מאת ד"ר חיים משגב 

ירון לונדון , בולשביק בנשמתו, סמוק-פנים, עוד לא השתחרר, כנראה, מן הימים שבהם חבריו-לדרך, בארץ ישראל ומחוצה לה, עדיין העריצו את סטלין. "שמש העמים" הם קראו לו. בשמו, ולמענו, היו מוכנים לעשות כל מעשה תועבה. בשעה שחוגים ימניים קראו להילחם בבריטים, טרם הקמת המדינה, חבריו-לדעה של ירון לונדון הסגירו את הלוחמים מקרב שורות האצ"ל והלח"י לידי המשטרה הבריטית. תקופת "הסזון", קראו לכך חסידי הבולשביזם-הסטליניסטי, בהשאלה מן המנהג של אצילי אנגליה לרדוף עם כלביהם וסוסיהם אחרי שועלים.

חלק מן המוסגרים לידי האויב הבריטי הוצאו להורג, אחרים הוגלו לאפריקה. אחד הגולים, מאיר שמגר, היה לימים נשיא בית-המשפט העליון. גולה אחר, שמואל תמיר, היה הטוב שבשרי המשפטים שהיו כאן אי-פעם. יצחק שמיר, עוד גולה מפורסם, הגיע עד לתפקיד ראש הממשלה. אבל חבריו-לדרך של ירון לונדון אף פעם לא ביקשו מהם סליחה.

מותר, כמובן, להיות חסיד שוטה, ואני מניח שיש כאלה לא מעטים במחנה עליו נמנה ירון לונדון. אבל צריך תמיד לזכור שהאליטיזם-כביכול של אנשי המחנה הזה התגלה, לא אחת, כמשהו הזוי ולא אמיתי. יכול אפילו להיות - כמו בעת שאנשי הפלמ"ח, בשליחותו של דוד בן-גוריון, הטביעו את ה"אלטלנה" לפני 57 שנים - שמעריציו של "מחנה השלום", אלה שהבינו קצת באיחור שיוסף סטלין, מנהיגם של מיליונים ברחבי העולם, היה סתם רוצח המונים חסר מצפון ותאב-שלטון, רצו בשלטון יותר משהם רצו בהקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל. והרי, ככלות הכל, ממה בדיוק פחד דוד בן-גוריון, אם לא מהאפשרות שמנחם בגין מתכנן להשתלט בכוח על מוסדות המדינה שזה עתה קמה?

עתה, שוב קמו עלינו שליחיו של המחנה הזה, של ירון לונדון, ובמעין גבהות-לב חצופה, הם מבקשים לומר לנו, אנשי המחנה שלא שקט ולא אמר נואש גם כאשר הבריטים מנעו את עלייתם של ניצולי מחנות ההשמדה, ששוב הם צודקים. דבר הם לא למדו מן ההיסטוריה. לא מזו הרחוקה, ולא מזו הקרובה יותר אלינו.

הכל נהיר להם, לחבריו של ירון לונדון, ולכן הם מוכנים, גם בכוח, להוביל מהלך פוליטי שמשרת את האידיאולוגיה שלהם. לפתע, ולא במפתיע, הם הפכו לחסידי הדמוקרטיה הקלוקלת של אריאל שרון. שוב אין השחיתות השלטונית מפריעה להם. לא קניית הקולות בכסף של המצביעים בכנסת, שכ-40 מהם משמשים גם כשרים או סגני-שרים, דבר מעוות כשלעצמו, ולא חוסר המוסריות של עצם התוכנית שנולדה, כפי שגם ירון לונדון יודע, מתוך חשש להסתבכות פלילית - ולא מתוך הכרה בצורך אסטרטגי. 
 

ההתנגדות היא לגיטימית, וכל צורה שתלבש תהיה לגיטימית. פקודות בלתי חוקיות בעליל שדגל שחור מתנוסס מעליהן אין לבצע. ירון לונדון וחבריו לא היו מהססים אפילו לרגע, ופורקים כל משמעת דמוקרטית, אם אותו אריאל שרון היה מחליט להעביר כמה כפרים ערביים בוואדי ערה לזרועות הרשות הפלסטינית. לא להעתיק חלילה אנשים מבתיהם, סתם לומר לתושבים שם שמעתה ואילך הם חלק מן "המדינה הפלסטינית" שבדרך.

יחד עם זאת, צריך להבין את ירון לונדון וחבריו. הידיעה שהם עלולים שוב לטעות מעבירה אותם על דעתם. הם טעו בעבר הרחוק, והם טעו שוב כאשר הם החזירו מטוניס את יאסר ערפאת ועוד עשרות אלפי מחבלים. כאלפיים יהודים נרצחו מאז. עוד אלפים רבים נשארו נכים. ירון לונדון וחבריו לא ביקשו מחילה מאיש מהם. הם גם לא התנצלו עד היום על מה שהם עוללו לרבים כל כך, בשעה שהם נלחמו באלה שביקשו לסלק מארץ-ישראל את הכובש הבריטי.

לצפייה במאמר שפורסם ב - y-net  לחץ כאן