בית משפט השלום ירושלים
 
                                                                                                                       א 17653/08
 
                                                             לפני:  כב' השופט עודד שחם
 
התובע:       שלמה איטח

                 ע"י ב"כ עו"ד תמיר בלנק
 
                     נגד
 
הנתבע:        אהרון איבגי
        

                ע"י ב"כ עו"ד ד"ר חיים משגב ושות'
 
          

                                                                   פסק דין
 
בפניי תביעת לשון הרע. על פי הסדר דיוני, לא נשמעו הוכחות, ופסק הדין ניתן על פי החומר שבתיק.
 
1. מן החומר שבפניי עולות העובדות הבאות. ביום 13.10.07 התגלתה בחניון בבית שמש גופת גבר. ביום 18.10.07 כן התקבלה במוקד המשטרה שיחה אנונימית, בה מסר המודיע כי "הרוסי שמצאתם, הרג אותו שלמה איטח [התובע – ע.ש.] מרחוב ז'בוטינסקי". עוד אמר המודיע, כי "אני יודע הוא היה מסוכסך איתו, הוא היה חייב לו כסף, הוא היה גר אצלו ולא שילם לו".
 
2. מן החומר שבפני עולה, כי הנתבע הודה במשטרה בכך שהוא זה שביצע את השיחה האמורה (ראו הודעתו מיום 5.11.07, שורה 57). לדבריו, "עשיתי טעות כי כעסתי על שכני בגלל כל הזבל שיש מול הפרצוף שלי ... סתם רציתי להציק לו כי הוא מציק לי בגלל הסירחון". הוא הוסיף, כי השניים מסוכסכים על רקע החזית של ביתו של התובע והזבל שיש שם, לטענת הנתבע.
 
3. (א) לשון הרע. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר לשון הרע כך:
 
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -
 
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
 
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
 
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, משלח ידו או במקצועו ....."
 
השאלה האם ביטוי מסוים הוא בבחינת לשון הרע היא שאלה פרשנית. בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי "... יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה, ולברר האם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר " (דברי כב' הנשיא ברק בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' פ"ד נח(3) 558 (2004), בפיסקה 9 לפסק דינו של כב' הנשיא א' ברק).
 
(ב) הדגש לעניין זה הוא על מבחן אובייקטיבי. השאלה היא, "מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, והאם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך בה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו" (דברי כב' השופטת ביניש בע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607 (2002), בפיסקה 6 לפסק הדין).
 
(ג) על פי אמת מידה זו, הפרסום שנעשה בהודעתו האנונימית של הנתבע הוא בבחינת לשון הרע על התובע. הפרסום ייחס לתובע עבירה של רצח. הוא ייחס לתובע מניע לרצוח את המנוח. יש בכך, בבירור, כדי לבזות את התובע ולהשפילו במבחן האדם הסביר. המדובר, במובהק, בלשון הרע.
 
4. הגנות. הפרסום שעשה הנתבע היה פרסום עובדתי. אין חולק, כי הפרסום היה שקרי. הנתבע הודה בכך במפורש בחקירתו, הנזכרת לעיל. מהודאתו עולה, כי היה מודע בפועל לכך שהפרסום שקרי. משכך, לא עומדת לו הגנת תום הלב, הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965. לא עומדת לו גם הגנה אחרת לפי החוק.
 
5. הסעד. נוכח כל האמור, התובע זכאי לפיצויים בגין הוצאת לשון הרע. בכל הנוגע לנזק ממוני, טוען התובע כי בשל
הפרסום לא היה בידו להשכיר נכס שברשותו, אשר בגינו היה מקבל שכר דירה בסך של 3,000 ₪. התובע לא הניח תשתית מינימלית לביסוסו של הנזק האמור. לא ניתן לקבוע, במאזן ההסתברויות, כי אכן אירע נזק כזה. לא ניתן לקבוע, במאזן ההסתברויות, כי קיים קשר סיבתי כלשהו בין הפרסום הדיבתי ובין נזק כאמור, גם אם כזה היה מוכח. לפיכך, אין בסיס לפסוק לתובע פיצוי בגין נזק ממוני.
 
6. אשר לנזק לא ממוני. בקביעת היקף הפיצוי בגין נזק זה יש להביא בחשבון את השיקולים הבאים:
 
(א) התובע הוזמן לחקירת משטרה בקשר למותו של המנוח. נגבתה ממנו הודעה מפורטת בנושא. החקירה נמשכה כשעה וחצי (הודעת התובע מיום 4.11.07 צורפה כנספח לכתב התביעה). התובע תיאר כי נלקח לחקירה מביתו בשעה 21:00 בערב על ידי אנשי משטרה. בנסיבות אלה, יש ממש בטענות כי נגרמו לתובע תחושות של השפלה ובושה אל מול בני משפחתו ושכניו.
 
(ב) אשר לחקירה עצמה. החקירה לא היתה באזהרה. בחלקה העיקרי לא עולות שאלות מהן ניתן להבין כי קיים חשד למעורבות של התובע במותו של המנוח. עם זאת, התובע התבקש לפרט את מעשיו ביום מותו של המנוח (שורה 92), להתייחס לחשד כי היה עם המנוח ביום מותו (שורה 94), ולשאלה אם היה למאן דהוא אינטרס כלשהו להגיד דבר כזה (שורה 96). משקלו היחסי של חלק זה בחקירה, על רקע מכלול השאלות שנשאל התובע, היה קטן. עם זאת, הוא מצביע על בירור, ולו ראשוני, של אפשרות כי התובע היה מעורב בדרך כלשהי במותו של המנוח.
 
(ג) יש להעיר, כי מן החקירה עולה כי לתובע היה קשר למנוח. לא ניתן לקבוע, בנסיבות אלה, כי עצם חקירתו של התובע נובעת מלשון הרע שהוציא עליו הנתבע. הדברים אמורים גם נוכח הפער בזמן בין מועד לשון הרע, ובין מועד החקירה, מעל שבועיים. יש להוסיף, כי התובע לא נעצר בשום שלב על ידי המשטרה.
 
(ד) היקף הנמענים של לשון הרע היה מצומצם. לשון הרע פורסמה למשטרה בלבד. פרשת התלונה הכוזבת אכן פורסמה בעיתון מקומי, אשר העתק ממנו צורף. עם זאת, אין בכתבה פרטים מזהים על התובע. אין בכתבה גם פרטים כלשהם, העשויים, במבחן הקורא הסביר, לגבש חשד כלשהו כי התובע מעורב בדרך כלשהי במותו של המנוח. יצויין, כי האפשרות כי המנוח מצא את מותו בדרך של רצח לא נשללה בכתבה, אך המשטרה צוטטה כמייחסת סבירות נמוכה לאפשרות זו. יש להעיר, בהקשר זה, כי בכתבה צויין שנמצאו סימני חבלה על גופתו של המנוח.
 
(ה) הנתבע פעל בזדון. הוא מסר ביודעין דבר שקר. הוא העליל על התובע כי היה מעורב במעשה חמור ביותר. הוא העליל על התובע, כי היה לו מניע לבצע מעשה כאמור. נתונים אלה תומכים בפסיקת פיצויים מוגברים בנסיבות העניין.
 
(ו) הנתבע הודה במשטרה ביום 5.11.08 כי הוא עומד מאחורי הפרסום הדיבתי. עובדה זו עומדת לזכותו. היא דומה במהותה לפרסום של תיקון והכחשה, בפניי הנמען של הפרסום המקורי. עם זאת, יש להזכיר כי הדבר נעשה כשלושה שבועות אחרי עשיית הפרסום הפוגעני. יוצא, כי במשך פרק זמן ניכר, היתה העננה של הפרסום הפוגע תלויה מעל ראשו של התובע.
 
(ז) הנתבע בחר שלא לקיים הליך מלא של שמיעת הוכחות, והכיר למעשה באחריותו. מנקודת מבט זו, היה בפעולתו כדי להפחית את הפגיעה בתובע.עם זאת, לכתחילה לפחות, כפר בכתב ההגנה שהגיש בכך שהוא שעשה את הפרסום. גם לכך יש לתת משקל.
 
(ח) בהביאי בחשבון את מכלול השיקולים האמורים, אני סבור כי יש הצדקה לחייב את הנתבע לשלם לתובע סכום של 50,000 ₪.
 
7. התוצאה. (א) הנתבע ישלם לתובע סך של 50,000 ₪. סכום זה ישולם על ידי הנתבע בעשרה תשלומים חודשיים שווים, אשר הראשון שבהם ייעשה עד ליום 1.3.10, והבאים אחריו עד ה – 1 לכל חודש עוקב. אי ביצוע אחד התשלומים במועד יביא להעמדת מלוא יתרת התשלום לפרעון מיידי. לעניין זה, איחור של עד שבעה ימים לא ייחשב לאי ביצוע תשלום במועד.
 
(ב) אשר להוצאות משפט. התובע היה מיוצג בהליך זה על ידי הלשכה לסיוע משפטי. הוא הופטר מתשלום אגרה. בנסיבות אלה, אין מקום לפסיקת הוצאות משפט לתובע. עם זאת, המדינה נשאה בעלות ייצוגו של התובע. על הנתבע לשלם, בנסיבות אלה, הוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום של 5,000 ₪. לסכום זה אין לצרף מע"מ. הוא ישולם לא יאוחר מיום 1.3.10.
 
ניתן היום ט' בשבט, תש"ע (24/01/2010) בהעדר הצדדים
 

 
 
 
לקוח מתוך פדאור powered by google
 
א 17653/08 שלמה איטח נ' אהרון איבגי (ירושלים), 24/01/2010