מאת ד"ר חיים משגב

השופט אדמונד לוי לא היה הבחירה הראשונה של נשיא בית המשפט העליון. גם לא הבחירה השנייה או השלישית. למעשה, כאשר זומן לבית המשפט העליון כדי לכהן בו למשך מספר חודשים מוגבל, כמקובל לגבי מי שנקרא לכהן במינוי בפועל, כלומר שלא על פי בחירה של הוועדה למינוי שופטים, היה ברור לכול שתקופת כהונתו תהיה קצרה למדי. אהרן ברק, כידוע , לא אוהב את מי שלא מגיע מתוך 'החבורה' אותה הוא מוקיר ומכיר. הוא גם לא אוהב שעמיתיו אינם מתיישרים על פי הקו האידיאולוגי אותו הוא מקדש מימים ימימה. הכול צריך להיגזר בדמותו ובצלמו.

לימים, הסתבר לנשיא בית המשפט העליון, שהשופט אדמונד לוי, שזכה בכהונה של קבע בערכאה העליונה של מערכת המשפט רק בזכותו של מי ששימש כשר משפטים תקופה קצרה בלבד, מאיר שיטרית, יכול ללמד אותו ואת חבריו לכס המשפט פרקים חשובים מאוד בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל; בחשיבות המפעל הציוני לעם היהודי; בזכויות הלגיטימיות של היהודים בארץ מכורתם; ובעיקר, להציב בפניהם מראה שתראה להם עד כמה מכוערת, בלתי מוסרית ובלתי חוקתית היא הכרעתם לטובת גירושם של היהודים מחבל עזה ומצפון השומרון. הנמקות-ההבל בדבר 'זמניותם' של היישובים היהודיים בחבלי-ארץ אלה הן מן ההנמקות היותר פסולות שנשמעו אי-פעם במוסד רשמי של המדינה היהודית.

לא בטוח שעשרת השופטים שקבעו, פה אחד, באורח המזכיר משטרי עריצות, ללא מילה של הסתייגות או אמירה שיש בה ולו נימה של כאב על מה שהם מעוללים לאלפי משפחות חפות מפשע, יביעו יום אחד חרטה על העוול שהם גרמו, וגורמים, בפסיקותיהם החד-צדדיות, המתנכרות לזכויות הטבעיות של העם היהודי בערש הולדתו, זכויות שזכו להכרה בינלאומית שאינה ניתנת לערעור. אולם דבר אחד הם לא ישכחו עד סוף ימיהם: את המראה שהציב בפניהם השופט אדמונד לוי. בהרבה רגישות ובלא מעט עצב כתב השופט אדמונד לוי, בדם ליבו, את אשר מרגישים רבים בקרב הציבור היהודי: בית המשפט העליון של מדינת ישראל סטה לכיוונים זרים לרוחו של העם היהודי. ועם סטייה כמעט-מגונה זו, אין להשלים. למעשה, יש בפסיקתם של עשרת השופטים מעין מתן הכשר לגט-הכריתות אותו כפה אריאל שרון על העם היהודי בארץ מולדתו בהליכים מבזים. ההחלטה על פיה היהודים נמצאים בשטחים שהם כבשו ב-1967 במעמד 'זמני' בלבד, וכי על כן כל החלטה על נסיגה מהם היא לגיטימית שכן היא שמה קץ, כביכול, לתפיסה הזמנית של היהודים באותם שטחים, היא מסוג ההחלטות שבבוא היום תכה בנו, בכולנו, באורח ממנו לא נוכל להתאושש לעולמי עד. ודוק: אם מעמדנו בשטחים שנכבשו ב-1967 זמני, מדוע שלא ייטענו כנגדנו בפורומים בינלאומיים בעתיד שגם בשטחים שנכבשו ב-1948 מעמדנו זמני? ומה יהיה אז על מקומות כמו נהריה , כרמיאל, אשדוד, באר שבע, יפו, חיפה, או רמלה ולוד? כלום ברמת אביב שנבנתה על חורבות הכפר הערבי שיח מוניס יש ליהודים יותר זכויות מאשר בכפר דרום או בחומש?

השופט אדמונד לוי הבין את המילכוד הטמון בקביעותיהם של עשרת חבריו וניסה להחזיר אותם להצהרת בלפור שקבעה שביתו של העם היהודי יהיה בארץ ישראל. מסמך זה זכה, כידוע, להכרה בינלאומית עם הקמת חבר הלאומים, לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה. בכתב המנדט שקיבלו הבריטים נאמר במפורש כי הם מקבלים לידיהם הנאמנות את ארץ ישראל כדי להקים בה, בכולה, משתי גדותיו של הירדן, את ביתו הלאומי של העם היהודי. ארגון האומות המאוחדות אימץ את כל ההסכמים והאמנות של קודמו, וכך הגענו לשנת 1948, השנה בה נטשו הבריטים את ארץ ישראל. היהודים באו במקומם – עובדה שאין להתכחש לה. לעם היהודי הובטח כל השטח – והא בא במקום השלטון המנדטורי. במלחמת ששת הימים חזרו היהודים ונטלו את שהיה שלהם מאז ומעולם. ריבונותו של העם היהודי על כל ארץ ישראל הייתה לעובדה קיימת. העובדה שהמשפט הישראלי לא הוחל על כל השטחים שנתפסו ב-1967 אין לה כל משמעות. היא רק מצביעה על רפיסות דעתם של האוחזים בהגה השלטון, אז ומאז.

מגילת העצמאות, המעוגנת בחוקי היסוד של מדינת ישראל, מדברת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. מכונניה של המדינה היהודית לא חשבו שהם צריכים לקבוע את גבולותיה של ארץ ישראל. גם למדינת ישראל לא נקבעו גבולות. המפעל הציוני היה בעיצומו, ודוד בן גוריון וחבריו, מנסחי מגילת העצמאות, ידעו שמה שנקבע ב'החלטת החלוקה' לא יישאר לאורך זמן. הערבים אם ירצו, יקבלו את הצעות הפשרה של האו"ם, ואם לא, הכול יחזור לקדמותו. כלומר, אין ריבון אחר בכל ארץ ישראל המערבית לבד מן המדינה היהודית שזה עתה קמה.

דא עקא, התשתית הקונסטיטוציונית העולה מתוך מגילת העצמאות הייתה זה מכבר לצנינים בעיניהם של נשיא בית המשפט העליון וחבריו לדעה. לכן, בכל פעם שהם נדרשים לסוגיות הנוגעות לזכויות היהודים במולדתם, הם חוזרים לאותה תזה נלעגת לפיה מדינת ישראל מחזיקה בתפיסה לוחמתית (BELLIGERENT OCCUPATION) בשטחים אותם תפסה ב-1967, ולכן חלות על שטחים אלה תקנות כלשהן המשמשות נספח להסכם כלשהו שנחתם בהאג בשנת 1907(!) כמו גם אמנת ג'נבה הרביעית משנת 1949. האבסורד בולט לעין. שופטים במדינת ישראל רואים בשטחים שהיו חלק מן השטח שעליו חל המנדט הבריטי, כלומר שטחים שיועדו להקמת ביתו הלאומי של העם היהודי, שטחים אותם יש לראות כשטחים כבושים שעליהם חלים דינים הסכמיים שנקבעו למעלה מארבעים שנה לפני שמדינת ישראל קמה. מה לעם היהודי, המחזיק כדין בכל חלקיה של ארץ ישראל, ולדינים משנת 1907 או לאמנת ג'נבה שנחתמה ב-1949, לאחר מלחמת העולם השנייה בה נטבח שליש מהעם היהודי?

אולם את בית המשפט העליון של מדינת ישראל התמיהות הללו אינן מעניינות. הוא ממשיך בדרכו מבלי להניד עפעף. הם בשלהם - ולעזאזל כל השאר.

צריך לקרוא את הדברים כדי להאמין: 70.000 מאזרחי מדינת ישראל, המתגוררים בגבולות הקו הירוק, היו נתונים  תחת משטר צבאי. את הצווים, המכונים 'עוטפי חבל עזה', הוציא אלוף פיקוד הדרום, ובית המשפט העליון של מדינת ישראל מצא שהם חוקתיים,  לאחר שהוא חזר לשנת 1937, השנה שבה פורסם סעיף 6 לדבר המלך הבריטי במועצתו: היה זה בעיצומן של הפרעות הקשות שעשו הערבים ביישוב היהודי שהתגורר אז בארץ-ישראל. מלשון הסעיף ניתן ללמוד שהשלטונות הבריטיים ביקשו להשליט מכוחו משטר צבאי ולדכא את "המרד הערבי" כדי לנסות ולקיים סדרי אספקה ושירותים הכרחיים.

בפועל, השתמש הצבא הבריטי בסמכויות שהוקנו לו בסעיף זה כדי לחסום את עלייתם של היהודים הרבים שהתדפקו על שערי הארץ וביקשו לעלות אליה. הנאציזם כבר קיבל אז תאוצה ויהודי אירופה הבינו שהקרקע בוערת ושצריך למצוא מקום מקלט. ארץ- ישראל נראתה אז, אם כי לא לכולם, כמקום הטבעי אליו ימלטו היהודים.

הערבים , שחששו מפני השתלטות יהודית מואצת על אדמות ארץ ישראל, זו שנועדה להיות ביתו הלאומי של העם היהודי, יזמו את מרחץ הדמים שתחילתו הייתה עוד בשנת 1936, מה שהוביל בסופו של דבר לכניעת שלטונות המנדט הבריטי ולברית הבלתי נמנעת בין המופתי של ירושלים לבין היטלר. מאות אלפי יהודים, ואולי אף מיליונים, יכולים היו להינצל אלמלא סעיף 6 זה, ששימש לאחר מכן בסיס לתקנות ההגנה לשעת חירום שאותן התקינו הבריטים בשנת 1945, כדי לפעול באמצעותן נגד המאבק היהודי להעלאת שארית הפליטה מאירופה לאחר השואה ולהקמתה של מדינה יהודית.

כעת, עשרות שנים לאחר הקמתה של מדינת ישראל, רואה מערכת המשפט בצווים המנדטוריים הללו הסדר חוקתי ראוי שיכול לשמש עוגן משפטי לצווים של אלוף בצבא ההגנה לישראל. מעתה ואילך אפשר לדרוש מכל אדם שנכנס או יוצא(!) מתוך השטחים שעליהם חלים הצווים עוטפי חבל עזה שיצטייד בתעודת היתר, שאם לא כן, ייאשם בעבירה.

לא זאת אף זאת: עתה מותר לצוות על החיילים לעשות בשטחים הללו, שעליהם חלים הצווים שהוצאו מכוח תקנות ההגנה המנדטוריות משנת 1945, ככל שיצווה עליהם: להתעמת פיזית עם אזרחים, לעצור אוטובוסים, לחסום כבישים, לשלול את חירותם או את פרנסתם של אזרחים שלא יצייתו להוראותיהם. החיילים אפילו לא יכולים לטעון שהצווים הם בלתי חוקתיים, או שהפקודות שניתנות להם הן בלתי חוקיות, שכן לבית המשפט העליון שלנו יש סדר יום פוליטי משלו. הכול כשר. אין עוד שרצים במערכת המשפט. הכול ראוי למאכל אדם. יש דינים מיוחדים למתנגדים לפנות את בתיהם ויש בתי משפט מיוחדים בתוך בתי הסוהר עם תובעים מיוחדים ושופטים מגויסים. ואין פוצה פה ומצפצף. התנהגותם האלימה של השוטרים אינה זוכה לתגובה הולמת ומחלקות מיוחדות בפרקליטות עושות לטיהור כל עוולה.

השופט אדמונד לוי אמר זאת לפני, כאשר נשאר בדעת מיעוט מול עשרת חבריו שפסקו לטובת חוק יישום ההתנתקות, אבל כדאי ואף ראוי להגיד זאת שוב: מוסרית, נפרצו כל המחסומים החוקתיים, ובעתיד אי אפשר יהיה לדחות על הסף גם דרישות לגבי השטחים שנכבשו ב – 1948. הערבים יודעים זאת. משפטנים בפורומים בינלאומיים יודעים זאת.

והעתיד אינו רחוק. הוא כבר כאן, על סף ביתנו. הצווים עוטפי רמלה או לוד, חיפה או יפו, אותם נידרש למסור לידי הערבים, לאחר שנסיים למסור חבלים אחרים מארץ ישראל, בוודאי יזכו גם הם ללגיטימציה של בית המשפט העליון.

לצפייה במאמר שפורסם ב'נתיב' לחץ על הקובץ לוי 1