בשם המבקש:                        עו"ד ד"ר חיים משגב

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (סגנית הנשיא ה' גרסטל (אב"ד), השופט ע' פוגלמן, השופט א' שילה) מיום 9.7.06 בע"א 3326/04, בגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק דין של פינוי וסילוק יד, שניתן נגדו בבית משפט השלום בתל אביב – יפו (השופטת ר' פינצ'וק - אלט) מיום 30.8.04 בת"א 11330/98.

ב.        (1) המשיבים, אח ואחות, הם הבעלים הרשומים של מקרקעין, הידועים כחלקות 736, 737 בגוש 6623 (להלן המקרקעין). בכתב התביעה שהגישו לבית משפט השלום (ת"א 11330/98) נטען, כי המקרקעין נרשמו על שם אביהם בשנת 1956 כחלקות 329 ו – 331, שסומנו כחלקות 736 ו – 737 בחלוקה מחדש שנעשתה במקום. עוד נטען, כי בשנים שקדמו לפטירתו של אביהם, בנה הוא מבנה בלוקים במקרקעין – מבנה, אשר שימש אותו כמחסן. לטענתם, בשנת 1998 פלש המבקש למקרקעין, ביצע עבודות חפירה שחשפו את המבנה שהיה קיים עליהם, והחל להכשירו למגורים. לפיכך, עתרו לסילוק ידו של המבקש מהמקרקעין. להגנתו טען המבקש, כי הוא מתגורר במקרקעין ביחד עם משפחתו זה למעלה משלושים שנה. לדבריו, אביו קיבל רשות שימוש במקרקעין לאחר שוויתר על זכויות במקרקעין אחרים.

           (2) בפסק דינו מיום 30.8.04 קבע בית משפט השלום, כי לפי סעיף 125 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, רישום המשיבים כבעלי המקרקעין המוסדרים מהווה ראיה חותכת לתוכנו, ועל כן על המבקש רובץ הנטל להוכיח את מקור זכותו להחזיק במקרקעין. נקבע, כי המבקש לא הצביע על רשות כזו או אחרת שניתנה לו או למשפחתו. בכלל זה נדחתה טענתו, לפיה ניתנה הרשות לאביו בתמורה לויתור על למקרקעין אחרים. מנגד, כך נקבע, תומך חומר הראיות בטענת המשיבים, לפיה עד לשנת 1998 לא התגורר איש במקרקעין, וכן בטענתם לפיה התגורר המבקש במשך כל השנים במקום אחר. נוכח האמור הורה בית המשפט המחוזי על סילוק ידו של המבקש מהמקרקעין. בסיפא לפסק הדין צוין, כי נוכח תוצאה זו אין צורך להכריע בשאלה, האם חלקותיהם של המשיבים היו מלכתחילה במקום אחר והם קיבלו את המקרקעין במסגרת החלוקה מחדש במיקום שונה.

           (3) המבקש עירער לבית המשפט המחוזי (ע"א 3326/04). בית המשפט דחה את הערעור. נקבע, כי המבקש לא הוכיח שניתנה לו או למשפחתו רשות להחזיק במקרקעין. כן נקבע, כי אף אילו נתקבלה הטענה כי משפחתו של המבקש החזיקה בנכס ברשות החל משנות ה - 60, הנה בהיעדר זכויות קנייניות רשאי הבעלים להורות על ביטול הרשות, כפי שאכן נעשה.

           (4) מכאן הבקשה הנוכחית.

ג.        הבקשה דנא מושתתת על טענת המבקש, לפיה במסגרת החלוקה מחדש קיבלו המשיבים חלקות שונות מהמקרקעין, אותם ירשו מאביהם. נטען, כי בגדרה של חלוקה זו קיבלו המשיבים מקרקעין, בהם החזיקה ברשות משפחת המבקש, ועל כן זכות הבעלות שלהם כפופה לזכות החזקה של משפחתו. בנסיבות אלו, כך לדברי המבקש, יכולים המשיבים לתבוע את ביטול הרשות שניתנה למשפחת המבקש להחזיק במקרקעין רק כנגד פיצוי הולם.

ד.        (1) לאחר עיון בבקשה חוששני שלא אוכל להיעתר לה. ראשית, בבקשה לא נטען, ולדידי – בצדק לא נטען, כי היא עומדת באמות המידה שהותוו בפסיקה, לגביהם תישקל מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פ"ד לו(3) 123 (מ"מ הנשיא – כתארו אז – שמגר)). עניינה של הבקשה דנן הוא לאמיתו במחלוקת הפרטנית שבין הצדדים, ואין היא מעלה שאלה החורגת הימנה.

           (2) אף לגופם של דברים לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה. בידוע הוא כי לא בנקל תתערב ערכאת ערעור בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בערכאה הדיונית, קל וחומר כאשר עסקינן במתן רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"א 7138/98 בניסטי נ' אלום עשת (אומן) בע"מ (לא פורסם) (הנשיא ברק); רע"א 4664/06 צארום נ' פרלמוטר (טרם פורסם)). בנדוננו קבע בית משפט השלום, כממצא עובדתי, כי למבקש ולמשפחתו לא ניתנה רשות כלשהי להחזיק במקרקעין. קביעה זו אומצה על ידי בית המשפט המחוזי. ברי, כי משלא ניתנה רשות - אין המבקש יכול לטעון לפיצוי בגין ביטולה, ורק מטעם זה יש לדחות את הבקשה. למעלה מן הצורך אוסיף, כי אף אם כטענת המבקש, זכותו במקרקעין היא כבר רשות ללא תמורה, הרי שבידי המשיבים לפנותו, ואין רשות זו מעניקה לו זכות כלשהי כלפיהם מיניה וביה, לרבות הזכות לפיצויים (ע"א 496/82 רוזן ואח' נ' סלונים ואח' פ"ד לט(2) 337, 342 (הנשיא שמגר); רע"א 2701/95 כנעאן ואח' נ' גזאוי פ"ד נג(3) 151, 170 (השופטת – כתארה אז – ביניש)). כן קבעה הפסיקה, כי זכות הפינוי העומדת לבעלי קרקע כלפי בני הרשות עם סיום הרישיון אינה שלובה בזכות הפיצויים של בני הרשות, וכי האחרונים זכאים להגיש תביעה נפרדת לפיצויים בשל סיום הרישיון (ע"א 7242/00 רשות הנמלים והרכבות נ' כדורי ואח' (לא פורסם) (השופט אנגלרד)). במקום אחר צוין, כי במקרים, בהם נפסקו פיצויים למי שהיה בר רשות ללא תמורה בנכס מקרקעין, שרישיונו בוטל, נפסקו הפיצויים רק בעבור השקעותיו בנכס (רע"א 1156/02 חיר ואח' נ' לידאי פ"ד נז(3) 949, 955 - 956 (השופט טירקל) והאסמכתאות דשם). בענייננו נקבע, כי "הוא (המבקש – א"ר) לא הוכיח כי השקיע במקרקעין סכומים כלשהם ומה שיעורם". נוכח דברים אלה, המדברים בעדם, אין על פני הדברים לקבל את טענותיו של המבקש באשר לזכות הפיצוי. פשיטא הוא, שמה שלא נתקבל עובדתית על דעת בתי המשפט הקודמים, קשה להלום פתיחתו מחדש בגלגול שלישי.

ה.        אין בידי איפוא להיעתר לבקשה לרשות ערעור. נוכח התוצאה האמורה, מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע. עם זאת עלי לציין, כי בכל מקרה לא היה מקום לקבל בקשה זו, מן הטעם הדיוני שלא הוגשה תחילה בקשה לעיכוב ביצוע בבית המשפט המחוזי, כמצוות תקנה 468 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, שלפיה תנאי מקדים להפעלתה של סמכות עיכוב על-ידי בית משפט שלערעור הוא סירוב לכך בבית המשפט שעל החלטתו משיגים (ראו ב"ש 2/87 רובינשטיין נ' רובינשטיין ואח' פ"ד מ(4) 713 (השופט בך); י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7, 1995) סעיף 667, בעמ' 862).

           ניתנה היום, י"א תשרי תשס"ז (3.10.06).

                                                                             ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   06079240_T01.doc   בג

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il