רשות ערעור פלילי 228/05

בני יאגודייב

נגד

מדינת ישראל

בבית-המשפט העליון

[25.1.2005]

לפני השופט א' רובינשטיין

בית-משפט השלום גזר מחדש את דינו של המבקש בגין ביצוע עבירות שונות לאחר הפקעת צו מבחן. המבקש הגיש ערעור לבית-המשפט המחוזי, ובו טען, בין היתר, כי הארכתה של תקופת תנאי וחיוב בתשלום פיצויים לנפגע לפי סעיף 77 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, אשר נכללו בגזר-הדין המקורי, הם עונש, ולכן לא היה ניתן לצרף עונש חדש להפקעת צו המבחן, בהתאם לסעיף 20 לפקודת המבחן [נוסח חדש], תשכ"ט-1969. בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור. מכאן הבקשה לרשות ערעור. המבקש טען כי גם אם יש בפיצוי לפי סעיף 77 מרכיב "אזרחי", כלול בו גם מרכיב עונשי, ועל הספק להיות מוכרע לטובת הפירוש המקל עם הנושא באחריות פלילית, לפי סעיף 34כא לחוק העונשין.

בית-המשפט העליון פסק:

א.(1) פיצויים שהוטלו לפי סעיף 77 לחוק העונשין הם פיצויים אזרחיים, והם אינם עונש. על בתי-המשפט ליתן דעתם על עניין זה של סיווג הפיצויים לפי סעיף 77 בנסחם גזרי-דין הכוללים פיצויים כאלה (523ד, 524ו - ז, 526ו - ז).

(2) הארכת מאסר על-תנאי אינה עונש שהוטל על הנאשם עבור העבירות שבגינן הוצא עליו צו המבחן. זיקתה של הארכת התנאי היא לעבירה הקודמת, ואין היא צריכה להיות גורם מפריע בענישה חדשה, אם זו ראויה. הארכת התנאי היא נטולת "עונשיות" כשלעצמה גם אם פקעה תקופת התנאי שהוטלה בתיק הראשון (526ז - 527ג).

ב.(1) סעיף 34כא לחוק העונשין, שלפיו אם דין ניתן לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין, אין כוונתו של סעיף זה כי הוראה פלילית יש לפרש באופן מצמצם או לטובת הנאשם, אלא יש צורך לקבוע, כדי להפעיל סעיף זה, כי דין ניתן לפירושים אחדים לפי תכליתו (527ז - 528א).

= 519 =

(2) במקרה דנן, בכל הנוגע לסעיף 77, אין התנאי "לפי תכליתו" מתקיים. גם פירוש ההופך את הארכת התנאי לעונש כשלעצמה ומונע ענישה חלופית לנוכח הפרת צו המבחן, לא היה מגשים את תכליתו של החוק (528ב - ג).

חוקי יסוד שאוזכרו:

- חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.

חקיקה ראשית שאוזכרה:

- חוק העונשין, תשל"ז-1977, סעיפים 34כא, 35(ב), 77, 78, 424א(ד).

- פקודת המבחן [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, סעיפים 16(3), 17(3), 20, 20(4).

- חוק לתיקון פקודת המבחן (מס' 4), תשס"ד-2004.

- חוק העונשין (תיקון מס' 23), תשמ"ח-1988.

הצעות חוק שאוזכרו:

- הצעת חוק לתיקון פקודת המבחן (מס' 4) (מבחן בצירוף לעונש נוסף), תשס"ד-2004.

- הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 28), תשמ"ח-1988.

- הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 27), תשמ"ז-1987.

פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:

[1] ע"פ 767/77 שירות המבחן למבוגרים נ' בוחבוט, פ"ד לג(3) 425.

[2] ע"פ 36/89 גריידי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(2) 641.

[3] דנ"פ 5/89 גריידי נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

[4] רע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 418.

[5] דנ"פ 1558/03 מדינת ישראל נ' אסד, פ"ד נח(5) 547.

[6] ע"א 5145/02 גרוס נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ (לא פורסם).

[7] ע"א 140/00 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, פ"ד נח(4) 486.

פסקי-דין של בתי-המשפט המחוזיים שאוזכרו:

[8] ת"א (י-ם) 1751/96 גרוס נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ (לא פורסם).

[9] ת"א (י-ם) 1421/99 שמחה נ' חברת פז-גז ירושלים בע"מ (לא פורסם).

[10] ת"פ (נצ') 316/99 מדינת ישראל נ' זהבי (לא פורסם).

= 520 =

[11] ת"פ (ת"א) 10340/98 מדינת ישראל נ' זרגריאן (לא פורסם).

[12] ע"פ (ת"א) 71377/00 פז גז חברה לשיווק בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

פסקי-דין של בתי-משפט השלום שאוזכרו:

[13] ת"פ (י-ם) 3034/91 מדינת ישראל נ' פז-גז חברה לשיווק בע"מ, פ"מ תשנ"ו(4) 29.

מאמרים ישראליים שאוזכרו:

[14] ק' מן "סנקציות אזרחיות-עונשיות" עיוני משפט טז (תשנ"א-תשנ"ב) 243.

[15] א' ברק "על פרשנותה של הוראה פלילית" מחקרי משפט יז (תשס"ב) 347.

מקורות המשפט העברי:

[א] מלכים ב, ד, יג.

[ב] שמות, כא, ל.

[ג] בבא קמא, ה, א; יד, ב; מ, א; עד, ב.

[ד] רמב"ם, נזקי ממון, י, ו.

[ה] ע' רדזינר יסודות 'דיני קנסות' במשפט התלמודי (חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוספיה", אוניברסיטת בר אילן, תשס"א).

[ו] ש' אלבק פשר דיני הנזיקין בתלמוד (תשכ"ה).

[ז] משנה, כתובות, ג, ט.

[ח] רמב"ם, חובל ומזיק, ה, ז.

[ט] רמב"ם, הקדמה למסכת אבות, ד.

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגנית הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר, י' שיצר) מיום 29.12.2004 בע"פ 71480/04 שבו נדחה ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בנתניה (סגנית הנשיא ר' לורך) בת"פ 1169/01. הבקשה נדחתה.

ד"ר חיים משגב - בשם המבקש.

= 521 =

החלטה

א. זו בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגנית הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר וי' שיצר) מיום 29.12.2004 בע"פ 71480/04, שבו נדחה ערעורו של המבקש על גזר-דינו של בית-משפט השלום בנתניה (כבוד סגנית הנשיא ר' לורך). מדובר בתיק שבו נגזר מחדש דינו של המבקש, כפי שיתואר להלן.

ב.(1) ביום 23.11.2003 נגזר דינו של המבקש בבית-משפט השלום בנתניה בת"פ 1169/01 בשתי עבירות של התפרצות לדירה וגניבה, קבלת נכסים שהושגו בפשע ופריצה לרכב וגניבה. עבירות אלה בוצעו ב-2001, והמבקש ביקש לצרף תיקי עבירות שבוצעו ב-1999 וב-2001, שרובן התפרצות לדירה וגניבה וכן הכשלת שוטר והכשלת מעצר. וכך נגזר הדין: חודשה תקופת תנאי של מאסר בן 12 חודשים שהוטל על הנאשם בתיק קודם, המבקש הועמד בפיקוח שירות המבחן לשנה וכן חויב בפיצוי המתלוננים בסך עשרת אלפים ש"ח לפי סעיף 77 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. המבקש לא עמד במפגשי שירות המבחן וגם נעצר בשל ביצוע עבירות נוספות, ולכן ביקשה המדינה להפקיע את צו המבחן ולגזור דינו מחדש. בינתיים שב והורשע המבקש, ביום 7.6.2004, בעבירות של הסגת גבול והתפרצות שבוצעו ב-2004-2003, וביקש לאחד את הדיון בבקשה להפקעת צו המבחן ולגזירת דינו מחדש עם גזירת דינו בתיקים החדשים.

(2) נתגלעה מחלוקת בין הצדדים - והיא המחלוקת הבאה לכלל ביטוי בבקשה הנוכחית - בשאלה אם גזר-הדין שהוטל על הנאשם בתיק הראשון כלל רכיב עונשי, שכן במקרה כזה אין, על-פי הפסיקה שפירשה את סעיף 20 לפקודת המבחן [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, לצרף עונש חדש להפקעת צו המבחן, שהרי הנאשם כבר נענש (ע"פ 767/77 שירות המבחן למבוגרים נ' בוחבוט [1] (השופט (כתוארו אז) שמגר); ע"פ 36/89 גריידי נ' מדינת ישראל(להלן - פרשת גריידי [2]), בעמ' 643 (השופט בך); דנ"פ 5/89 גריידי נ' מדינת ישראל [3] (הנשיא שמגר)). ספציפית, השאלה שניצבה בתיק דנא הייתה אם הארכת תקופת התנאי והטלת פיצויים הן בחינת עונש.

(3) בית-משפט השלום הגיע בפסק-דין מנומק למסקנה כי אין מדובר ברכיבים עונשיים: באשר להארכת התנאי, הילך בעקבות הילכת גריידי [2] הנזכרת; באשר לרכיב הפיצוי, הילך בעקבות פסיקתו של בית-משפט זה ברע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל (להלן - פרשת אסף [4]), אשר פירשה את אופיו וטיבו של סעיף 77 לחוק העונשין

= 522 =

הקובע פיצויים לנפגע בעבירה פלילית. לפיכך גזר את דינו של המבקש מחדש בתיק הנזכר.

ג. המבקש ערער לבית-המשפט המחוזי, בין השאר בנקודה המשפטית הנזכרת, שעניינה בשאלה אם הארכת התנאי וחיוב בפיצויים הם בחינת עונש. בית-המשפט המחוזי (בפסק-דין מפורט מפי השופט המר) דחה את הטענה באשר להארכת התנאי בחוזרו על הילכת גריידי [2], ובאשר לפיצויים ניתח בהרחבה, בהמשך להילכת אסף [4], את מרכיביו השונים של הפיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין על מקורותיהם ודרכי פרשנותם. עוד הזכיר בית-המשפט כי משתוקנה לאחרונה פקודת המבחן [נוסח חדש] (בחוק לתיקון פקודת המבחן (מס' 4), תשס"ד-2004), רשאי בית-משפט להטיל על נאשם שהועמד למבחן עונש נוסף על העבירה המקורית גם אם הוטל בגזר-הדין המקורי עונש לצד המבחן, וזאת אם הורשע בעבירה נוספת או בהפרת צו המבחן (כיום סעיפים 16(3), 17(3) ו-20(4) לפקודת המבחן [נוסח חדש]).

ד. בבקשה הנוכחית חוזר המבקש על טענותיו כי גם אם יש בפיצוי לפי סעיף 77 מרכיב "אזרחי", כלול בו גם מרכיב עונשי, ועל הספק להיות מוכרע לטובת הפירוש המקל עם הנושא באחריות פלילית לפי סעיף 34כא לחוק העונשין. ועוד, אף הארכת תוקפו של מאסר על-תנאי, לשיטת המבקש, היא עונש, הטלת מורא על הנאשם למשך זמן נוסף, בייחוד - כמו במקרה דנן - כשהארכת תוקפו באה לאחר תום תקופת תוקפו של התנאי הראשון. מן התיקון בתשס"ד לפקודת המבחן [נוסח חדש] חפץ המבקש ללמוד כי בטרם התיקון נאסרה הטלת עונש נוסף. את פסק-הדין בעניין אסף [4] מפרש המבקש כנוטה לגישתו תוך שהוא דורש את דברי השופט ריבלין, שהיה "לשון המאזניים" בו (ראו להלן), לכיוון ה"עונשי".

ה.(1) אכן, על-פי פרשנות שניתנה לאורך השנים לסעיף 20 לפקודת המבחן [נוסח חדש], הטלת עונש על מי שהפר צו מבחן יכלה להיעשות רק אם לא הוענש הנאשם עונש נוסף בפסק-הדין המקורי. בענייננו אפוא השאלה קריטית למבקש: אם יתברר כי מה שהושת עליו נוסף על המבחן אינו עונש, כדעת הערכאות הקודמות, לא הייתה מניעה להטלת עונש עתה, מה שאין כך אם מה שהוטל עליו נוסף על המבחן הריהו עונש. אציין כי השופט בך התייחס בעניין גריידי [2] (בעמ' 643) להטלת "עונש של ממש" - לכאורה להבדיל מ"עונש" סתם - שאם הוטל אין להטיל עוד עונש אחר תמורת המבחן, ואף דברים אלה אומרים דרשני.

= 523 =

(2) השאלה שעמדה בפני בתי-משפט קמא היא אם במקרה דנן הוטל גם עונש אחר. בית-המשפט המחוזי הזכיר כאמור את החוק לתיקון פקודת המבחן (מס' 4) שהתקבל באב תשס"ד-אוגוסט 2004 ושינה את ההלכה, ואכן הוא מאפשר להטיל עתה על המצוי במבחן עונש על העבירה המקורית במקום צו המבחן. בדברי ההסבר (להצעת חבר-כנסת ניסן סלומיאנסקי) נאמר (הצעת חוק לתיקון פקודת המבחן (מס' 4) (מבחן בצירוף לעונש נוסף), תשס"ד-2004, בעמ' 110) כי הדברים באים "...לתת מענה לקושי הקיים על פי ההלכה הפסוקה, אשר קובעת כי לא ניתן להטיל עונש במקום צו מבחן שהופר אם הוטל על הנאשם גם עונש על העבירה...", מה שנתפס כענישה כפולה, כיוון שכבר הוטל עונש על העבירה המקורית. ואולם בענייננו - אשר קדם לתחולת התיקון - השאלה הנבחנת היא אם מה שהוטל על המבקש הוא עונש כל עיקר.

(3) בדומה, בא-כוחו של המבקש נדרש להילכת דנ"פ 1558/03 מדינת ישראל נ' אסד [5], שבה נדון נושא מקביל בקשר להפרת צו לעבודות שירות. אזכיר כי השאלה המהווה לוז פסק-הדין בדנ"פ 1558/03 הנ"ל [5], אינה מתעוררת בענייננו. שם נדון מקרה שבו היה מרכיב עונשי נוסף, שכלל צו מבחן ומאסר על-תנאי.

ו.(1) הנושא שאליו במיוחד נדרשו הערכאות הקודמות בתיק הנוכחי היה - כאמור - השאלה אם פיצויים שהוטלו לפי סעיף 77 לחוק העונשין הם עונש. בפרשת אסף [4] הנזכרת נחלקו הדעות בבית-משפט זה: השופט מ' חשין סבר כי הפיצוי אינו עונש אלא תכליתו אזרחית, ואילו השופטת נאור סברה כי עונש הוא; השופט ריבלין מצא כי יש לבדוק כל מקרה בהקשרו, אף כי ראה בכך ביסודו של דבר תרופה אזרחית. אומר כבר כאן כי איני סבור שיש מקום להידרש לטענה זו בגלגול שלישי: בית-המשפט המחוזי הלך בדרך שפילס הרוב בפרשת אסף [4], ואין אנו מצויים במצב המחייב לעת הזאת פסיקה נוספת של בית-משפט זה, מה גם שאף לגופן לא ראיתי דופי כלשהו בהחלטות הערכאות הקודמות.

(2) אפרט במקצת את רכיבי פרשת אסף [4] לענייננו. השופטת נאור, בדעת מיעוט מקיפה, סברה כי מדובר בעונש ונתנה בסעיף 77 סימנים "עונשיים" החל מן התקופה המנדטורית, ועם זאת הצביעה בהגינותה גם על סממנים אחרים, ומסקנתה הייתה כי "הפיצוי לפי סעיף 77 מצוי אף הוא ב'תחום ביניים'... עונשי-אזרחי [הביטוי נשאב ממאמרו של פרופ' ק' מן "סנקציות אזרחיות-עונשיות" [14] - א' ר'] דווקא, נקוד על 'עונשי', דהיינו: עונש שיש לו גם סממנים אזרחיים" (בעמ' 432). ואכן, בתפיסתה הדגש הוא עונשי, וראיה מכרעת לדבר בעיניה (בעמ' 435) - סעיף 35(ב) לחוק העונשין המתנסח כך: "...היה העונש קנס או פיצוי לפי סעיף 77..." (ההדגשה שלי - א' ר') וראו

= 524 =

גם סעיף 424א(ד) לחוק העונשין: "הורשע אדם בעבירה... ונוכח בית המשפט כי עקב ביצוע העבירה נגרם נזק לתאגיד, רשאי הוא, בנוסף לכל עונש אחר, לחייב את הנידון לפצות את התאגיד..." (ההדגשה שלי - א' ר'). השופטת נאור אף רואה גישה זאת כחלק מתכליות המשפט הפלילי, שאחת מהן היא הגנה על נפגע העבירה. וראו גם ת"פ (י-ם) 3034/91 מדינת ישראל נ' פז-גז חברה לשיווק בע"מ [13] (השופטת א' פרוקצ'יה), שצוטט בהסכמה על-ידי השופטת נאור).

(3) השופט מ' חשין סבר אחרת, ולעניין זה דעתי כדעתו. לשיטתו, תכליתו של הסעיף אזרחית היא. "הצופן הגנטי" של הסמכות לפי סעיף 77 "...צופן אזרחי הוא בבירור... רק במשפט אזרחי מחייבים אדם לשלם פיצוי בשל סבל או נזק שגרם לאחר; רק במשפט אזרחי זוכה אדם לפיצוי בשל סבל או נזק שנגרם לו" (בעמ' 459). לשיטתו, העובדה שההוראה באה בחוק העונשין טפלה היא לעיקר, ולעניין מסקנתו - בין שאר הנמקות - תמך השופט מ' חשין יתדותיו בדברי ההסבר להצעה לתיקון חוק העונשין שעדכנה את סכומי הפיצויים, ושלפיה "בהרבה מקרים הנפגעים הם אנשים דלי אמצעים שאין להם היכולת לשכור שרותי עורך דין ולנהל משפטים אזרחיים לתקופה ממושכת. מסיבה זו, ולשם יעילות הדיון נקבע בזמנו שבית המשפט הפלילי, אגב הכרעת הדין בנושא הפלילי, יהיה מוסמך גם לפסוק פיצויים לצד הנפגע... פיצוי כזה, בהרבה מקרים, ימנע הצורך בתביעה אזרחית חדשה..." (עמ' 460, המפנה להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 28), תשמ"ח-1988, הצעת חבר-כנסת אוריאל לין).

(4) השופט ריבלין הצטרף לגישה כי מדובר בתרופה אזרחית, אך סבר כי אין צורך בסיווג חד-משמעי של הסעד ש"אופיו עשוי להשתנות על-פי ההקשר שבו הוא מיושם" (בעמ' 477), ולהלן "החיוב על-פי סעיף 77 בא לפצות את קורבן העבירה על 'נזק' או 'סבל' שנגרמו לו. 'נזק' - הפסד של ממון בו; 'סבל' - נזק שאינו נזק של ממון, ושניהם מסימניה של התרופה האזרחית המוענקת לנפגע-הניזוק מידי העבריין-המזיק. זאת, להבדיל מן הסנקציה העונשית... בשל טיבה זה תחוש התרופה הזו בנוח דווקא בסביבה 'אזרחית'..." (בעמ' 478).

(5) אוסיף את דעתי, כי בסופו של יום הפיצויים שבהם מדובר אכן פיצויים אזרחיים הם, על-פי סימנים שניתנו בהם על-ידי שופטי הרוב בפרשת אסף [4] ובמישור הערכי. יתר-על-כן, לדעתי אם מי שנפסק לטובתו פיצוי לפי סעיף 77 תובע את נזקיו לאחר מכן בהליך אזרחי, יש לנכות מן הפיצוי שייפסק לו בהליך האזרחי את הפיצוי שניתן על-פי סעיף 77. ראו לעניין זה: ת"א (י-ם) 1751/96 גרוס נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ [8] (סגן הנשיא ע' קמא), בהמשך לת"פ (י-ם) 3034/91 הנ"ל [13] (השופטת

= 525 =

פרוקצ'יה) הנזכר לעיל. סגן הנשיא קמא ציין כי "אין כאן 'עונש אזרחי' ואין כאן 'קנס' שנצטרף לעונש המוטל בהליך הפלילי, אלא פיצוי מוקדם בלא הוכחת הנזק בהליך אזרחי... 'על חשבון' הפיצויים שיבואו, אם בכלל" (פסק זה נדון בערעור בבית-משפט זה - ע"א 5145/02 גרוס נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ [6], אך נקודה זו לא עלתה). ראו גם ת"א (י-ם) 1421/99 שמחה נ' חברת פז-גז ירושלים בע"מ [9] (השופט צ' זילברטל), ברוח דומה; ראו: ת"פ (נצ') 316/99 מדינת ישראל נ' זהבי [10] (הנשיא י' אברמוביץ והשופטים ח' גלפז ונ' ממן) וכן ת"פ (ת"א) 10340/98 מדינת ישראל נ' זרגריאן [11] (השופטת ר' משל-שהם). לדעה שונה ראו ע"פ (ת"א) 71377/00 פז גז חברה לשיווק בע"מ נ' מדינת ישראל [12] (השופטת ד' ברלינר, בהרכב עם השופטים ז' המר ו-י' שטופמן). ועוד: פיצויים בעולם ה"אזרחי" של דיני הנזיקין יכול שיהיו "עונשיים" או "מוגברים" (ראו ע"א 140/00 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים [7]; מדובר - כפי שציין השופט ריבלין שם - במקרים כאלה לא ב"ריפוי" או "תיקון", כמסורת דיני הנזיקין אלא בעונש והרתעה - אך לא לאלה הכוונה בענייננו.

(6) ועוד, בעיניי קביעת המחוקק כי גביית הפיצויים לפי סעיף 77 דינה כדין קנס, אינה מעידה על עונשיותם של הפיצויים אלא על אנושיותו של המחוקק. בדומה, הדיבור בסעיף 35(ב) לחוק העונשין "היה העונש קנס או פיצוי לפי סעיף 77" צריך לדעתי להתפרש כתיאורם של הקנס או של הפיצוי הבאים במסגרת חוק העונשין, כדרך שתיאר זאת השופט מ' חשין, ולאו דווקא כזהות "גנרית" ביניהם. ואכן, מלכתחילה, כפי שציין בית-המשפט המחוזי, נגבו הפיצויים הללו כפסק-דין בתובענה אזרחית (סעיף 78 לחוק כנוסחו מתשל"ז, וכך גם בחקיקה קודמת). הטעם לשינוי ולקביעת הגבייה כדרכו של קנס (שנעשה בחוק העונשין (תיקון מס' 23), תשמ"ח-1988) היה, כמובהר בדברי ההסבר לתיקון (הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 27), תשמ"ז-1987, בעמ' 120), כי "במקרים מסויימים, נמנעים אלה שזוכים בפיצויים מנקיטת הליכי גביה, הן בשל סרבולם והן בשל חששותיהם מפני הנידון-החייב. כדי להפוך פיצויים אלה לריאליים מוצע שהגביה תיעשה על-ידי המדינה, דבר שימנע כל קשר בין הקרבן לעבריין". תכלית שינוי זה - לדעתי בבירור - אינה פוגעת כהוא זה באופיו האזרחי של הפיצוי. המחוקק קיים "בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת..." (מלכים ב, ד, יג [א]), וידע גם ידע כי יהיו מקרים, ומן הסתם לא מעטים, שבהם יחשוש הקורבן לפתוח בהליך כלשהו נגד העבריין פן יבולע לו ויעדיף למחול אם לא על עלבונו, למצער על פיצוייו. בא המחוקק והושיט לו יד כדי לאפשר גבייה "על-ידי המלכות".

(7) אוסיף כאן כי שאלות פרשניות בדבר סיווגו של חיוב כספי כחוק ממוני "רגיל" או כחיוב שבתחום החברתי-אישי מצויות גם במקורות המשפט העברי. למשל

= 526 =

הכופר המשתלם משהרג שור אדם ("אִם-כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ" (שמות, כא, ל [ב]). האם הוא בחינת ממון ככל חיוב נזק - או בחינת כפרה, הטלת אחריות מידי שמים; נפקא מינא למשל לעניין יתומים קטנים, שאינם בעלי אחריות ולכן אינם חייבי כפרה, ואם בכפרה מדובר הריהם פטורים, אך אם בנזיקין מדובר הריהם חייבים (בבא קמא, מ, א [ג]). באותו עניין נפסק להלכה - רמב"ם, נזיקין, נזקי ממון, י, ו [ד] - כי מדובר בכופר "שהכופר כפרה הוא ואין הקטנים, והחרשים והשוטים בני חיוב כדי שיהיו צריכין כפרה", וזו אך דוגמה אחת מני רבות. הוא הדין לשאלה אם חיוב נזק הוא ממון או קנס במשמעו ההילכתי (שאינה זהה לקנס בימינו, שהוא מרכיב עונשי). בהלכה הקנס משמעו מה שעודף על הקרן, ולדברי ד"ר ע' רדזינר יסודות 'דיני קנסות' במשפט התלמודי [ה] המובאים על-ידי ד"ר יובל סיני מן המכללה האקדמית נתניה, המרכז ליישומי משפט עברי (חוות-דעת בעניין "פיצויים עונשיים לפי המשפט העברי") - אף תשלום קצוב המצריך פסיקה ושומה על-ידי בית-דין. מכל מקום, גישת היסוד - כדברי פרופ' ש' אלבק פשר דיני הנזיקין בתלמוד [ו], בעמ' 40 - היא כי "חיובו של המזיק, בין שהזיק בגופו בין שהזיק בממונו, הוא להשלים לניזק את הנזק, ולא עונש למזיק שלא יחטא עוד". גישה זו תואמת את התפיסה הפרשנית שתיארנו לסעיף 77. שיטה אחרת היא כי תשלומי נזק קנס הם, ואף לכך אסמכתאות (ראו בבא קמא, יד, ב [ג]). כן ראו בבא קמא, ה, א [ג] בעניין היזק שאינו ניכר, שאם אין שמו היזק הריהו קנס, וכן ראו משנה, כתובות, ג, ט [ז] לעניין תשלומי בושת ופגם לאחר פיתויה של אישה, שהם ממון ואינו קנס. עוד ראו רמב"ם, נזיקין, חובל ומזיק, ה, ז [ח]: "ולמה משלם אדם שלושה דברים אלו [שֶבֶת, ריפוי ובושת במקרה של חבלה - א' ר'] על פי עצמו, שהשבת והריפוי ממון הוא ולא קנס", דוגמאות אלה ממחישות את מגוון אפשרויות הסיווג לא רק במקרים "ברורים" של קנס כמו תשלומי כפל על גניבה ותשלומי (פי) ארבעה וחמישה על גניבה שבעקבותיה טביחה או מכירה של שה או שור (בבא קמא, עד, ב [ג]). בהקשר זה מצויות מחלוקות לא מעטות בדברי חכמים, ויש לעתים עירוב תחומין ו"מעבר גבולות" בין ממון לקנס, שככלל הוא כאמור תשלום העודף על הקרן, ואין כאן מקום להאריך.

(8) כללם של דברים, איני סבור כי יש מקום להידרש לטענה זו בגלגול שלישי ולהרשות ערעור בעניינה. אציין כאן, מעבר לתיק הנוכחי, כי על בתי-המשפט ליתן דעתם על עניין זה של סיווג הפיצויים לפי סעיף 77 בנסחם גזרי-דין הכוללים פיצויים כאלה.

ז.(1) אעבור להארכת התנאי. בית-המשפט המחוזי ציטט את החלטתו של הנשיא שמגר בדנ"פ 5/89 הנ"ל [3], ולפיה "...משהחליט בית משפט להאריך תקופת

= 527 =

תנאי... אין לראות בכך ענישה בשל העבירה הנוספת... הארכת התנאי איננה העונש על העבירה הנוספת, אלא החלטה של בית המשפט שזיקתה להפעלת התנאי". ראו גם עניין גריידי הנ"ל [2], בעמ' 643 (השופט בך), וכדברי בית-המשפט שם: "הנכון הוא, שהארכת המאסר-על-תנאי היא 'עונש', אך אין זה עונש שהוטל על הנאשם עבור העבירות שבגינן הוצא עליו צו המבחן". אכן, זו גישת הפסיקה: היא מעוגנת בהגיון הדברים ובתכלית החקיקה, שהרי ביסודו של דבר, זיקתה של הארכת התנאי היא לעבירה הקודמת, ואין היא צריכה להיות גורם מפריע בענישה חדשה, אם זו ראויה. הארכה זו הריהי כלהט החרב המתהפכת על ראשו של העבריין, אך צופה היא פני עבר ופני עתיד, ולא פני הווה. פני עבר - כי מדובר בעבירות שקדמו; פני עתיד - כי שמורה היא למקרה שיחזור הנאשם לסורו. והרי הארכת התנאי ברי כי היא נטולת "עונשיות" כשלעצמה, וזאת לדעתי גם אם פקעה תקופת התנאי שהוטלה בתיק הראשון. במובן הערכי, איני סבור כי "להט חרב מתהפכת" על ראשו של אדם כהרתעה ממעשי עבירה הוא עונש. לדידי, הריהו מעין "כותפות" הנוספות על ה"חגורה" שחוגר כל אדם בדמות הוראות החוק האוסרות על עבירות פליליות. מי שכבר הורשע, אין רע בכך שבצד חגורתו יעטה עליו גם "כותפות" כדי להרתיעו. אזכיר כאן כי הרמב"ם מגדיר את המעשים הטובים בהקדמתו הנודעת לפירוש המשניות שלו למסכת אבות, הקרויה "שמונה פרקים", בפרק הרביעי [ט] שכותרתו "ברפואות חולי הנפש", כמעשים "השוים, הממצעים בין שתי קצוות ששתיהן רע", ולשיטתו מי שנטה לאחד הקצוות באופן מוגזם, הדרך להביאו לדרך האמצע היא להביאו תחילה לקצה האחר: "נראה אל איזה צד נטה ויצא ונעמד כנגדו בהפכו, עד שישוב אל השווי. וכשישתוה, נסלק ידינו מן ההפוך ונשוב לעשות לו מה שיעמידהו על שוויו" (תרגום ר' שמואל אבן תיבון). לענייננו - כל אדם מוחזק כשומר חוק, אך מי שהוכר כי עבר על החוק, יש להטיל עליו "שמירת יתר" על-ידי התנאי שהוטל עליו; אין לראות זאת כעונש אלא כ"שמירה מעולה" (להבדיל מ"שמירה פחותה" (בבא קמא, מ, א [ג])). אף בעניין זה איני רואה מקום למתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

(2) ובאשר לטענה כי חל שינוי בעניין זה מאז חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, מסכים אני עם הערכאות הקודמות כי שינוי כזה לא חל, ולא למותר להוסיף כי כבוד האדם אינו של המבקש בלבד, אלא גם כבודם של קורבנות עבירותיו, ואין כאן מקום להאריך.

ח. המבקש הזכיר את סעיף 34כא לחוק העונשין שנחקק לאחר חוק היסוד, שלפיו אם "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע הענין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין". סעיף זה נדון, בין

= 528 =

היתר, בדנ"פ 1558/03 הנ"ל [5] הנזכר (הנשיא ברק). כפי שפורש שם, אין כוונת הסעיף כי יש לפרש הוראה פלילית "באופן מצמצם או לטובת הנאשם" (בעמ' 556), אלא יש צורך לקבוע, כדי להפעיל סעיף זה, כי דין ניתן לפירושים אחדים לפי תכליתו. הבדיקה לעניין זה נעשית בשלבים אלה: ראשית, בחינת המשמעות הלשונית, ואם אכן ניתן דבר החקיקה לשני פירושים; שנית, כוונתו הסובייקטיבית של המחוקק - למה כיוונו יוצרי החוק; שלישית, כוונתו האובייקטיבית של המחוקק, המשקפת את ערכיה של שיטת המשפט. משנקבעה התכלית יש לבדוק את יישום הוראות החוק במקרה הקונקרטי. בענייננו, בכל הנוגע לסעיף 77, אין התנאי "לפי תכליתו" מתקיים: פירוש ההופך את הארכת התנאי לעונש כשלעצמה ומונע ענישה חלופית לנוכח הפרת צו המבחן, לא היה מגשים את תכליתו של החוק, שאמנם ביקש לאפשר לעבריינים את המבחן כדרך שיקומית, ועל כך תבוא עליו ברכה, אך גם לא חפץ - המחוקק הסביר - שיתעתעו בו ללא סנקציה. בוודאי אין מדובר במקרה שלפנינו ב"עונש של ממש", כדברי השופט בך בפרשת גריידי [2]. ראו גם א' ברק "על פרשנותה של הוראה פלילית" [15]. הוא הדין לנושא הפיצויים כפי שפורט לעיל. אין הסעיף 34כא חל אפוא במקרה דנא.

ט. ולבסוף, גם תחושת הצדק, שצריך שתהא נר לרגלינו בכל עת, אינה נפגעת במקרה דנן כהוא זה. כבר תיארו בתי-המשפט בשתי הערכאות את ריבוי עבירותיו של המבקש כהנה וכהנה, בראש בתחום ההתפרצות והגניבה - ארבע-עשרה במספר - אך לא רק בהן, וחלקן בוצעו בשעה שהיה בתקופת מבחן, ובצדק לטעמי ציין כבוד השופט המר בבית-המשפט המחוזי כי העונש שהוטל על המבקש מקל ולא היה תוהה אילו ערערה המדינה.

י. סוף דבר: מכל הנימוקים דלעיל אין בידי להיעתר לבקשה.

ניתנה היום, ט"ו בשבט תשס"ה (25.1.2005).