חיים משגב

אביגדור ליברמן אינו חייב להתפטר מתפקידו. לא כעת – וגם לא לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה יכריז כי בדעתו להגיש נגדו כתב-אישום. חוק-יסוד: הממשלה, שהוא חלק מחוקתה של מדינת ישראל, קובע מתי תופסק כהונתו של שר מחמת עבירה. הדין הוא ברור בעניין זה. רק לאחר שבית המשפט מרשיע שר נפתחת השאלה אם יש בהרשעה קלון. עצם ההרשעה אין בה כדי לסיים את כהונתו של השר הנוגע בדבר אלא רק הקביעה שיש עם  ההרשעה קלון.

מכאן, שהדרישות של בעלי עניין שונים, ממחנה השמאל הבולשביקי, בעיקר, משר החוץ לעזוב את תפקידו כבר עכשיו, אין להן כל יסוד בדין, ולטעמי, הן מדיפות ריח רע של אופורטוניזם. התקווה של כל אותם חרדים לשלטון החוק, כביכול, היא, שפרישתו המאולצת של אביגדור ליברמן משולחן הממשלה תגרור, אולי, את התפרקות הקואליציה , מה שיכול להביא, לשיטתם, לממשלה פחות 'ימנית' – ויותר וותרנית .

אם למישהו יש ספק לאן נגררת כעת מדינת ישראל בידי מחנה השמאל הרדיקלי, שחלקו מתעטף, לא במפתיע, באיצטלה של אנינות מזוייפת מחד, וצביעות מאידך, הוא צריך לבקר מעת לעת בהפגנות שמתקיימות בהשראה של פרחחי 'המחנה' הזה  שבהן מושמעות קריאות, לקול מצהלות המתכנסים,  'לשיחרור' יפו וחיפה ומקומות קדושים אחרים לטובת 'השלום'. אינני יודע מה חושבים על כך כל אותם צדקנים, נוטרי החומות, המגלגלים עיניים חולמניות לשמיים, בעת שנשמעת התביעה  להסתלק מ'השטחים' שנכבשו ב -1967, אבל בדבר אחד אין לי ספק: רבים מהם רואים באביגדור ליברמן 'מיכשול לשלום' ; ואם הוא כזה, אז צריך להאיץ ביהודה ויינשטיין.

חבל שמושגים כמו 'שלטון החוק' הופכים למכשיר בידי אלה שמבקשים לראות בקריסתה של המדינה היהודית. חלקם, אולי, פועלים מתוך תמימות , או סיכלות, אבל הרוב , ללא ספק, רואה בדרישות לטוהר המידות ולביעור השחיתות, כביכול, אמצעי בלבד. לא הדרישה של היהודים להתגורר במזרח ירושלים מפריעה להם. מה שמפריע להם הוא הטיעון שאין למנוע בעד יהודים מלהתגורר בכל מקום שבו יחפצו. הרי איש גם לא מונע מן הערבים להתגורר בגבעה הצרפתית בירושלים, כשם שאף אחד לא מונע מבני 'העם הכבוש' , אלה הסובלים, כביכול,  מאפרטהייד,  מלרכוש בתים בנצרת עילית או בלב תל אביב-יפו או מלהקים בתי מידות ביישוביהם.

אביגדור ליברמן הפך בעיני כל אלה שתובעים את עלבונו של 'העם הפלשתיני', למעין סמרטוט אדום רק בגלל שהוא לא מאמין  בנוסחה הנואלת של 'שטחים תמורת שלום'. הוא גם לא מאמין ש'השלום' נמצא בטווח-יד או מעבר לדלת – או בכלל אי שם מעבר לאופק. אבל זאת איננה סיבה מספיק טובה לאנוס את שלטון החוק, בלי מרכאות, הפעם, ולהתעלם מכל מה שיקר לרבים כל כך: חזקת החפות.

אין מדינה בעולם שאיננה רואה בחזקה זאת אבן יסוד בשיטת המשפט שלה. רק במחנה השמאל הישראלי, זה שמפגין השכם והערב ביחד עם הפלשתינים כדי להמאיס את המדינה היהודית על שאר העולם, לא רואים בחזקה זאת את נר התמיד. השיטות הטוטליטריות המקובלות על 'המחנה' הזה היו תמיד למשל ולשנינה .

אביגדור ליברמן שמגיע מן המקומות ששם המשטרים הבולשביקיים נפטרו מיריבים פוליטיים באמצעות משפטי-ראווה, או חקירות מבויימות,  בוודאי מכיר את מה שמנסים לעשות לו..