בבית המשפט העליון
 
                                                                                                           בש"פ 5277/92
 
                                                         בפני: כבוד השופט ת. אור
 
  המבקשת: מדינת ישראל
 
                    נגד
 
  המשיב: לאון בן אומברטו בן עטיה
 
 בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב-1982
 
  בשם המשיב: עו"ד ח. משגב
 

                                                                  החלטה
 
 1. ביום 12.11.92 הוגש כתב אישום נגד המשיב לבית המשפט המחוזי. כתב אישום זה כולל, לאחר תיקונו, 31 פריטי אישום בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, גניבת מכוניות, פירוקן, שינוי זיהוין ומכירתן בשוק. עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, וכך החליט בית המשפט. ערר שהוגש על ידי המשיב בעניין זה נדחה.
512300525
 
 בהחלטה מיום 19.1.92 הדוחה את הערר הוסיף המשנה לנשיא אלון, וקבע:
 
 "אמנם תחילת שמיעת ההוכחות נקבעה רק לחודש מאי 1992. מר שדמי ציין, כי הישיבות שנקבעו תספקנה לסיום שמיעת המשפט, ויש לשער כי משפטו של העורר יסתיים מהר יותר מן הזמן הממוצע שבו מסתימים משפטיהם של נאשמים הנתונים במעצר".
 
 מסתבר, שהנחה-תקוה זו התבדתה, והיום, ביום האחרון לשנת מעצרו של המשיב מאז הוגש כתב האישום, מבקשת התביעה את הארכת מעצרו של המשיב בשלושה חודשים נוספים, בהסתמכה על הוראות סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב-1982.
 
 2. בבקשתו מדגיש ב"כ המדינה את העבירות החמורות המיוחסות למשיב, את עברו של המשיב בעבירות דומות, אם גם אלה נעברו לפני 15 שנים, וכן את העובדה שתלוי נגדו מאסר על תנאי של שישה חודשים שהינו בר הפעלה אם יורשע בעבירות המיוחסות לו בתיק זה. עוד הזכיר בא כוח המדינה, שנקבעו שלוש ישיבות נוספות לשמיעת הראיות במועדים 1.12.92, 15.12.92 ו-7.1.93, בהן עשויה להסתיים, להערכת בא כוח המדינה, שמיעת הראיות בתיק. כן ציין, שאין לתלות בתביעה את אשם הדחיות במשפט, פרט למקרה אחד של תקלה.
 
 3. הגעתי למסקנה שיש לדחות את הערר, ואלה נימוקי:
 
 א. מאז תחילת מעצרו של המשיב - שהחל כחודש לפני הגשת כתב האישום - חלפו כשלושה עשר חודשים.
 
 ב. כבר מלכתחילה נקבעה תחילת שמיעת הראיות למועד שהוא כשישה חודשים מאז הוגש כתב האישום. המשנה לנשיא היה מודע לכך בהחלטתו הנזכרת לעיל, אך הוא מצא נחמה פורתא בכך שהדיון יתקיים ויסתיים בהקדם מאז תחילת שמיעת המשפט. מה שארע בפועל שונה בתכלית. בתיק נתקיימו עד היום חמש ישיבות בלבד מאז תחילת שמיעת הראיות בחודש יוני 1992. אפילו אם נדחו שתי ישיבות לבקשת מי מהצדדים, קביעת חמש ישיבות בחמישה חודשים, כשכבר מלכתחילה החל המשפט להשמע באיחור, אינו עונה על הצורך לדון בהקדם בתיקים פליליים בהם מצוי הנאשם במעצר.
 
 ג. תחזיתו של בא כוח המדינה בדבר מועד סיום המשפט אינה מקובלת על סניגורו של המשיב. מסתבר, שבשל תקלה שארעה בהמצאת חומר ראיות על ידי התביעה לסנגוריה, לא ניתן היה לחקור ולסיים את החקירה של העד סנ"צ בוקובזה, שהעיד בישיבת 2.11.92. אומר בעניין זה השופט היושב לדין בעניינו של המשיב, בהחלטתו מיום 2.11.92:
 
 "אין ספק, שתיעוד הפעולות של אחמד ניג'ם, אשר תוארו על ידי העד בחקירתו הראשית, היה חייב להימצא בידי הסניגוריה לפני תחילת המשפט, כי הוא חומר ראיות חיוני במשפט זה. לא נותר אלא לתמוה על שיטת העבודה של הפרקליטות או של המשטרה שחומר ראיות זה לא נמצא בתיקיה הקשורים למשפט זה, ועל כך שסנ"צ בוקובזה לא הופיע ברשימת העדים מלכתחילה, אלא צורף לאחר שאחמד ניג'ם התכחש לאימרתו בעדותו בבית המשפט. כמו כן, ראוי היה שתציג התביעה את התיעוד עליו העיד מר בוקובזה בפני הסניגוריה, מיד לכשנודע לה על העובדות המתוארות בעדותו, כך שלא יתעכב המשפט. עתה אין מנוס, אלא להפסיק את עדותו של מר בוקובזה ולזמנו לישיבה הבאה שתתקיים ביום 2.12.92 שעה 9:30, בתקווה שתוך זמן סביר תציג התביעה בפני הסניגוריה את כל המסמכים והראיות הקשורים לעניין זה".
 
 לטענת סניגורו של המשיב, טרם הגיע חומר ראיות זה לידיו, וספק אם ניתן יהיה לקיים את ישיבות הדיון שנקבעו להמשך הדיון. הסניגור המלומד גם הצביע על כך, שסביר להניח שבעקבות חומר הראיות שנתגלה יהיה צורך בחקירה נוספת של עדים שכבר העידו, ואולי גם של עדים נוספים. ומכל מקום, לפי קצב הדיון עד היום, הערכתו היא ששלושה חודשים לא יספיקו כדי לסיים את המשפט בערכאה הראשונה.
 
 ד. התקלה שנתבררה ביום 2.11.92 לא היתה התקלה היחידה בעת ניהול המשפט, וכבר בהחלטתו מיום 9.9.92, בהתייחסו לבקשת הסניגוריה שיאפשרו לה לעיין במסמך מסויים קודם במשך חקירתו של עד, קבע בית המשפט:
 
 "ניהול משפט זה מלווה בתקלות, שאינני רוצה לברר את האחריות להן. אבל כדי להסיר כי מכשול בעתיד, מן הראוי שהתביעה תביא לבית המשפט כל מוצג שעליו היא חוקרת את העדים וניתן להביאה, כאשר החקירה נסובה על זיהויו של אותו מוצג".
 
 ה. על סמך כל האמור לעיל, נראה לי שאין הצדקה להורות על המשך מעצרו של המשיב. גם אם ישיבה אחת או שתיים נדחו לבקשת סניגורו, אין לאמר שבגללו נתארך המשפט וחלפה השנה מאז מעצרו ללא סיום המשפט. מהחלטת המשנה לנשיא, כשדחה ערר על מעצרו של המשיב, ברור שההחלטה הסתמכה, בין היתר, על כך שהדיון במשפט יסתיים תוך זמן קצר מאז שיתחיל. דבר זה לא נתממש, ולא מנימוקים שהמשיב אחראי להם.
 
 על סמך אלה, ובהסתמך על כל הנסיבות, הנני סבור שאין להורות על הארכת המעצר המבוקש, באם יעמוד המשיב במספר תנאים אשר בא כוח המשיב הודיע בשמו שהוא נכון לעמוד בהם.
 
 4. אני מחליט, איפוא, שהמשיב ישתחרר ממעצרו בתנאים הבאים:
 
 א. ניתן בזה צו לעיכוב יציאתו של המשיב מן הארץ, ואם יש בידו דרכון עליו להפקידו בידי המשטרה.
 
 ב. המשיב ימציא ערבות עצמית וערבות צד ג' לשביעות רון רשם בית המשפט המחוזי
 
 ג. עד למתן פסק הדין, לא יעסוק המשיב בכל דרך שהיא ביבוא או מסחר בכלי רכב או חלקיהם ולא יבוא במגע כלשהו עם מי מעדי התביעה.
 
 כל עוד לא ימציא המשיב את הערבויות כאמור בפיסקה ב' לעיל, ישאר במעצר למשך תקופה של שלושה חודשים מהיום או עד למתן פסק הדין בערכאה הראשונה, לפי המוקדם מהשניים.
 
 ניתנה היום, י"ד חשון תשנ"ג (10.11.92).
 
 
 
לקוח מתוך פדאור powered by google
 
בש"פ 5277/92 מדינת ישראל נ' לאון בן אומברטו בן עטיה, 10/11/1992