מאת ד"ר חיים משגב

בשלהי שנת 1995 הוגש לבית-משפט השלום בירושלים כתב-אישום נגד משה פייגלין על רקע פעילותו בתנועה החוץ-פרלמנטרית "זו ארצנו". בכתב-האישום נטען כי משה פייגלין ושניים אחרים, ביניהם מי שלימים היה לחבר-כנסת ושר, בני אלון, נתנו יד לקשר להמרדת הציבור בישראל במטרה לסכל את החלטות הממשלה והכנסת בעקבות מה שהוגדר כ"הסכמי אוסלו". ועוד נטען כי הנאשמים קראו לציבור, בין היתר, לשבש את תפקוד הרשויות על-ידי חסימת כבישים, הפגנה בקריית-הממשלה והקמת מאחזים חדשים ביהודה ובשומרון, שיאוישו על-ידי נושאי נשק. כתב-האישום מייחס לנאשמים עוד מעשים, וכרגע אין זה חשוב לפרטם, שכן כולם קיבלו את הכינוי הלא-סימפטי 'עבֵרות של המרדה'.

עבֵרות אלו, יש לזכור, נשארו בספר החוקים של ישראל מאז ימי המנדט הבריטי הזכור לרע. השלטונות הבריטיים ראו בסעיפי חוק אלה, פשוט אמצעי נוסף לדכא באמצעותו כל ניסיון להפגין ולמחות נגד העוולות האיומות שהם ביצעו נגד העם היהודי, תוך מעילה גלויה בתפקיד שהם קיבלו על עצמם מטעם הקהילייה הבינלאומית. על הסיבות העומדות מאחורי אי-ביטולן של 'עבֵרות ההמרדה' מיד עם הקמתה של מדינת ישראל, אין זה המקום לעמוד. אולם חשוב להדגיש כבר בשלב זה, שרבים וטובים, ובכללם נשיא בית-המשפט העליון, אהרן ברק, ראו לנכון להביע לא אחת את מחאתם על השארתו של שריד אנכרוניסטי זה, שהוא פוליטי מעצם טיבו, בחוק העונשין הישראלי. בפרשת בנימין כהנא היה נושא כתב-האישום כרוז שקרא להפציץ את אום-אל-פאחם במקום את הכפרים בדרום-לבנון. השופט אהרן ברק כתב כך:

               "…מן הראוי הוא לשקול את ביטולה של עבֵרת ההמרדה שבחוק העונשין שלנו והחלפתה בעבֵרה התואמת את      

               משטרנו. ניסוחה של העבֵרה עמום מדי וגבולותיה רחבים מדי. היא משקפת תפישת עולם שאינה דמוקרטית. היא

               תואמת שלטון מנדטורי, שאינו שלטונו של העם, על-ידי העם, למען העם. היא אינה מעניקה משקל מתאים לחופש

               הביטוי…" 

מכל מקום, משה פייגלין הורשע, בסופו של דבר, ונדון לשישה חודשי מאסר שרוצו בעבודות שירות, אולם בגזר-הדין גילו שלושת שופטי בית-משפט השלום הבנה רבה למניעים שהובילו לפעולות המחאה הגדולות. וכך הם התבטאו:

                "...באורח פרדוכסלי ניתן לומר שככל שהנושא שבמחלוקת חשוב ועקרוני יותר, ככל שהוא נוגע למחלוקת אמיתית

                יותר הקשורה למדינה ולעם, כך יש לאפשר מרחב מחיה גדול יותר לחופש הבעת הדעה ולביטויים שונים לדעה

                השונה. הסיבולת והאיפוק נדרשים יותר כשמדובר בדעות קוטביות בעניינים מהותיים, במיוחד כשמדובר במחלוקת

                החוצה את הציבור. בהתאם לכך יש גם לשקול את העונש…"

                "… אין להתעלם מכך שבחלק מן ההתקהלויות השתתפו רבים, כתגובה לפיגועים קשים שביצעו מחבלים. תחושת

                חוסר-האונים מול פגיעות חוזרות ונשנות בציבור היהודי על-ידי מפַגעים פלשתינאים, הביאה אנשים לבטא התנגדות

                וכאב בהתקהלויות ספונטניות, שלא קיבלו כל רישיון… "

                " …ייתכן שמתוך טעות של העומדים בראש, נדחקו הנאשמים ואחרים לדרך שבה בחרו ושסופה כתב-האישום

               שבפנינו. זאת יש לדעת, גם האוחזים ברסן השלטון מכוח בחירתם, שלהם או של שותפיהם, בהליך בחירות דמוקרטי,

               צריכים להטות אוזן קשבת לדעות הסותרות ולרחשי לב הציבור…"

אלה היו הדברים שנאמרו בגזר-הדין לגבי אלה שמָחו וזעקו ותבעו אז מן המשטר, שבראשו עמדו יצחק רבין, שמעון פרס, יוסי ביילין ויוסי שריד, להקשיב להם, ומשלא נענו, עשו את אשר עשו. פרקליטות המדינה והעומדת בראשה אז, דורית בייניש, ומיכאל בן-יאיר, היועץ המשפטי לממשלה, ראו בפעולות המחאה מעשה של המרדה – ומכאן נולד כתב-האישום המוזר שהוליד לימים מחלוקת גדולה בקרב שופטי בית-המשפט העליון ותהיות רבות באשר לאופן שבו נבחרים/מתמנים שופטיו.

וזהו סיפור המעשה: משה פייגלין ביקש להיבחר לכנסת במסגרת רשימת הליכוד. מרכז הליכוד הציבוֹ במקום ה- 40. רשימת המועמדים הוגשה ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית מבלי שמשה פייגלין ביקש שייקבע שאין עם העבֵרה אותה ביצע קלון, על-פי סעיף 6 לחוק יסוד: הכנסת, הקובע:

                     6  (א) כל אזרח ישראלי שביום הגשת רשימת המועמדים הכוללת את שמו הוא בן עשרים ואחת שנה ומעלה,

                             זכאי להיבחר לכנסת, זולת אם בית-משפט שלל ממנו זכות זו על-פי חוק או שנידון, בפסק-דין סופי, לעונש

                             מאסר בפועל לתקופה העולה על שלושה חודשים, וביום הגשת רשימת המועמדים טרם עברו שבע שנים

                             מהיום שגמר לרצות את עונש המאסר בפועל, אלא אם כן קבע יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית כי אין

                             עם העבֵרה שבה הורשע, בנסיבות העניין, משום קלון.

נוכח העובדה שטרם חלפו שבע שנים מיום שמשה פייגלין סיים לרצות את ששת חודשי המאסר שנגזרו עליו לריצוי בעבודות שירות (קרי: שלא במסגרת בית-כלא), היה עליו לפנות למישָׁאל חשין, אז יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, ולבקש ממנו שיקבע שאין עם העבֵרה שאותה ביצע, בנסיבות העניין, משום קלון. משה פייגלין לא עשה את מה שהחוק מחייבו לעשות, כנראה מתוך טעות שבהיסח הדעת, ובכך הוא פשוט שיחק לידיהם של כל אלה שחיכו לו בפינה. זאת, כיוון שהן השופט מישאל חשין והן שופטי בית-המשפט העליון, שאליו הוגשה עתירה לפסול את החלטתו של השופט מישאל חשין בהיותה החלטה מינהלית, יכולים היו לעשות לעצמם מלאכה קלה. משה פייגלין נפסל, אפוא, על רקע טכני, ולא משום שהשופטים קבעו שהיה במעשיו משום קלון.

אלא שהדברים התגלגלו קצת אחרת ומעַז יצא מתוק: שופטי בית-המשפט העליון נחשפו לאמירות פוליטיות - דבר שהתחייב מן הצורך לנקוט עמדה - כלפי המושג 'קלון'. למשה פייגלין לא הותר, בסופו של דבר, לרוץ ברשימת הליכוד לכנסת, אבל מתוך התבטאויות השופטים בבית-המשפט העליון, אלה שביקשו להתייחס גם לגופם של דברים, היינו: לשאלת הקלון שהיה-או-לא-היה במעשיו של משה פייגלין בשנת 1995 שעה שיצא לנסות ולשבש למשטרו של רבין את "חגיגות אוסלו", תוך שהוא גורר אחריו מאות אלפי מפגינים, התברר שנוצרו בבית-המשפט העליון "שני מחנות", וכל החרד לגורל המדינה היהודית צריך ליתן דעתו גם לכך.

השופט מישאל חשין, בעל השקפת-עולם שקיבלה את עיצובה במשך שנים רבות בפרקליטות המדינה, שם הגיע לדרגת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, ניסח כך את ההחלטה שדחתה את פנייתו של משה פייגלין:

                      "…מר פייגלין סירב לקבל על עצמו את הכרעת הממשלה שנבחרה באורח דמוקרטי, והחליט כי הוא וחבריו יעשו

                      כל שביכולתם – גם בניגוד לדין – לסכל החלטות שנתקבלו כדין. במעשיו ובפרסומים שפרסם פגע מר פייגלין

                      באושיות הדמוקרטיה ובסדר החברתי התקין… "

בהמשך הדברים כעס השופט מישאל חשין, ממש כך, על משה פייגלין, על שעדיין אין הוא מבין, גם בעיצומם של הקרבות שפרצו בעקבות כישלונו של אהוד ברק להביא את יאסר ערפאת להסתפק במה שהוצע לו (קרי: את כל השטחים שנכבשו ב- 1967 לרבות מזרח ירושלים), את "הרעה שהמיט על החברה במעשיו".

כנגד החלטה זאת הוגשה, כאמור, עתירה לבית-המשפט העליון, ונשיאו החליט שהדיון בענין זה, כבעתירות אחרות באותם נושאים, כמו בשאלת כשירותו של שאול מופז להתמודד בבחירות חרף העובדה שטרם חלפו שישה חודשים מיום שפרש מצה"ל, או בשאלת אי-פסילתו של ברוך מרזל, ובשאלת פסילתם של אחמד טיבי ועזמי בשארה, יידון בהרכב של אחד-עשר שופטים.

החלטה זו נתנה הזדמנות נדירה להתבונן בתמונה קבוצתית של שופטי בית-המשפט העליון ולעמוד על השקפת עולמם. אולם מה שיותר חשוב, ההחלטות בנושאים אלה, של הזכות לבחור ולהיבחר, שאין חשובות מהן במשטר דמוקרטי, פתחו צוהר רחב למדי אל עולמם האישי של כמה מן השופטים, ואפשרו לרבים בציבור לראות בצורה בהירה, בפעם הראשונה אולי, עד כמה המאבק סביב אופן בחירתם של השופטים לבית-המשפט העליון חשוב, ומדוע יש מקום לשינויים מפליגים בדרך הבחירה הקיימת של השופטים, באופן בחירתו של נשיא בית-המשפט העליון, במשך הכהונה של השופטים שנבחרו, בהרכבה של הוועדה לבחירת שופטים ובמבנה של בית-המשפט העליון.

אולם בטרם נעמוד על כל אלה, חשוב לראות כיצד התבטאו מקצת מן השופטים בשאלת הקלון שדבק-או-לא-דבק במעשי המחאה של משה פייגלין, וכיצד מתפתחת בבית-המשפט העליון קבוצה לעומתית לזו שבאה מפרקליטות המדינה, ומדוע דורית בייניש, הנשיאה הבאה המיועדת, כה חוששת מפני 'האופוזיציה מבית'.

ראש וראשון בשופטים שהעמידו עצמם בראש אלה שאינם מזדהים עם 'קואליציית חשין-בייניש-פרוקצ'יה' (אליה מצטרפים מעת לעת, אד-הוק, שופטים אחרים) הוא השופט יעקב טירקל. כבר בפרשה שנדונה ערב הבחירות המיוחדות שהתקיימו בפברואר 2001 (בהן ניצח אריאל שרון את אהוד ברק), פרשה בה ביקשו מספר עותרים, ובהם פרופ' הלל ויס ומשה פייגלין, מבית-המשפט העליון להורות לראש הממשלה היוצא להימנע מכל מו"מ עם יאסר ערפאת שתכליתו 'הסכם קבע', שכן יש חשש שהקִרבה לבחירות עלולה לשבש על הנוגעים בדבר את שיקול דעתם וליצור מצב בלתי-הפיך. בעניין זה קבע השופט יעקב טירקל כך:

                    "…אילו נשמעה דעתי הייתי מקבל את העתירות במובן זה שיינתן צו המורה לראש הממשלה ולממשלה להימנע

                    מלהגיע להסכמים, הסכמות או הבנות עם הרשות הפלשתינית, בין במסמך ובין בדרך אחרת, וכן לא ליצור

                    מחויבויות בכל דרך שהיא, במשא ובמתן המתנהל עתה, העלולות לכבול את ידיהם של ראש הממשלה ושל

                    הממשלה שייבחרו… "

כידוע, ערב הבחירות ממש, הבטיח יוסי ביילין ליאסר ערפאת את זכות השיבה, אמנם במספרים מצומצמים, לטענתו, וחבריו למו"מ, שלמה בן-עמי ויוסי שריד, היו מוכנים להרחיק לכת עוד הרבה יותר, הן בהר-הבית והן ב'חילופי שטחים', ובלבד שיוכלו להציג בפני הבוחר "הסכם". בהתייחסו למצב זה של אנרכיה שלטונית, ציטט השופט יעקב טירקל את דבריו של המשורר חיים נחמן ביאליק:

                           וְהַשָּׁעָה שְׁעַת תֹּהוּ וָבֹהוּ, שְׁעַת עִרְבּוּב הַתְּחוּמִים

                           שֶׁל אַחֲרִית וְרֵאשִׁית, שֶׁל סְתִירָה וּבִנְיָן, שֶׁל זִקְנָה וַעֲלוּמִים.

                           וַאֲנַחְנוּ, יְלִידֵי בֵינַיִם, בְּיוֹדְעִים וּבְלֹא-יוֹדְעִים,

                          לִפְנֵי שְׁתֵּי הָרְשֻׁיּוֹת גַּם-יַחַד מִשְׁתַּחֲוִים וּמוֹדִים;

                          וּתְלוּיִם בְּאֶמְצַע בֵּין שְׁנֵי הַמַּגְנִיטִים הַלָּלוּ

                          כָּל-רִגְשׁוֹת לִבֵּנוּ הַסְּתוּמִים אָז נָבִיא שָׁאָלוּ; 

                                                     ( חיים נחמן ביאליק, "לאחד העם")

הגיעה שעתו של בית-המשפט העליון, סברהשופט יעקב טירקל, להיות "הנביא" ולומר את דברו, קבע השופט יעקב טירקל, ונשאר במיעוט.

גם בפרשת בנימין כהנא, שנדונה בדיון נוסף, נותר השופט טירקל במיעוט. הוא סבר שאין לקבל את עתירת פרקליטות המדינה אלא להשאיר את זיכויו של בנימין כהנא על כנו. אגב, באותה דעה היה השופט טירקל כשנדונה פרשת מוחמד יוסף ג'אברין בפני אותו הֶרכב בן שבעה שופטים. הוא פשוט לא הבין מדוע יש לעשות הבחנה בין מוחמד יוסף ג'אברין, עיתונאי מאום-אל-פאחם שקרא בשיריו להמשיך ולזרוק בקבוקי תבערה ואבנים, לבין בנימין כהנא שקרא בכרוזיו להפציץ את אום-אל-פאחם כל אימת שהרוצחים יוצאים משם, ולא את הכפרים בדרום-לבנון. וכך ניסח את הדברים השופט יעקב טירקל (בהגינו על חופש הביטוי של העיתונאי מאום-אל-פאחם):

                        "…במאבק על הזכות לחופש ביטוי אל לנו להשפיל מבטנו אל הטווח הקרוב, של יידוי האבן או של השלכת

                        בקבוק התבערה, אלא לשאת את עינינו אל האופק של ישראל היהודית והדמוקרטית, שחופש הביטוי הוא מאבני

                        השתייה שלה. ההגנה על זכותו של העותר (מוחמד יוסף ג'אברין - ח.מ.) לשאת את דבריו איננה הגנה על דברי

                        הבלע שלו, אלא היא הגנה על זכותו של בעל הדעה האחרת לשאת את דברו שלו. ההגנה על זכותו של העותר

                        היא הגנה על זכותי שלי לומר את דברי, להשמיע את שיריהם של המשוררים המדברים מתוך לבי, ולזעוק את

                        זעקת האמת שלי… "

בסופו של דבר, כידוע, דווקא דעתו של השופט תיאודור אור התקבלה, ובנימין כהנא הורשע – בעוד שמוחמד יוסף ג'אברין זוכה. שני פסקי-הדין ניתנו באותו הבוקר בידי אותם השופטים. אבל המאבק בבית-המשפט העליון רק התחדד מאז, ולאחרונה אף התחזק כאשר לשופט טירקל הצטרף השופט אדמונד לוי, על אפו ועל חמתו של הנשיא אהרן ברק, שנכנע ללחצו של מאיר שטרית, מי שהיה שר המשפטים בממשלת אריאל שרון הראשונה. מאיר שטרית היה נחרץ בדעתו שאם אהרן ברק רוצה באילה פרוקצ'יה עליו לקבל גם את אדמונד לוי, מי שהחל את דרכו הפוליטית-ציבורית, פחות או יותר, במקום שבו החל מאיר שטרית.

את תוצאותיו של המהלך הזה אפשר היה לראות כבר בפרשת משה פייגלין. השופט אדמונד לוי לא רק סבר שאת הפגמים הטכניים של משה פייגלין אפשר להתיר ובכך לאפשר לו את הזכות להיבחר ולבוחריו את הזכות לבחור בו (ובכך נשאר השופט לוי בבדידות מזהרת) אלא אף קבע, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שבמעשיו של משה פייגלין, בנסיבות העניין, לא דבק קלון:

                       "…לא אסתיר את דעתי, כי אני מתקשה לראות כיצד שילוב קלון בעבֵרת ההמרדה בה הורשע העותר,

                       שמטבעה נועדה להגן על מבנה המשטר ולא על תכניו, ואשר ביחס אליה הובעה הדעה כי 'מן הראוי הוא לשקול

                       את ביטולה… והחלפתה בעבֵרה התואמת את משטרנו. ניסוחה של העבֵרה עמום מדי וגבולותיה רחבים מדי.

                       היא משקפת תפישת עולם שאיננה דמוקרטית. היא תואמת שלטון מנדטורי, שאינו שלטונו של העם, על-ידי

                       העם, למען העם. היא אינה מעניקה משקל מספיק לחופש הביטוי'…"

דברים דומים אמר גם השופט יעקב טירקל, כדרכו בקודש, כשהוא חוזר, למעשה, על עמדות הרחוקות ת"ק פרסה מאלה שמובילה מי שמיועדת להחליף את אהרן ברק:

                       "…לדעתי, בנסיבות העניין לא היו העבֵרות שבהן הורשע פייגלין בגדר עבֵרות שיש עמן קלון, ובעניין זה סומך

                       אני ידי על נימוקיו של חברי הנכבד השופט א' א' לוי… העבֵרות שבהן הורשע פייגלין הן חמורות, אולם השאלה

                       איננה חומרתן אלא הנסיבות [ההדגשות במקור – ח.מ.] שבהן נעברו; והנסיבות, כפי שתוארו בפסק-דינו של

                       בית-משפט השלום שהרשיע את המערער, מראות על ביטויים המוניים של "התנגדות וכאב" "בתגובה לפיגועים

                       קשים שביצעו מחבלים" וכהבעת "דעה של רבבות אנשים, אשר נוצרה אצלם תחושה שהשלטון אינו מתייחס

                       אליהם, לא רק ברמה של אי-התחשבות בדעתם, אלא גם ברמה של אי-הקשבה לדעותיהם" (עמ' 8-9 לגזר-

                       הדין). אינני מוצא כאן "חרפה שלא תימחה", ולדעתי, אדם הבא לעשות נפשות להשקפותיו, או בא להביע את

                      מחאתו בעניין ציבורי החשוב בעיניו על דרך של הפגנה ושלא בדרכי אלימות (כפי שמשתמע מעמ' 9-10 לגזר-

                      הדין) לא דבק במעשהו רבב של פגם מוסרי… "

אל דבריהם של השופטים יעקב טירקל ואדמונד לוי הצטרפה גם השופטת דליה דורנר, שקבעה כי:

                     "...מעשיו של העותר, שהתבטאו בפעולות מחאה בלתי-אלימות שחומרתן אינה מופלגת (דבר שמשתקף גם

                     בעונש שהוטל) אינם מטילים קלון מן הסוג הפוסל מועמד לכנסת. ..."

דבריהם הנחרצים של שלושת שופטים הנ"ל, יעקב טירקל, אדמונד לוי ודליה דורנר, יוצרים גרעין מוצק שדעתו שונה בכמה שאלות קיומיות לעתידנו באזור הזה, מזו של שופטי "המחנה אחר", והשאלה היא כיצד שומרים על האיזון בין בעלי הדעות השונות בבית-המשפט העליון. הרי ברור לכל המתבונן בדרכי התנהלותו של הנשיא, השופט אהרן ברק, הרואה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו את חוקתה של ישראל ואת המקור החוקתי לסמכותו של בית-המשפט העליון לפסול חוקים של הכנסת ולהתערב בכל מעשה של רשויות אחרות, ששאלות הרות-גורל עלולות להיות נדונות שם בשנים הבאות. חלקן, לפחות, עלולות להיות מוכרעות שלא על-פי רצון הבוחר, כפי שהוא משתקף בכנסת, אלא על-פי גחמות אישיות של השופטים בבית-המשפט העליון. מכאן, ששאלת הרכבו של בית-המשפט העליון היא נושא ציבורי מן המעלה הראשונה, וכל רתיעה של אנשי ציבור מהתעסקות בה, בגלל החשש מפני ביקורת צעקנית, דמגוגית בעיקרה, כפי שהיתה מנת חלקו של יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין, צריכה להידחות על הסף.

הדוגמאות שהובאו לעיל מצביעות על חומרת הבעיה, ובעיקר על הצורך המיידי של המחוקק ליצור חוק יסוד שיגביל, מחד, את סמכויות בית-המשפט העליון, ויקבע, מאידך, דרכים אחרות לבחירתם של השופטים. בעניין זה, ההצעות הן רבות ומגוונות, אולם ברור שאין להתיר את המשך ה"שיטה" של 'חבר מביא חבר'. על המועמדים לשטוח את השקפת עולמם בפני ועדה מיוחדת של הכנסת, כשם שהדברים נעשים בארה"ב, ועל משך הכהונה יש להטיל מגבלות של זמן. פשוט לא ייתכן שאדם יתמנה לתקופת כהונה שאיננה מוגבלת בשנים, מבלי שלציבור יש את היכולת לחזור ולבחון את טיב המינוי. יש, כמובן, גם להרחיב את מסגרתה של הוועדה לבחירת שופטים, כדי לצמצם את כוחם של שופטי בית-המשפט לצרף אליהם 'חברים', ולקבוע שמספר השופטים בבית-המשפט העליון צריך להיות גדול בהרבה. זאת תהיה דרך ראויה ליצור איזונים ופלורליזם שיהיה מקובל על כל הציבור.

נשיאו הקודם של בית-המשפט העליון, השופט מאיר שמגר, היה ער לקיומה של אסכולה המבקשת לדכא את דעתו של 'האחר', הן בבית-המשפט העליון והן בפרקליטות המדינה, ולכן טרח לומר את הדברים האלה (בפרשה דומה לזו של משה פייגלין):

                       "…לצד הסכנה שהדמוקרטיה תנוצל לרעה על-ידי אלה המבקשים את הכחדתה או את החלשתה, קיים גם

                       הסיכון ההפוך, לפיו מרוב חרדה לשמירת הדמוקרטיה יהפכו עקרונותיה לתיאורטיים גרידא, ובו-זמנית יתנכרו

                       למשמעויותיה המעשיות ויטילו מראש הגבלות ואיסורים לרוב על החירויות…"

הדברים הללו נכוחים שבעתיים בימים אלה.

 הערות שוליים

ת"פ 3996/95 (לא פורסם).

ע"פ 6696/96, בנימין כהנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 535, בפִסקה 15 של פסה"ד.

בעקבות זיכויו של בנימין כהנא, ברוב דעות, ביקשה פרקליטות המדינה דיון נוסף, ושם צלחה דרכה. השופט תיאודור אור, מי שמוביל השקפת עולם מאוד ברורה, הצליח להביא להרשעתו של בנימין כהנא, תוך שהוא מצליח להוליך אחריו רוב מתוך שבעת השופטים שישבו בדין. השופט אור יצר , למעשה, 'עבֵרת סל', שלתוכה יכול השלטון לצקת, מעת לעת, תכנים המתאימים להשקפת עולמו של מי שעומד בראש פירמידת הרשות המבצעת תחת הכותרת העמומה-משהו של 'לכידות חברתית'. יש להדגיש, שכבר באותה פרשה התברר עד כמה חשוב יהיה בשנים הבאות להגן על הפלורליזם המחשבתי בבית-המשפט העליון ולהיזהר מפני השתלטותו של זרם אידיאולוגי מאוד מסוים, שבית היוצר שלו הוא בפרקליטות המדינה .

הנשיא, השופט א.כהן, סגן הנשיא, השופט צ. זילברטל, והשופטת ש.דותן.

החלטתו של השופט מישאל חשין מיום 24.12.02 .

בג"ץ 5167/00 ואח', פרופ' הלל ויס ואח' נגד ראש הממשלה של מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 455 .

דנ"פ 1789/98, מדינת ישראל נ' בנימין כהנא, פ"ד נד(5) 145.

דנ”פ 8613/96, מוחמד יוסף ג'אברין נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 193.

באחרונה שוב הוכיח השופט אדמונד לוי את עוצמת מחויבותו לערכים הקשורים בשלמותה של ארץ ישראל ובזכותם של היהודים להתגורר בכל חלקיה. כשביקש צה"ל לפנות באישון ליל מתיישבים מבלי שניתנה להם הודעה מראש, ותוך קיפוח זכויות אלמנטריות, כגון הזכות לשימוע, הוציא השופט אדמונד לוי צו ביניים ארעי באישון לילה, למעשה בשעה 03:30 לפנות בוקר, לבקשתם של משה ואיתי זר, ומנע בכך את פינוים מחוות גלעד.

ע"ב 2/84 ואח', משה ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית ואח', פ"ד לט(2) 225. יש להדגיש שלאחר רצח יצחק רבין עמד השופט (בדימ.) מאיר שמגר בראש ועדת חקירה ממלכתית, ואת מסקנותיה לגבי דרך הפעלתו של אבישי רביב בוודאי לא אהבו בפרקליטות המדינה.

ן