חיים משגב

עונשו החמור של פיני כהן, בגין השלכת נעל לעברה של נשיאת בית המשפט העליון, עורר , ללא ספק , הרבה קורת-רוח בקרב  מערכת המשפט. המעשה הצדיק, מן הסתם,  תגובה הולמת, אבל בסופו של יום חשוב גם לשאול שאלות קשות שעליהן, אני מניח, יהיה קשה מאוד לאלה המופקדים  על שלטון החוק לענות תשובות שיספקו את מיליוני הצרכנים של הצלע  שאין חשובה ממנה במשטר דמוקרטי. ..

הרי ככלות הכול פיני  כהן לא זרק את הנעל לעברה של דורית בייניש בגלל שהוא נוטר לה אישית.  הוא ראה בה, כנראה, את מי שמייצגת מערכת שלמה שפגעה בו, וחזרה ופגעה בו, והותירה אותו מצולק - וחסר אונים. אינני מכיר אותו, אבל אני מכיר רבים אחרים שליבם מלא על זרועות אכיפת הדין במדינת ישראל; ולא רק בגלל שמכהנים בהן שופטים  נרגנים כה רבים שהם מחוסרי סבלנות, או קצרי רוח או סתם עצלנים. חלקם, אולי, אינו אשם במצבה העגום של מערכת החוק, על כל גרורותיה, גם במשטרה וגם בפרקליטות, אבל הם בוודאי תרמו לא מעט למה שקורה בה.  

דומה, שאפילו לא צריך לערוך מחקר סטטיסטי כדי לדעת שהמילה 'זיכוי' הפכה למעין מילה מגונה בלקסיקון של רוב-רובם של השופטים  ושסיכוייו של נאשם לצאת בראש מורם מאולם בית המשפט שואפים בפועל לאפס. אטימות וסקפטיות הפכו למילים נרדפות באולמות השופטים. נרגנותם של העושים במלאכה ניכרת למן הרגע שבו דורכת כף-רגלו של האזרח בהיכל הצדק.

הסיבות לכך הן רבות – אבל החשובה שבהן היא שיטת המינויים . מזה שנים הרבה לא מתקיים פלורליזם אמיתי בוועדה לבחירת שופטים.  חל, אולי,  שינוי מסויים מאז שדניאל פרידמן יצא חוצץ נגד כמה תופעות שהעכירו לא מעט את המים הרדודים ממילא שזרמו בצינורות הסתומים למחצה של מערכת המשפט – אבל זה בוודאי לא מספיק.

דניאל פרידמן אומנם הגביל את כהונתם של נשיאי בתי המשפט ואת תקופת כהונתם של פרקליטי המחוז – אבל ברור שאין בכל אלה די. צריך, למשל, להגביל גם את תקופות כהונתם גם של שופטים. לאחר עשר שנות כהונה, למשל, יש לחזור ולבחון את טיב המינוי. אחרת כולנו נשארים 'תקועים' עם שופטים רעים, לא אפקטיביים, מתוסכלים בגלל אי-קידומם,  שעצם עבודת השיפוט כבר מאוסה בעיניהם.

ושלא יספרו לנו שאם תקופת הכהונה של שופטים תהיה מוגבלת עורכי דין טובים לא יוותרו על משרדיהם או שעצמאותה של מערכת המשפט תיפגע. גם כך, אגב, לא הטובים שבעורכי הדין מבקשים לעצמם את התפקיד ועל עצמאותם-לכאורה  של  השופטים מוטב לא לדבר  – ודי לחכימא.

מכל מקום, משהו בוודאי צריך להשתנות. וקודם לכול, בבית המשפט העליון. מי שחשב שאפשר להעביר לשם את מרכז הכובד השלטוני בוודאי טעה. לא הכול צריך להגיע לשם . לא הכול יכול להיות שפיט ולא לכול דיכפין צריכה להיות גישה לבית הדין הגבוה לצדק. פתיחת דלתותיו בפני עותרים ציבוריים כבר הניחה לפתחם של השופטים סוגיות שהם בוודאי לא הוכשרו, ואף לא הוסמכו, לדון בהן.

באחת: מערכת המשפט צריכה לעבור ניעור רציני לפני שהיא באה חשבון בחריקת שיניים עם מי שמאס במה שהיא עוללה לו.