ד"ר חיים משגב

שלמה בניזרי איננו חבר הכנסת הראשון שמחליף את הכיסא החמים והמפנק בבית הנבחרים בספסלי הנאשמים בבית המשפט והוא , כנראה, גם לא האחרון , אולם עונשו בוודאי מציב תמרור אזהרה גדול וברור במיוחד.  ציבור האזרחים, קצה נפשו בשחיתות הגואה בכל מערכות השלטון.  השופט אדמונד לוי נתן לכך הפעם ביטוי  חד-משמעי ויש להניח שיש לא מעט  אנשים  שנזכרים בימים אלה בדבריו של סגן  נשיא ארצות הברית, ספירו אגניו,  בתקופתו של ריצ'ארד ניכסון, מי שהואשם בעבירות שחיתות שונות: ' המנוולים שינו את כללי המשחק ושכחו  לספר לי'.

אז עכשיו כבר לא יוכל איש לטעון במדינת ישראל  שהוא לא ידע שכללי המשחק שונו.  לא שטענה מן הסוג הזה יכולה הייתה להתקבל גם בעבר, אבל  עתה , לפחות, המסר הוא חד וברור והוא צריך להיות נהיר לא רק לנבחרי הציבור, שמהם כולנו מצפים לניקיון כפיים, אלא, בעיקר, לכל אלה שסובבים אותם, בלשכותיהם  או בפרוזדורי השלטון למיניהם, ומנסים לגזור קופונים בגלל הקרבה אל מקבלי ההחלטות.

דומה שאין כמעט אחד שלא נתקל בחומות כאלה ואחרות שמציבה בפניו הביוקראטייה של הפקידים – אבל מה שתמיד מכעיס  את כולנו היא הידיעה שיש כאלה ששווים יותר; שאותם  ה'חומות' הללו לא מצליחות לעצור.  הם יודעים תמיד למצוא את  'המאכער ' המתאים או את 'הלוביסט' המקושר שיודע לעגל פינות ולרבע מעגלים. לפעמים הם גם נעזרים בנבחרי ציבור שפרשו, כאלה שמבהקשים לממש מהר ככול שרק ניתן את הפוטנציאל הגלום בהיכרותם את מי שנשאר במשרדי הממשלה כדי 'לעשות לביתם'.  היכולת להרים טלפון ישירות לשר זה או אחר מבלי להתברבר עם הפקידים  היא נכס ששווה הרבה מאוד כסף. חיים רמון, למשל, צדיק ידוע בדורותיו, עוד מהתקופה שבה מותר היה לחברי כנסת לעסוק גם בעריכת דין, או בפרנסות אחרות, עומד להרוויח ממון רב כבר בשבועות  הראשונים שלאחר פרישתו.  הוא לא יופיע בבתי משפט והוא גם לא יטרח על קריאת פסקי דין. עיקר עיסוקו, מן הסתם, יהיה כרוך ב'הסרת מיכשולים' .

וזאת, למעשה, הרעה החולה האמיתית. לא איזה שר  כזה או אחר שנוטל לעצמו כספים לא-לו, תופעה מרגיזה כשלעצמה, אלא השחיתות העמוקה, המוגדרת בדין הפלילי כמעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד. התנהגות כזו היא זאת שאוכלת בכל מערכות חיינו בכל פה  ומשגעת כל אחד מאיתנו בעת שאנחנו מגלגלים שיחות-נפש בימי ששי בחוג חברינו.  הידיעה שקרקעות של המדינה אף פעם לא יגיעו לידינו בדרך ישרה;  שבנקים כושלים נמכרים בפרוטות למקורבים;  שהיתרי בנייה מפליגים ברוחב-ליבם  לעולם לא ייהנו מהם אזרחים שאינם מקושרים;  שההקלות במסים תמיד יינתנו למי שלא באמת צריך זאת.

מה שבטוח הוא,  שההלוואות  הנדיבות ומחיקת  החובות הנדיבה עוד יותר תמיד גורמת לצמרמורת אצל כל מי שפקידי הבנק דורשים ממנו ל'סגור' חריגה של כמה מאות שקלים. גם  הסלחנות המפליגה כלפי כל אלה ששולחים את ידם אל נכסי  הציבור בזכות היכרותם עם יודעי-חן - כגון חברי כנסת או שרים לשעבר - או משכורות העתק שמשולמות בחברות ציבוריות  או מצנחי-הזהב המחולקים על חשבון הכלל  גורמת בוודאי לבחילה לא קלה אצל רבים ולרצון לתפוס אנשים כאלה בגרונם ולנער אותם לכל הרוחות.

העבירה של  הפרת אמונים, בנסיבות אלה, אין חשובה ממנה  -  וחבל שבמשך שנים כה רבות היא לא זכתה לשדרוג הראוי לה. הגדרתה זכתה אומנם לחידוד ולהבהרה במשפטו של שמעון שבס , מנהל לשכתו של יצחק רבין, אבל כיום כבר ברור לכול שמה שהיה טוב לתקופות אחרות כבר לא יצלח לימינו אלה.

שלמה בניזרי או אברהם הירשזון  נהנו מן הקירבה לקופה הציבורית - וזה רע. אבל יש רבים מאוד-מאוד, לצער כולנו, בשירות הציבורי, בדרגים נמוכים בהרבה, ברשויות המקומיות ובמשרדי הממשלה,  שעושים מעשים מטרידים  הרבה יותר:  הם פשוט מפירים את האמון שהציבור נותן בהם, בבוטות שבה הם נוהגים בעבודתם או ברשלנותם   -  ובכך פגיעתם בציבור קשה וכואבת פי כמה.

אל כל אלה התכוונה העבירה של   הפרת  אמונים.

לצפייה במאמר שפורסם ב - news 1 לחץ כאןhttp://www.news1.co.il/Archive/003-D-38992-00.html?tag=12-37-27