתי אדם הגון מאוד, מוכשר באורח  יוצא דופן, שידע לשלב במשך הרבה שנים את כישרונותיו האינטלקטואליים עם עשייה פוליטית-ציבורית מגוונת. הסכמתו להוציא את הספר "שיחות עם יצחק שמיר" לא הפתיעה אותי. אף לא התחייבותו שלא להתערב במאומה באופיין של התשובות או בטיבן של השאלות, שאף בהן הייתה גלומה התפיסה שבשמה, ולמענה , יצאו בזמנו יצחק שמיר וחבריו לדרך הקשה שבסופה, כך הם קיוו, ייכון ביתו הלאומי של העם היהודי.

כשהגשתי לנתן שחם את המוצר המוגמר,  כעורך  של הסדרה,  לא שמעתי מפיו ולו גם טרוניה אחת ויחידה, למרות שאני בטוח שלא מעט מאמירותיו של יצחק שמיר, בתשובה לשאלותי, היו עבורו קשות לעיכול. למעשה, על חלק מן האירועים, שאותם תיאר שמיר, ידע שחם מידיעה אישית. הוא היה שם בזמן אמת. כבר בגיל צעיר הוא התגייס לפלמ"ח, ובעת המגעים החשאיים בין ראשי המחתרות, ערב הקמתה של תנועת המרי, זו שאיחדה את שלושת הגופים המחתרתיים, ה"הגנה", האצ"ל, ולח"י, לגוף לוחם אחד בבריטים לאחר מלחמת העולם השנייה, נתן שחם שימש, לדבריו, בתפקיד של "מעביר פתקאות" בין הקודקודים. בפגישה שהוא קיים עם יצחק שמיר ערב תחילתה של כתיבת הספר הוא הזכיר לבן-שיחו מספר אירועים שפרחו גם מזיכרונו של מי שנצר בלבו הרבה מאוד שמות ואירועים במשך הרבה מאוד שנים. נתן שחם ישב, על פי עדותו,  במטה הפלמ"ח שלחוף תל אביב בעת שיצחק רבין פיקד על החיילים שירו לעבר "אלטלנה"  הבוערת – ולעבר האנשים שקפצו ממנה אל תוך הים. הוא מעדי הראייה הכמעט-אחרונים מאז אותו אירוע שפילג כבר אז את היישוב היהודי – ומאז לא נתן מנוח לרבים מאוד. אבל כשהוא שמע את תשובותיו של יצחק שמיר באותו נושא, כל מה שהוא אמר היה, שיצחק רבין נקלע למקום, להתרשמותו, לגמרי במקרה, ושהוא היה מעורב באירועים הדרמטיים, כי בא לבקר את חברתו החיילת, לאה, מי שהייתה לימים לאשתו ועבדה במטה של הפלמ"ח.

כיצד ראה נתן שחם את מי שבמשך שנים היה בצד האחר של המתרס הפוליטי? תחילה יש לומר, שהוא ערך בטוב טעם את הדברים שאמר יצחק שמיר, אף טרח על הקדמה משל עצמו -  "בשער הספר" הוא קרא לשיחות שקיימתי עם מי שעמד יחד עם ילין-מור ושייב-אלדד בראשו של לח"י, האירגון שנרדף בידי חבריו של נתן שחם, תוך שהוא דואג להבהיר שהשיחות עם ראש הממשלה לשעבר לא היו בבחינת דיאלוג משני עברי מתרס פוליטי. הן השואל והן המשיב, קבע שחם, היו חדורים אותה דאגה שמא יגבר הפרגמטיזם על האידיאולוגיה. הימים, שבהם התקיימו השיחות, היו ימי שלטונו של בנימין נתניהו, ראש ממשלה שהתחייב בפני בוחריו להביא שלום מסוג אחר; לא ה"שלום" שהבטיחו פרנסי מחנה השמאל שהחזירו מתוניס את יאסר ערפאת ביחד עם אלפי מחבלים חמושים  בעקבות הסכמי אוסלו הזכורים לרע, אלא שלום שיש בו נחישות ועוצמה;  שלום שנגזר מתורתו של זאב ז'בוטינסקי, מי שקבע שיש לייצב תחילה את "קיר הברזל" ורק לאחר מכן יהיה , אולי, מקום לשקול את  הדרך שבה יש לנהוג במו"מ עם השכנים הערבים. נתניהו,  מי שחתם על הסכם חברון, הסכם "שלוש הפעימות", בלשונו של יצחק שמיר, במקום להכריז על בטלותם של הסכמי אוסלו, ויתר על חלקים בעיר האבות, חברון, לטובת יאסר ערפאת, וגרם ליצחק שמיר עוגמת נפש רבה. על אלה דיבר נתן שחם כשהוא הצביע על יצחק שמיר כעל מי "שנחישות והחלטיות הם סמל הגיבורים שלו מיום שהצטרף למחתרת של הלח"י". נתן שחם התרשם, ללא ספק, מהשקפת העולם שיצחק שמיר היה נאמן לה מיום שעמד על דעתו; הוא לא הסכים עימה, כמובן, אבל הוא ידע להגדירה בעטו המושחזת. מעניין לדעת, כיצד נתן שחם היה מגדיר היום את השקפת עולמו של יצחק שמיר, לאחר שנים נוספות של דם נקיים שנשפך ברחובות הערים, חרף ההצעות הנדיבות מצד ישראל, אבל אז הוא סבר שבנאמנותו להשקפת עולמו דוחה שמיר לימים אחרים, בעקביות נחרצת, כל פתרון של פשרה וכל הסדר של שלום עם הערבים, אולי לדור הבא,  ואולי לדורות הבאים. עם זאת בחר העורך להגדיר, ברגישותו של סופר ברוך-כישרונות, כך את תשובותיו של יצחק שמיר:

               "... עצב דק, כאב וזעם לא עצור עולים מהשיחות הברורות הללו – צער על נוער

               'עכשווי', שאינו להוט ללכת בדרך האבות ולהקריב את חייו בשביל לספח את

               עיר האבות לחיק המולדת, כעס על מדינאים הסבורים שמותר להם לוותר על

               חלקים מארץ-ישראל השלמה בלי לשאול לדעתה של אספת כל הדורות, ומכאוב

               ההכרה ש'קיר הברזל' של זאב ז'בוטינסקי הופך לנגד עיניו ממדיניות   

               למטאפורה".

אליבא דנתן שחם,  זוהי השקפת העולם החד-משמעית של המחנה הלאומי, ולא זו שביצעו ראשי הממשלה נתניהו ושרון, ולכן הוא אמר, במילותיו של אדם היודע דבר או שניים על אידיאולוגיה ועל בריחה ממנה לעבר רדידות ריקה מתוכן, את הדברים האלה :

                      "...האידיאולוגיה הרביזיוניסטית היא שמגיעה כאן לביטוי ממצה – עולמה

                  הרוחני, עמדותיה, הזיקה לדמוקרטיה… ונכונות לכל קורבן כדי להגשים

                  את מטרותיה. ואף כי אין יצחק שמיר מגדיר את עצמו כאדם דתי, אין הוא

                  יכול לתמוך  את התחזית  האופטימית שלו, שהעתיד צופן בחובו שלום

                  בארץ  שלימה, ולא מלחמה ולא חורבן,  אלא במשאלת הלב: נצח ישראל

                  לא ישקר."

יצחק שמיר, בעבר ראש הממשלה, שר החוץ, יו"ר הכנסת, איש המוסד וממפקדי לח"י, אדם שלחם על הקמתה של מדינת-ישראל, לא ויתר על השקפותיו ועל עקרונותיו גם בימים שבהם נדון לבדידותו של ההולך נגד הזרם. רציתי לשמוע מה בפיו של האיש שהעז לצאת נגד האימפריה הבריטית למרות התנגדותו של "היישוב המאורגן" לדרכי הפעולה של לח"י; רציתי לדעת איזו עצה ייתן לנאמני תורת זאב ז'בוטינסקי בימים שבהם המאבק על ארץ-ישראל מתחדש ביתר שאת; ורציתי גם לדעת כיצד רואה האיש הנחוש בדעתו שהתנועה הציונית לא סיימה דרכה, את הסכנות האורבות לחזון הציוני מדרכם של אלה שקמו להנהיג אחריו. דיברתי עימו על כל אלה – והיום כשאני קורא שוב את הדברים, כעשר שנים לאחר מכן, אני מרגיש שטעמם לא פג וליחם לא נס. כוחם יפה גם עתה.

ב. שורשים ומורשת

יצחק שמיר נולד  בעיירה קטנה , רוז'נוי, בפולין המזרחית, אולם לעניין ארץ מוצאו הוא טען, כמו ש"י עגנון בזמנו, שאף הוא מרגיש שרק במקרה הוא לא נולד בארץ-ישראל, ולכן מאז שהוא עמד על דעתו הוא תמיד ראה את עצמו כבן ארצו של העם היהודי. החינוך לאהבת המולדת, לכמיהה למורשתו של העם היהודי ולתרבותו עתיקת-היומין היו תמיד חלק מתוכנית הלימודים בבתי הספר שבהם למד.  הוריו טרחו על חינוכו ושלחו אותו רק לבתי ספר שבהם ערכי היהדות היו יסוד מרכזי בתוכנית הלימודים.

בפועל, יצחק שמיר חי ונשם את ארץ-ישראל בכל אשר הלך. הוא השתתף בוועדים למען הקרן הקיימת. את ספרו של בנימין זאב הרצל הוא קרא בשקיקה רבה, אם כי הפריעה לו העובדה שמחברו לא התייחס במפורש לארץ-ישראל כשהוא דיבר על מדינת היהודים.

מגיל צעיר הוא החל לקרוא מאמרים של זאב ז'בוטינסקי בעיתונות היידית, בהתחלה ב"היינט" ואחר כך  ב"מומענט". יצחק שמיר היה מחכה למאמרים אלה שהיו מתפרסמים אחת לשבוע, בימי ששי, וממחברם הוא למד את תורת הממלכתיות העברית שלה הוא נשאר נאמן כל חייו. בשנת 1935, בהיותו בן עשרים בלבד, עלה יצחק שמיר לארץ-ישראל. הוא עלה בגפו במסגרת פרוייקט מיוחד לסטודנטים. את רחובות תל-אביב הכיר מתמונות.

במקום מגורי הוריו היה לו מורה לעברית, לספרות ולתנ"ך, שנטע בו אהבה רבה לארץ-ישראל, כך שכאשר הוא הגיע ארצה הייתה לו הרגשה שהוא מגיע למקום מוכר. בשונה, אולי, מצעירים רבים אחרים בני גילו,  טרח יצחק שמיר  על קריאתה של כל הספרות העברית הקלאסית. החל ב"אהבת ציון"  של אברהם מאפו וכלה בפרץ סמולנסקין. הוא קרא גם   את הקלאסיקה היידית, את שלום עליכם את מנדלי. היו סופרים שכתבו בשתי השפות. זאב ז'בוטינסקי כתב בשתי השפות האלה ( וגם באחרות) ובחגיגת יובל ה- 75 של מנדלי הוא היה הסופר היחיד שנאם בעברית בהברה ספרדית.

לרוע המזל, משפחתו של יצחק שמיר נשארה מאחור – ובמשך שנים הוא נטר לקומיסרים ממחנה השמאל בארץ-ישראל, אלה שחילקו היתרי עלייה (סרטיפיקטים) רק לאנשי שלומם; בעיקר, היו אלה אנשים שהזדהו פוליטית עם התנועות הסוציאליסטיות. זאת הסיבה העיקרית לכך, לדעתו של יצחק שמיר, שכאשר הוכרז על הקמת מדינת ישראלח בתש"ח, היו רוב היהודים שהתגוררו אז בארץ-ישראל בעלי השקפת עולם ששיקפה את עולם הדעות של  מחנה חסידי הסוציאליזם העולמי. הלאומיות היהודית המתחדשת הייתה זרה להם. הציונות המדינית של בנימין זאב הרצל ושל מקס נורדאו הייתה לצנינים בעיניהם. היו בהם שביקשו להגיע לפשרה מדינית שבמסגרתה תקום בארץ-ישראל מדינה ערבית בעלת רוב ערבי, שבה יהיו ליהודים זכויות מסוימות. הם אפילו היו מוכנים להתפשר על מכסה של כשבעים וחמישה אלף עולים במשך חמש שנים. יצחק שמיר, שהצטרף לבית"ר עוד בפולין, בהיותו כבן 13-14, ידע תמיד שעלייתו לארץ-ישראל תהיה כרוכה ביום מן הימים במאבק על הקמתו של הבית הלאומי של העם היהודי. כך הוא למד מנאומיו של זאב ז'בוטינסקי, שאליהם הוא נמשך כמו למגנט, וזאת התורה שהוא אימץ אל חיקו מתוך קריאה במאמריו. למן ההתחלה היה ברור לו שמדיניותו הפייסנית של חיים וייצמן  לא תצלח וכי יש להכשיר את ארץ-ישראל לקליטת מיליוני יהודים. מעשים כמו הטבח בחברון בתרפ"ט, שעליו הוא קרא עוד בהיותו בפולין, כמו גם על מעשי זוועה אחרים שערבים עשו ביהודים, לימדו את יצחק שמיר שהמאבק לא יהיה קל. הוא רק לא שיער שמלחמתו תתפתח כפי שהיא התפתחה ושהוא ייאלץ לעמוד גם מול בני עמו.

חוסר האונים של יהודי חברון שנטבחו, למעשה, מבלי שמישהו יבוא לעזרם, כאב מאוד ליצחק שמיר. הוא קרא כל שורה ושורה בפואמה הגדולה שהתפרסמה ב"דואר היום", וכאב את כאבה של הקהילייה היהודית הגדולה שהתגוררה בחברון וחוסלה בידי פורעים ערבים צמאי דם. מכאן נבע לימים, בין השאר, כעסו הגדול על בנימין נתניהו שהחליט לוותר על חלק מחברון בהסכם שהוא עשה עם יאסר ערפאת. לפני עלייתו ארצה, עוד הספיק יצחק שמיר להיפרד ממנחם בגין, מי שעמד לימים בראש האצ"ל, שהיה קצין הנציבות בפולין של בית"ר. תנועה זו מנתה אז עשרות אלפי חברים. שלושה וחצי מיליון יהודים התגוררו לפני המלחמה הנוראה ההיא בפולין. אם רק חלק מהם היה מגיע לארץ- ישראל, סובר יצחק שמיר, הכול היה נראה אחרת. זאב ז'בוטינסקי שראה את הצפוי לעם היהודי מידי הנאצים ותומכיהם, האיץ ביהודים לנטוש את הכול ולעלות ארצה. לא רבים שעו לקריאותיו. יצחק שמיר תיאר בפני את עליית "אף על פי" שאירגן זאב ז'בוטינסקי שנועדה לשבור את מגבלות העלייה לארץ-ישראל, הן אלה שהטילו השלטונות הבריטיים והן אלה שניכפו על חסידיו בידי יריביו. זאב ז'בוטינסקי קרא, לדברי יצחק שמיר, להפר את חוקי  ההגירה של השלטונות הבריטיים שהיו בעיניו בלתי חוקיים בעליל. יצחק שמיר לא יכול היה שלא לראות, גם בעת שבה קיימנו את השיחות בינינו, את הרעה הגדולה שהיהודים המיטו על עצמם במו-ידיהם בכך שלא שעו לקריאותיו הנואשות של זאב ז'בוטינסקי, מחד גיסא; ובשנאתם התהומית של אנשי המחנה האחר, "תנועת הפועלים",  לכל מה שייצג זאב ז'בוטינסקי, מאידך גיסא.  קריאתו, עם עליית הנאצים לשלטון, ל"אוואקואצייה" (פינוי) הושמעה מעל כל במה, אלא שיריביו הפוליטיים, למרבה הצער, היו עסוקים כל העת בניסיונות להצר את צעדיו, תוך שהם מבקשים לשמור בידיהם את המפתחות לדלת הכניסה לארץ-ישראל, כדי להבטיח שרק אנשי שלומם ייכנסו אליה.

למעשה,  כבר אז צמחו בקרב בני היישוב היהודי שהתגוררו בארץ-ישראל המחלוקות שמלוות אותנו עד עצם הימים האלה. הנהגת מחנה הפועלים קראה ל"הבלגה" בעוד שאנשי המחנה הלאומי, או המחנה האזרחי, כפי שהוא נקרא אז קצת בליגלוג בידי דוד בן גוריון וחסידיו,  קראו לצאת לפעולות נקם כדי ללמד את הערבים לקח – ובכדי ליצור תשתית ללאומיות היהודית, שבלעדיה, כך האמינו, לא יבוא הקץ לסבלם של היהודים בכל רחבי אירופה. לרוע המזל, הדחייה של תחילת המאבק נגד הבריטים, וה"ספר הלבן" שהם הנפיקו סמוך מאוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, גרמו אף  הם לשיהוי בלתי נסבל ביישומה של התורה שעליה, ובשמה,  נלחמו במחנה הלאומי. בפועל, רק לאחר מלחמת העולם השנייה, וכשהתבררו ממדי השואה, הצטרפו גם ראשי מחנה השמאל להכרה שאין מנוס מהקמתה של ישות יהודית עצמאית. חבל, סבר יצחק שמיר, ששנים כה רבות סירבו במחנה הסוציאליסטי להכיר במה שזאב ז'בוטינסקי ראה שנים לא מעטות קודם כן.

יצחק שמיר היה באותן שנים חבר באצ"ל שאליו הוא הצטרף ב-1937. שם הוא אף פגש לראשונה את אברהם (יאיר) שטרן,  מי שראה כבר אז  ב"הבלגה" אסון, והיה ממייסדיה של תורת הלאומיות היהודית ודרש את יישומה ללא פשרות.  תורה זו שמה לה למטרה את כיבוש השלטון מידי הבריטים כיעד מרכזי. לאחר מכן, המדינה היהודית תטפל בכל השאר. בכך נבדלו אנשי המחנה הזה מאנשי המחנה האחר, שחשבו במושגים של "עוד דונאם ועוד עז". אין להמתין, קבע המשורר יונתן רטוש, "עינינו נשואות אל השלטון", וזה מה שעשו לוחמי האצ"ל ולח"י. לחמו בבריטים ללא רחם.יצחק שמיר עוד זוכר כיצד זאב ז'בוטינסקי, התרגש  מהליכתו הגאה של שלמה בן-יוסף אל מותו בגרדום. ארבע שנים לאחר מכן, הוזעקו שלושה אנשי משטרה בריטיים לדירה ממולכדת בתל-אביב. הם ניסו לפרוץ אל הדירה בכוח. מוקש התפוצץ - וכל הארבעה נהרגו. אחד מהם היה תליינו של שלמה בן-יוסף. ליצחק שמיר לא היה כל ספק אז, כמו לאחר שנים רבות, שלא הייתה כל דרך אחרת להגיב על מעשיו הנפשעים של השלטון הבריטי. באותה תקופה כבר התפלג האצ"ל לשתי מחתרות שאת האחת מהן, לח"י, הנהיג יאיר. עם שורותיו נמנו כל אלה שראו בהמשך הלחימה בבריטים, כמו יצחק שמיר, יעד שאין לוותר, גם בתקופה שבה הם לחמו בנאצים.

משנתו של יצחק שמיר היא משנה סדורה – ובמשך עשרות השנים שחלפו מאז שהוא יצא למלחמתו בבריטים, מאומה לא פחת מן הלהט שבו הוא ראה את הדברים באותן שנים. הוא כועס על המעילה של הבריטים בשליחות שהם קיבלו על עצמם מידי חבר הלאומים: להקים את ביתו של העם היהודי בארץ-ישראל משני עבריו של נהר הירדן. ההתחייבות של הלורד בלפור במכתבו ללורד רוטשילד, זו שנקראה לימים הצהרת בלפור, ועוגנה, משפטית, בכתב המנדאט. ההגבלות שהבריטים הטילו על העלייה היהודית, בעוד שלערבים הם התירו להגר לתוך ארץ-ישראל מכל רחבי המזרחי התיכון, הקמתה של מדינת עבר הירדן, לאחר שהם קרעו את ארץ-ישראל המזרחית מעל ארץ-ישראל המערבית, ההגבלה על רכישת קרקעות בידי יהודים, כל אלה לא נתנו ליצחק שמיר מנוח; לא אז – ולא במשך שנים רבות לאחר מכן. הוא ראה בבריטים אחראים במידה רבה לאסון שנחת על היהודים מידי דורשי רעתם בקרב עמי אירופה. בסופו של דבר, סבר, ניצחה התיזה שהוא וחבריו רצו בה. משהוכרז על הקמת המדינה היו היהודים  מיעוט.  אבל השלטון החדש נטל על עצמו את כל המשימות הממלכתיות של העם היהודי – ולכך התכוון לח"י כל העת. שערי הארץ נפתחו לעלייה של היהודים מכל רחבי העולם.

ג. הלח"י – לוחמי חירות ישראל

יצחק שמיר הלך בעקבות אברהם (יאיר )שטרן ללח"י. הוא לא האמין, כמו דוד רזיאל, אז מפקדו של האצ"ל, שיש להפסיק להילחם בבריטים בגלל מלחמתם בגרמנים. הכעס עליהם היה רב במחנה שעליו נמנה שמיר. הם הרי היו אלה שפירסמו ארבעה חודשים בלבד לפני שפרצה המלחמה העולמית השנייה את "הספר הלבן", השני או השלישי שלהם, שבו הם שבו והגבילו את העלייה של היהודים לארץ-ישראל.  המספר שהם נקבו - 75,000  עולים במשך חמש השנים הבאות - נראה פשוט אכזרי ובלתי מציאותי נוכח מה שעמד להתרחש באירופה. ממספר אבסורדי זה הם עוד ביקשו לנכות את כל העולים "הבלתי ליגאליים". במסמך הזה אף דובר על זכויות וטו של הערבים, על הגבלת רכישת קרקעות ועל הקמת "מדינת פלשתין". היה זה פשוט המשך של מעשה הרמייה שבו  החלו הבריטים ב-1922, בשעה שהם ניתקו את ארץ-ישראל המזרחית מחלקה המערבי. לדעתו של יצחק שמיר, מיליוני יהודים היו ניצלים אלמלא כניעת הבריטים לדרישות של הערבים שבראשם עמד אז המופתי של ירושלים, בן-בריתו של המנהיג הנאצי. שערי-הארץ ננעלו בפני כל מי שרצה, ויכול היה, להגיע ארצה, על מנת להציל את נפשו מידיהם של ראשי המשטר הנאצי שכבר אז ראו בעיני רוחם את "הפיתרון הסופי" ליהודי אירופה. הבריטים היו אשמים לא פחות, כך סבור עד היום יצחק שמיר, מן הגרמנים באסון  שפקד את העם היהודי. רק  ב - 1944 הצטרף האצ"ל, שכבר היה מונהג בידי מנחם בגין, למאבק בבריטים. ליצחק שמיר אין ספק, שכך היה צריך לנהוג. בעת שיאיר נורה למוות בידי קצינים בריטיים, היה יצחק שמיר במעצר במחנה מעצר במזרע. הוא היה שם מפקדם של עצורי לח"י. זמן-מה לפני כן הוא קיבל מכתב מיאיר ובו, למעשה, ניתנה לו ההוראה לברוח כדי לסייע בשיקום השורות שהתדלדלו והלכו. אולם עוד בטרם בוצעה הפקודה נרצח יאיר. מותו הגביר בשמיר את רגשות הכעס  על בריטים ואת הרצון להמשיך את המאבק. אבל רק  משעלה בידו לברוח התחדשה פעילותו של לח"י, לאחר  שהוא עצמו  יזם את הרעיון של הנהגה קולקטיווית ללח"י כדי שלא להיקלע שוב למצב שבו הכול קורס עם נפילתו של הקודקוד. בהנהגת לח"י השתתפו, אפוא, בנוסף על יצחק שמיר, גם נתן ילין-מור ("גרא") וישראל שייב("אלדד"). הוחל בגיוס אנשים, נרכשו כלי-נשק ונמצאו מקורות למימון. האמונה הייתה גדולה ביכולת להביס את האימפריה הבריטית.  מייקל  קולינס, מי שעמד בראש המרד האירי, היה דמות נערצת על יצחק שמיר והוא עשה את השם "מיכאל" לשמו המחתרתי. לבנו-בכורו הוא קרא  יאיר.

עם זאת, דרכם של יצחק שמיר וחבריו לא הייתה אהובה, בלשון המעטה, על ראשי "היישוב המאורגן" , הם לא רצו במלחמה הזאת, ואף הסגירו לבריטים "פורשים". יצחק שמיר מעיד שלו, ולחבריו, היה קשה אפילו לשכור חדר בתל-אביב. לח"י נאלץ לפעול ללא עורף אזרחי, דבר שהיקשה מאוד אפילו על גיוס כספים. הידיעה שבני עמך מבקשים להסגירך לידי האויב, סיפר יצחק שמיר, הייתה קשה מנשוא. לא הייתה עוד תקופה קשה מזאת לעם היהודי המבקש לחדש את עצמאותו במקום שבו היא נולדה מאז שהוא גלה מארץ-מכורתו. מישהו כינה את התקופה הזאת והפעולה הזאת בשם "הסזון". השם שניתן לתקופה האיומה הזאת מעיד יותר מכל הציניות שבה התנהלו אז אנשי המחנה האחר, שלא בחלו בכל אמצעי כדי להמשיך את שליטתם  במקורות העוצמה והכוח שהיו כבר אז בידי ראשי היישוב היהודי בארץ-ישראל. יצחק שמיר מספר, כי היו גם תקופות אחרות שבהן ניסה "היישוב המאורגן" לשתק יריבים מבית בדרך של הסגרתם לידי האויב. הוא מזכיר, כמובן, את ניל"י, הארגון המחתרתי שהקימו צעירים בזיכרון-יעקב כדי לסייע לבריטים בכיבוש ארץ-ישראל מידי התורכים. יוסף לישנסקי הוסגר  והוצא להורג בתלייה ביחד עם חברו לנשק נעמן בלקינד.  שרה אהרונסון התאבדה לאחר שעונתה באכזריות רבה. אבשלום פיינברג נרצח באורח מסתורי בידי בדויים בגבול הדרום. הוא לא שכח, כמובן, את דברי הבלע שהוטחו כלפי  אנשי בית"ר לאחר רצח חיים ארלוזורוב ואת הניסיון להפליל חפים  מפשע בעזרת ראיות מפוברקות, או את פרשת ,אלטלנה" הכאובה, או את אנשי-האגרוף של "פלוגות הפועל" שגויסו כדי לשבור הפגנות של צעירי בית"ר ברחובות תל-אביב.

לאחד משיאיה של הלחימה בבריטים הגיעה מחתרת לח"י כאשר יצחק שמיר פיקד על ההתנקשות בלורד מוין, השר הממונה מטעם הממשלה הבריטית על המזרח התיכון. מקום מושבו היה במצרים ויצחק שמיר ראה בו את האחראי המרכזי לסגירת שערי הארץ בפני עולים. אוניות מעפילים שהגיעו לשעריה, נשלחו בחזרה ללב ים. אליהו חכים ואליהו בית-צורי נשלחו כדי לבצע את המשימה. הלורד מוין מצא את מותו – אבל לרוע המזל שני הצעירים היהודיים נתפסו והוצאו להורג. פטיציות שנאספו בכל רחבי העולם בידי אנשי שם לא הועילו. אף לא האהדה העצומה שלה זכו הצעירים אמיצי הלב בקרב העם המצרי.

אין ליצחק שמיר כל ספק שמלחמתם של האצ"ל ושל לח"י החישה מאוד את היציאה של הבריטים מארץ-ישראל. וינסטון צ'רצ'יל,  למשל,  ביקש לדעת בפרלמנט הבריטי מה עושים 100,000 חיילים בריטיים בארץ-ישראל. הוא רק שכח, שבהיותו שר המושבות בממשלה הבריטית, היה לו חלק ונחלה בהוצאתו לאור של הספר הלבן, שקרע את ארץ-ישראל המזרחית מחלקה המערבי. גם כאשר ניהל את המלחמה בגרמנים הוא יכול היה לעשות הרבה יותר לטובת המיליונים שנטבחו בכבשנים. לימים, כשיצחק שמיר היה חבר כנסת, הוא דאג להביא את גופותיהם של אליהו חכים ואליהו בית-צורי לקבורה במדינת ישראל.  משנקרא לזהות את הגופות במעבר הגבול, הוא מצא שפניהן לא הושחתו לחלוטין. לא פחות משנים-עשר לוחמי מחתרת הוצאו להורג. רבים אחרים נהרגו בפעולות צבאיות או נרצחו בדם קר (כמו 'יאיר'). יצחק שמיר זוכר את כולם. את דב גרונר. את מאיר פיינשטיין. את משה ברזני. בסך הכול נהרגו 125 אנשי לח"י. כשלוש-מאות פעולות צבאיות בוצעו בשנים הללו.

ד. הבריחה הגדולה

יצחק שמיר עמד בראש לח"י כארבע שנים - עד שנעצר בשנית. זה היה בזמן שעל תל-אביב הוטל עוצר בן ארבעה ימים. קראו לו "העוצר הגדול". יצחק שמיר היה כבר נשוי אז לשולמית ובנו, יאיר, היה כבן שנה. קצין של הבולשת הבריטית, בעל כישרון לא רגיל לזיהוי פרצופים זיהה אותו וגרם למעצרם של לוחמים נוספים. הקצין הבריטי שילם אף הוא בחייו על חלקו במעצרם של יצחק שמיר וחבריו. אנשי לח"י בחיפה המתינו לו לבושים בבגדי טניס, ליד מגרש הטניס, וחיסלו אותו. שמיר הועבר למחנה מעצר ברפיח ואחר כך לבית הסוהר בירושלים. משם הוגלה לאריתריאה. בהיותו בצינוק בבית הסוהר עוד הספיק לשלוח מכתב לנתן ילין-מור ובו הוראות שונות. שוטר ערבי שיתף פעולה בעניין זה. יחד עם זאת, יצחק שמיר הרגיש תסכול רב; המלאכה עוד הייתה רבה והנה הוא נאלץ לשבות מאונס. אבל לא איש כיצחק שמיר ייתן מנוח לתסכוליו או ישקע בייאוש. שלושה חודשים בלבד לאחר שהוא הגיע למחנה המעצר באפריקה, הוא ברח משם באמצעות תעלה שהוא חפר בעזרת חבריו מתחת לגדר- המחנה. יחד עמו ברחו יעקב מרידור, אריה בן אליעזר ועוד שני עצורים. חלפה עוד כמעט שנה עד שהצליח לצאת מאפריקה. הבריטים קיימו מצוד אחריו. הם לא מיהרו לוותר על טרפם, אולם  הצרפתים סייעו לו בכל כוחם ובשלב מסוים אף העניקו לו את "זכות המיקלט". מאז שמורה בלבו של יצחק שמיר פינה חמה לצרפתים. את שפתם הוא למד בעת ששהה  בג'יבוטי – ולאחר מכן הוא שיכלל את ידיעותיו בשפה זו בעת ששירת במוסד והפך את צרפת לארץ-הבסיס שלו.

ממכתב שכתב יצחק שמיר לרעייתו ממחנה המעצר שהיה ממוקם באסמארה אפשר ללמוד על עוצמת הרגשות של מי שעמד במרכזה של פעילות, שבה הוא האמין בלב ונפש :

        "…אינני נח. כנראה שאינני עייף…פגשתי כאן ידידים רבים. למען האמת: הם לא

         לא שמחו לראות אותי. לפי דבריהם, הרי זו הפעם הראשונה שלא שמחו כאשר

         ראוני. פגשתי רבים שעוד השארתי במזרע. כמה מהם, הזמן שחלף נתן בהם את

         אותותיו, חרש קמטים בפנים, הלבין שערות וכדומה, וכמה מצאתי כפי שהשארתי

         כאילו לא עברו שנים אלה כלל וכלל. אנשים כאן מכל הסוגים  ומכל הגילים. הרוב

         צעירים. צמאי חיים. כאשר הנני יושב בחדר-האוכל ומסתכל בקהל הגדול הממלא

         את האולם, נצבט הלב על שפע העלומים הנתונים בין גדרות התיל ובשבי הגורל

         האישי…"

יצחק שמיר חזר ארצה חמישה ימים לאחר ההכרזה על הקמתה של מדינת-ישראל. אוניית מלחמה צרפתית הסיעה  אותו מג'יבוטי לטולון – ומשם הוא המשיך ארצה. הצרפתים, שלא כבריטים, גילו באותה העת אהדה רבה למדינה הצעירה. אף "אלטלנה" יצאה מנמל צרפתי  – והנשק שהיה עליה נרכש בצרפת. הצרפתים ביקשו לצייד בעזרתו את הצבא הישראלי הצעיר שנאבק אז על נפשו מול צבאותיהן של מדינות ערב שפלשו ארצה מיד לאחר ההכרזה על הקמתה של מדינת היהודים.

באותה תקופה, כשירושלים עוד לא הייתה נתונה בריבונות ישראלית, נרצח השליח של האו"ם, הרוזן השוודי  פולקה ברנדוט, מי שביקש לחזור להחלטות המקוריות של האו"ם שדיברו על בינאום ירושלים – והוצאתה, למעשה, מתחומי ריבונותה של המדינה היהודית. אנשי הלח"י, מתתיהו שמולביץ  ונתן ילין-מור, הואשמו במעשה והושמו מאחורי סורג ובריח, אולם בבחירות הכלליות שהיו בסמוך לאחר מכן, נבחר נתן ילין-מור לכנסת מטעם רשימת הלוחמים של לח"י. חוק חנינה כללי שהתקבל לאחר מכן הביא לשחרורם של  כל עצורי לח"י והאצ"ל. שמיר לא היה מעוניין אז בחיים הפוליטיים.

ה. השואה – והתנועה הציונית

יצחק שמיר, מי שראה במפעל הציוני את חזות הכול, איבד את כל משפחתו בשואה. הורים. אחיות. חברים. בעיירה שבה נולד היו כ-3000 יהודים. רק מתי-מעט מהם נותרו בחיים. כל השאר ניספו בשואה. גם בעיירות אחרות, סמוכות לזו שבה נולד, היו ליצחק שמיר קרובים רבים. בוולקוביסק. באיזבלין. שניים  בלבד, קרובים מדרגה שנייה או שלישית,  נותרו בחיים. רק ב- 1943 הגיעו אל יצחק שמיר, הלוחם ללא חת, השמועות הראשונות על מה שעלה בגורל בני משפחתו. החרון והזעם היו קשים מנשוא. הוא לא ידע את נפשו מרוב כאב. בעיקר בגלל חוסר האונים. הוא הבין שהנורא מכל מתרחש הרחק-הרחק מארץ-ישראל וכי אין בכוחו להושיע. אל תחושה זו התלוותה גם החלטה אסטרטגית: להתרכז במאבק בארץ-ישראל נגד הבריטים וליצור בסיס חדש לקיומו של העם היהודי. באירופה-גופא לא היה מה לעשות, לדעתו, ולכן ההחלטה להמשיך בלחימה לשם הקמת בית לאומי לעם היהודי הייתה ההחלטה הנכונה ביותר בנסיבות העניין. יחד עם זאת, אין לו ספק, שאחרים, ובעיקר צבאות בעלות-הברית, יכולים היו לעשות הרבה. יכולים היו – ולא עשו.

את הלקח הגדול מן הטראומה האיומה הזאת, סבור יצחק שמיר, אסור לשכוח. קודם כול,  אסור לטמון את הראש בחול ולקוות שהסכנה תחלוף בדרך כלשהי. ליהודים אסור  לסמוך על  זרים, אלא על עצמם בלבד, ולעשות בעצמם את שמתחייב מן  הנסיבות. כך, למעשה, נהגה הממשלה בראשותו של מנחם בגין, שבה כיהן גם יצחק שמיר, כשר החוץ, כאשר היא הורתה על תקיפת הכור האטומי של עיראק ב-1981 - חרף ההתנגדות-מבית שאותה הוליך אז שמעון פרס - וכך צריך לנהוג כל ראש ממשלה. יש לזכור כל העת, לדעתו של יצחק שמיר, שמדינות העולם הנאור, על פי המינוח המקובל, סייעו כמעט-כולן לנאצים; בין בשתיקה ובין באי-עשייה ובין בעזרה בפועל. הלקח המיידי הוא, שצריך לראות את מה שעתיד להתרחש – ולהתכונן לבאות. כל מי שהיו לו בשנות  ה- 30' של המאה הקודמת עיניים  בראשו, היה יכול לראות את האסון האיום שמתרגש ובא על  היהודים באירופה. זאב ז'בוטינסקי היה, אולי, היחיד שהעריך נכונה את המצב.

אין ספק, שיצחק שמיר, כאשר הוא דיבר עמי על מחדליה של ההנהגה של הקהיליות היהודיות, הן בגולה והן בארץ-ישראל, ערב מלחמת העולם השנייה, התכוון להדגיש, בעיקר, את הכסילות שבהסכמי אוסלו. חבל שכל כך הרבה דם-נקיים נשפך עד שגם חסידיהם השוטים של הסכמי אוסלו מסכימים כיום, שכל מי שהתנגד להם אז - צדק. הם הרי התגלו, בדיוק כפי שיצחק שמיר חזה, כהסכמי-בדים, שגרמו לשפיכות דמים נוראה, ולהולכת שולל עצמית של ציבור גדול מאוד. שלום לא היה בכוחם להביא. אבל דבריו של שמיר על ההסכמים הנואלים ההם יפים, ללא ספק, גם לימים אלה. רק גבולות בני הגנה, הוא סבור, הם הערובה לעתידה של מדינת-ישראל. לא חומות ולא גדרות ביטחון יצילו את היהודים מידי המבקשים את נפשם. את הנוסחה של "שלום-תמורת-שטחים" הוא ביטל כלאחר יד כבר אז, כשחלקים נכבדים מן היהודים היושבים בציון היו שקועים באופוריה מטמטמת. אין בה, בנוסחה המקדשת ויתור על שטחים, כל ממש, סבור יצחק שמיר, וצריך כל העת לזכור שאם  העם היהודי לא יסייע לעצמו – איש לא ידאג לו. אסור לשכוח ואסור לסלוח, קבע, על מה שאירע ליהודים במלחמה ההיא. בפולין, ארץ שיהודים חיו בה קרוב לאלף שנים, נטבחו מיליונים. משמע,  לדברי שמיר, שומה עלינו, אם חפצי חיים אנחנו, להיות חזקים. התרפסות וזחיחות-דעת וקלות ראש אינם יכולים לבוא במקום אותה נחישות שהתקיימה בכל הלוחמים למען הקמת של מדינת-ישראל.

"איפה היה זאב ז'בוטינסקי מתייצב היום בוויכוח המר והנוקב במדינת-ישראל על הנסיגה מחבל עזה, ומחלקים ביהודה ובשומרון ? על גבולות הקבע? על פתרון הקבע?" -  את השאלות האלה שאלתי את יצחק שמיר,  ב- 1977, כשקיימתי את סידרת השיחות שהולידו את הספר "שיחות עם יצחק שמיר", אבל את התשובות, לא רק לשאלות הנ"ל, יכולתי בקלות לשבץ גם בכל ראיון עכשווי. נוכח מהלכיו של אריאל שרון, שגירש אלפי משפחות מבתיהן, בחבל עזה ובצפון השומרון, בתואנות שווא, שהשתנו כל העת, יכול היה יצחק שמיר לומר גם היום את הדברים שהוא אמר לי אז:

            "…אני חושב, שכל המתנגדים היום לנסיגה מיהודה ושומרון שואבים את

             עקרונותיהם מזאב ז'בוטינסקי. הוא היה  נגד ה"ספר הלבן" הבריטי ראשון, זה

             שגזל מאתנו את עבר הירדן המזרחי, והוא דרש מלחמה ללא פשרות נגד ההגבלות

             על העלייה ונגד ההגבלות על ההתיישבות. הוא היה עומד, ללא ספק, עם

             השוללים את מדיניות הפיוס והתבוסתנות הרופפת של ממשלת רבין-פרס ושל

             הממשלה הנוכחית,  ככל שאלה נוגעים ל'הסכמי השלום עם הערבים'. הוא  לא

             האמין שהערבים בשלים לשלב שבו הם יסכימו לחיות בדו-קיום עם היישות

             היהודית העצמאית. מבחינה זו דבר לא השתנה…"

 יצחק שמיר השתמש בתשובותיו לשאלותיי במילה "תבוסתנות" ואני ביקשתי לדעת למה בדיוק הוא התכוון, וזו הייתה תשובתו:

            "…תבוסתנות - זו נטייה לכניעה, להשלמה עם דרישותיו של האויב, להימנעות

             מהתנגדות לכל ניסיון להצר את צעדיך. מי שהולך בדרך הזאת רק מזמין לחצים

             נוספים. …החוצפה של דורשי הנסיגות הנוספות רק גוברת…."

הרעיון הציוני לא נתן מנוח ליצחק שמיר גם בימים שבהם קיימנו את השיחות בינינו. לצערו, רבים מדי הם אלה שמואסים בו, גם בקרב העם היהודי, ומבקשים לפסול את תכלית הקמתה של מדינת-ישראל. הם לא למדו דבר מן העבר, כך הוא סובר, לא מסגידת-השווא  לרעיונות קוסמו-מרקסיסטיים שקרסו ונמצאו בלתי-רלוונטיים ולא מהערצת-הנפל למנהיגים שבסופו של דבר התגלו כרבי-רוצחים של חפים מפשע.  לו עצמו אין  כל ספק, שהמדינה היהודית צריכה להשתרע עד לירדן, ואילו "המדינה הפלשתינית" – מקומה בעברו המזרחי של הירדן. לערבים שמתגוררים בשטחים שממערב לירדן הוא מציע ליתן זכויות אזרח בלבד. כפי שהציע  בזמנו מנחם בגין, עליהם להסתפק באוטונומיה מוניציפאלית, ואת הביטוי לשאיפות הלאומיות שלהם הם צריכים למצוא בפרלמנט הירדני. את הרעיון שמדינת-ישראל תהיה למדינת כל אזרחיה, כלומר מדינה חילונית, שבה אין עדיפות ברורה ובלתי מתפשרת ליהודים, הוא דחה בכל תוקף. זאת היא משנתו של יצחק שמיר, האיש שנאמנותו הטוטאלית לארץ-ישראל ולעם היהודי אינה יודעת פשרות. בטרור הערבי-האסלאמי, שיכה, כך הוא חזה,  גם במדינות המערב, יש להילחם ללא פשרות. ויתורים טריטוריאליים רק יביאו לדרישות נוספות. היום זו רצועה עזה; מחר זו תהיה מזרח-ירושלים. בעתיד, ידרשו הערבים, ללא ספק, גם את השטחים שנכבשו מידיהם ב-1948 ואת "זכות השיבה" לכפרים ולמקומות היישוב שאותם הם נטשו. כך עלול לבוא הקץ על החזון הציוני כולו. מפני זה מזהיר יצחק שמיר בשיחות עימו. הוא נשמע מודאג. משהו רע עובר על היהודים במדינת-ישראל. רעיונות שנשמעו פעם רק בשוליים ההזויים של החברה היהודית נהפכו לשיח לגיטימי בפורומים שונים.  רבים מדי מבקשים לזנוח את הרעיונות שבשמם, ולמענם, יצאו אבותיה של התנועה הציונית למלחמה על חידוש הלאומיות היהודית בארץ האבות, לטובת רעיונות עכשוויים הגורסים נוחות וניהיליזם רוחני. האידיאולוגיה נזנחת לטובת אופורטוניזם ופרגמאטיות.  

יצחק שמיר עדיין אופטימי, אבל נימה של דאגה אמיתית נשמעת בקולו. הוא מוצא, לצערו, הרבה עייפות בקרב המנהיגים, ובקרב בני נוער רבים, ששנים של הזנחה חינוכית נותנים בהם את אותותיהם. יש מעט מדי אמונה בכוח החזון. לא כך הוא ראה את המדינה היהודית בעיני רוחו כשהוא יצא למלחמה על הקמתה תוך נכונות להקריב את הכול כדי להגשים את חזונו של העם היהודי; לחזור ולהקים את ביתו הלאומי בארץ אבותיו.