ד"ר חיים משגב

יושר אינטלקטואלי לא היה אף פעם חלק מן השיח  הציבורי במקומותינו, ולכן יכול היה נדב תמיר, קונסול כללי בבוסטון מטעם מדינת ישראל, לצאת נגד ראש הממשלה ונגד המדיניות של ממשלתו הנבחרת.  הוא אינו מחויב, כמובן,  להסכים עם תפיסותיו המדיניות של בנימין נתניהו , או עם הערכים שהוא מייצג, אולם הוא איננו רשאי לעלות על המקפצה – ולהכריז על כך משם. הנוהג הקיים בארצות הברית, ולפיו אלפי עובדי ציבור  ברמות השונות מתפטרים עם בחירתו של נשיא חדש, היה צריך לחול גם אצלנו. אחרת, נוצר מצב אבסורדי שלפיו העם אומר את דברו בקלפי אבל הפקידים ממשיכים בשלהם : מייצגים עמדות של מי שמינה אותם ולא זכה מחדש באמון הציבור.

נדב תמיר , ותומכיו, בוודאי יקימו קול זעקה גדולה  בשם  חופש הביטוי אם מישהו ינסה לסלקו מן התפקיד.  אפשר להניח שגם בבית המשפט העליון יצאו השופטים  מגדרם כדי להגן עליו. אבל להתנהגותו של נדב תמיר אין קשר לזכות-יסוד זאת שיקרה לכולנו. איש לא מבקש לשלול ממנו את החירות לומר את אשר על ליבו אבל תחילה עליו להתפטר מתפקידו. עד אז, הוא איננו אדם החופשי להתבטא בניגוד לעמדות הרשמיות של הממשלה שאותה הוא מיצג. הוא איננו מיצגה של תנועה וולונטרית כזו או אחרת. הוא הנציג הרשמי של מדינת ישראל במקום שבו הוא משרת.- ומה שמותר לאנשים פרטיים אסור עליו.

אני אומר את הדברים גם בהקשר למינויו של גדי שמני, מזכירם הצבאי של שני ראשי ממשלה שנויים במחלוקת, לתפקיד הנספח הצבאי בשגרירות בוושינגטון. זה איננו תפקיד צבאי מובהק – וכל מי שאומר אחרת פשוט לא אומר את האמת. זה הוא תפקיד דיפלומטי – וכל אחד יודע שהתפקיד של הנספח הצבאי הוא בעיקר להסביר במקום שבו הוא משרת  למה נהגה הממשלה, באמצעות צה"ל,  כפי שהיא נהגה.  אבל גדי שמני איננו האיש המתאים לתפקיד הזה. הוא שימש בתפקיד מזכיר צבאי בלשכתו של אריאל שרון – וזאת משרת אמון מובהקת. ראש ממשלה איננו מחזיק בלשכתו את מי שהוא אינו רואה בו את איש סודו המובהק או את מי שלא מסכים עם מדיניותו. גדי שמני, ממוליכיה של תוכנית ההתנתקות החד-צדדית בחבל עזה ובצפון השומרון, שימש גם בלשכה של אהוד אולמרט בעת הפינוי האלים בעמונה ובתקופת מלחמת לבנון השנייה. הוא איננו אחראי כמובן להחלטה המדינית לגרש את היהודים מגוש קטיף ומצפון השומרון או להחלטה לצאת למלחמה הרעה ההיא אבל הוא בוודאי אחראי לכמה וכמה החלטות רעות בעת שהוא שירת לאחר מכן בתפקיד אלוף פיקוד המרכז. הוא מירר שם את חייהם של המתיישבים היהודיים.

 ניתן להניח, שהוא נהג כך משום שהוא סבור שההתיישבות של יהודים ביהודה ובשומרון היא מיותרת, או שליהודים אין בכלל זכות להתיישב מעבר לקו הירוק, או מכל טעם אידיאולוגי אחר,  כשם שסבר אריאל שרון, פטרונו-דאז,  בעת שהוא הורה על הסתלקות חד-צדדית מגוש קטיף ומצפון השומרון. זה בכלל אינו חשוב כרגע, אולם בתקופה שבה מבקשת ממשלת ישראל לשכנע את ארה"ב שהיא שוגה בתפיסותיה את הזכויות של היהודים בארץ-ישראל, גדי שמני איננו האיש הנכון במקום הנכון.

נדב תמיר זומן. כעת 'לבירור' במשרד החוץ. הוא בוודאי יגלגל עיניים לשמיים תוך שהוא מגייס לעזרתו את כל חסידיו בתקשורת. שונאים-לתיאבון של בנימין נתניהו לא חסרים, כידוע, לא כאן ולא בארה"ב. גם לגדי שמני לא תהיה, כנראה, בעיה להחליק את המינוי. המתנחלים אינם פופולאריים כרגע – לא פה ולא שם.

אז למה בכלל לטרוח ? מה בכלל הטעם בקיומן של בחירות דמוקרטיות?