מאת ד"ר חיים משגב
הכתובת היתה רשומה על הקיר. הערבים, אזרחי מדינת ישראל, שהיא בהגדרתה "ביתו הלאומי של העם היהודי", מרגישים, כידוע, מאז סיום מלחמת העצמאות, שהם נכלאו בתוך מסגרת מדינית שבה אינם רוצים להיות. 'הסכמי אוסלו' נתנו להם, לראשונה, תקווה שהכל עוד יכול להתהפך עליהם לטובה. הקמתה של 'מדינה פלשתינית' בסמוך לבתיהם, כפי שהובטח ל'פלשתינים' שמעבר ל'קו הירוק', הולידה גם אצל 'המיעוט הפלשתיני' שבתוך מדינת ישראל את הרצון להשתלב במאבק נגד המדינה היהודית.
ימי ממשלתו של אהוד ברק היו, אפוא, ימים של פריחה לכל הערבים המתגוררים ממערב לירדן. ההבטחה להסתלק מכל 'השטחים' לטובת הקמתה של 'מדינה פלשתינית', בצירוף הקריצות של יוסי ביילין בדבר 'זכות שיבה' מוגבלת, הוויתור האפשרי על הר-הבית ועל עוד כהנה וכהנה סמלים היסטוריים שהם מן הסתם תכלית קיומו של העם היהודי – הובילו בהכרח גם את הערבים בגליל, בנחל עירון, בנצרת ובמקומות אחרים אל ההנחה שהנה הגיעה שעת קריסתה של הישות המדינית הניצבת עתה בינם לבין החזון הערבי הגדול: מדינה מוסלמית-פלשתינית מן הירדן ועד הים. מה שלא צלח ב- 1948 וב- 1967 – קורם עתה עור וגידים, ובפרט לאחר הנסיגה הישראלית המבוהלת מדרום לבנון ונוכח הכניעה הישראלית הטוטלית בעת המו"מ עם שליחיו של יאסר ערפאת.
על רקע זה יש לראות את מה שקרה בספטמבר-אוקטובר 2000 ומאז, לאורך שלוש השנים האחרונות. אהוד ברק ו'חבורת אוסלו' שהקיפה אותו ידעו, מן הסתם, בפני מה הם עומדים, אבל הציניות הפוסט-ציונית שמלווה את ראשיו של 'המחנה' הזה מאז שנחתמה הצהרת הכוונות ב- 13 בספטמבר 1993 על מדשאת הבית הלבן, כבר הפכה אצלם טבע שני. וכך נולדה בחטא ועדת אור.
ועדת החקירה הממלכתית המכוּנה על-שם השופט תאודור אור העומד בראשה, הוקמה מכוח החלטה של ממשלת ישראל שנתקבלה ב- 8 בנובמבר 2000. סעיף 1 לחוק ועדות-חקירה, תשכ"ט - 1968 (להלן - החוק), קובע שאם ראתה הממשלה כי קיים עניין שהוא בעל חשיבות ציבורית חיונית "אותה שעה" הטעון בירור, רשאית היא להחליט על הקמת ועדת חקירה שתחקור בעניין ותמסור לה דין וחשבון. הסמכות היא, אפוא, של הממשלה, שהיא גוף פוליטי, אשר לו, מטבע הדברים, סדרי עדיפויות שלא תמיד עולים בקנה אחד עם טובת הציבור כולו. קל וחומר במדינת ישראל, שהיא, עפ"י הגדרתה, מדינה יהודית, אך יש בה מיעוט גדול מאוד של לא-יהודים. חלק גדול ממיעוט זה, מוסלמים בעיקר, רואים עצמם כחלק מן 'העם הפלשתיני', אויבה הבלתי-מתפשר של המדינה היהודית.
יש להדגיש כבר בתחילת הדברים, כי הממשלה, שבראשה עמד אז אהוד ברק, נשענה באותה עת על 'קואליציה' של כ- 30 חברי כנסת בלבד, כשמשמאלה ניצבת 'חבורת אוסלו' עם סדר-יום פוסט-ציוני מובהק, השואף להפיכתה של מדינת ישראל למדינה 'רב-תרבותית' – מושג חדש בקרב 'האליטה' האנטי-ציונית – עם זכויות של 'מיעוט לאומי' לאזרחיה הערבים. אהוד ברק התפטר זמן קצר אחר-כך, ב- 12 בדצמבר 2000, ומועדן של הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה, מול אריאל שרון, נקבע ל- 6 בפברואר 2001. מכאן, כמובן, החשש הרב שקינן בלב רבים כבר אז, ששום דבר תמים לא עמד מאחורי החלטת אהוד ברק וממשלתו להקים ועדת חקירה ממלכתית, כחודש ומחצית לאחר שהערבים פתחו בשורה של מעשי טֶבח המוני של יהודים. למה שמכונה בפי ה'פלשתינים' אינתיפאדה, היתה רק תכלית אחת: יצירת עובדות חדשות בשטח בדרך למימושה של 'תורת השלבים' שאותה הם מעולם לא זנחו.
על מצב דברים זה, שבו מבקשת חבורה של אנשי שמאל רדיקליים להמשיך ולנסות, בשארית כוחותיה הקואליציוניים, לקבוע עובדות מדיניות, בשעה של דמדומי שלטון, אמר היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, את הדברים הבאים:
"...ההסכם שעליו מנהלים משא ומתן עתה שונה מכל קודמיו מאז ומעולם, לכל כיוון, באשר לאתגר ובאשר לסיכונים.
האתגר הוא סיום הסכסוך הקשה בין ישראל לפלשתינים, שכולם חפצים בו; הסיכון הוא הניתוח הכירורגי הקשה מכל
קשה שההסכם תובע...."
דברים אלה התייחסו, כמובן, להמשך ניהול המו"מ עם הרשות הפלשתינית במטרה להביא ל"קץ הסכסוך", כטענת אהוד ברק בעתירה שהוגשה נגדו באותם ימים לבית-המשפט העליון, אולם בערכאה העליונה של המדינה היהודית לא התרשמו מן הדברים שאמר היועץ המשפטי לממשלה. פחות משבועיים לפני יום הבחירות, קבע הנשיא, השופט אהרן ברק, מי שכתב את פסק-הדין המרכזי בפרשה זו, שהעובדה כי ראש הממשלה התפטר – מעשה שיש לראות בו, כמובן, אקט של החזרת האמון שניתן בו להכרעה מחדש של ציבור הבוחרים (קרי: הריבון) – אינה צריכה למנוע בעדו מלהמשיך במו"מ שבו הוא החל, ולהתיר לשליחיו, שלמה בן-עמי ויוסי ביילין, להתקדם במסע ההתפרקות וההסתלקות וההתנערות מכל מה שהעם היהודי, לדורותיו, חלם עליו.
היה זה פסק-דין שהכיל הרבה מן העליבות שהיתה כה אופיינית ליהודים בגולה. עצם הקביעה ש"מתחם הסבירות" לא נפרץ בשעה שיוסי ביילין כבר ניהל מו"מ על 'זכות שיבה' מוגבלת, דומה היה בעיני רבים מאוד כעניין בלתי-נסבל. גם הקביעה כי על אהוד ברק לנהוג ב"איפוק" וב"ריסון", לא יכולה היתה למתֵן את השפעתו הרעה של פסק-הדין על חלקים רבים בציבור היהודי. השופט אהרן ברק אף לא פסל אפשרות שראש הממשלה ימשיך במו"מ עם יאסר ערפאת גם אם יפסיד בבחירות לטובת מתחרהו. אל הכרעה זאת של הנשיא הצטרפו חמישה שופטים נוספים. שלושה מהם לא הוסיפו אפילו מילה אחת של הסתייגות. רק השופט יעקב טירקל חָלק על התֵזה הכמעט-הזויה הזאת, כפי שעשה גם במקרים אחרים.
בין השופטים שישבו בדין באותה פרשה היה גם השופט תאודור אור. באותה עת טרם החזיק במשרה הרמה של המשנה לנשיא, אך בפועל כבר עמד בראש ועדת אור. השופט אהרן ברק, מי שמינהו זמן-מה קודם לכן, בחר להתבסס דווקא על אמירות משל השופט אור כדי להכריע בשאלה מה הוא "מתחם הסבירות" של אהוד ברק, או בעצם של אותה ממשלה-לא-ממשלה שפעלה נגד דעתו של רוב מכריע בציבור (כפי שהתברר בבחירות כמה ימים לאחר מכן). באותו ציטוט של השופט אור על-ידי השופט ברק נאמר:
מתחם הסבירות מַתווה את התחום בו החלטת הרשות תהיה סבירה, במובן זה שלא קמה עילה להתערב בהחלטה. אך תחום פריסתו של מתחם זה אינו אחיד. הוא עשוי להשתנות בהתאם לנסיבותיו של מקרה נתון. הוא נגזר מטיב העניין העומד לדיון. הוא נגזר מטיב הערכים הפועלים בעניין הנתון.
ודוק: שופטים גוזרים לא אחת את הדין, במיוחד כאשר השאלות המובאות בפניהם להכרעה הן במישור הערכי-מוסרי, על-פי מה שמכתיבה להם השקפת עולמם הפרטית. דבר זה נכון כאשר הם מנסים להסביר לציבור מה הוא 'קלון' בעיניהם, ונכון שבעתיים כאשר ההכרעה משיקה לדרכם הפוליטית שלהם-עצמם. השופט אור לא הסתיר אף פעם את השקפותיו האישיות, ואלו מצאו את ביטויין לא רק בקטע המצוטט לעיל, אלא גם בהצטרפותו לפסק-דינו של השופט אהרן ברק, אותו פסק ש'התיר' לאהוד ברק להמשיך במו"מ חסר האחריות, שמרכיבים של הפקרות לאומית היו שזורים בו, בניגוד לעמדת היועץ המשפטי לממשלה ומומחים רבים למשפט. לא בכדי, אפוא, הזדרז, לדעתי, השופט אהרן ברק למנות את חברו, השופט תאודור אור, לתפקיד יו"ר ועדת החקירה הממלכתית, מכוח סמכותו לפי סעיף 4 לחוק. אפשר אפילו לומר, במידה רבה של ביטחון, כי מי שביקש להכתיב מראש את מסקנותיה, ובעיקר את המלצותיה של ועדת החקירה הממלכתית, לא יכול היה שלא למנות את השופט תאודור אור לתפקיד זה, ואם מצרפים לכך את העובדה שאחד משלושת חברי הוועדה היה שופט ערבי מבית-המשפט המחוזי בנצרת, ברור לחלוטין כיצד נולדו המסקנות/ההמלצות החמורות, אם לא לומר הרבה מעבר לכך. מה גם, שהרכב כה מצומצם, ללא מומחה של ממש בנושאים שעל הפרק (כמו, למשל, בוועדת אגרנט שכללה בין חמשת חבריה שני רמטכ"לים-לשעבר), ממילא מותיר בידי היו"ר מרחב השפעה כמעט בלתי-מוגבל.
החלטת ממשלתו הקורסת של אהוד ברק, אף היא הֵקלה עם העושים במלאכה. כתב-ההסמכה של ועדת אור היה רחב דיו כדי להפוך את תאודור אור ושני חבריו לשופטי-על של כל אבותיה-מייסדיה של המדינה היהודית לדורותיהם; ואמנם כבר בפרק ההקדמה אותתה הוועדה כי 'נקודת הפתיחה' שלה קרובה יותר לאלה שרואים בעצם ההכרזה על מדינת ישראל כמדינה יהודית, 'תקלה' שהגיעה השעה לתקנהּ.
"...בתחילת אוקטובר 2000 נפל דבר בישראל. בשׁורה של הפגנות אלימות ומהומות במקומות שונים ברחבי הארץ…
ובהתנגשויות בין אזרחים לבין כוחות משטרה, נהרגו… "
הצגת הנושא עצמה מעוותת. לא היו אלה התנגשויות גרידא בין אזרחים המוחים על עוולה לבין כוחות משטרה. הכל היה מאורגן ומתוזמן למשעי. הערבים, שהציתו תחנות משטרה, חסמו כבישים ראשיים וסיכנו את חייהם של אנשי כוחות הביטחון, נהגו כפי שנהגו במטרה ברורה להצטרף ל'עם הפלשתיני' הלוחם ב'כיבוש' שמעֵבר ל'קו הירוק', תוך ניסיון לשתק את המדינה שבאזרחותה הם מחזיקים. מה שכביכול היה מקרה רע שנפל עלינו ממרומים, נועד לתכלית מסוימת. לא היו אלו סתם הפגנות אלימות ומהומות ש'נולדו' ביום בהיר אחד ללא יד מכוונת. מחוללי המהומות – חברי-הכנסת הערביים ביחד עם מה שנקרא בפיהם "ועדת המעקב" העליונה – בחרו בעיתוי שבו בחרו מסיבות מאוד ברורות. רפיסותה של ממשלת ברק הכתיבה את העיתוי. הרצון הבלתי-נלאה של 'חבורת אוסלו' להחזיק במוסרות השלטון עד להשגת מטרת היעד שלה ועד בכלל, בוודאי שידר לציבור הערבי במדינת ישראל שההזדמנות לה הם ממתינים מאז 1948 – הגיעה.
אפשר, כמובן, להוסיף עוד כהנה וכהנה דברי ביקורת על הדרך שבה התנהלה ועדת אור, בכל אחד מן השלבים, או על אִזכורה שלא לצורך של עליית חבר-הכנסת אריאל שרון להר-הבית ב- 28 בספטמבר 2000, מָשל היה בה כדי להאיץ את תחילתן של המהומות, אך דומה שההתייחסות של חברי הוועדה לעיבוד הראיות ההמוני מצד הערבים, באמצעות עמותות שונות, היא המשמעותית ביותר לצורך קבלת פרספקטיבה של דרך התנהלותו של 'מחנה השמאל' על גרורותיו השונות.
ועדת אור מתארת זאת כך:
"…אחרים (קרי: ערבים) נאותו למסור את גירסתם רק בפני עורכי-דין הפועלים במסגרת עמותות ערביות…
גירסאות אלה התבררו, ומכל מקום הגיעו לידיעת אוספי החומר מטעם הוועדה, רק חודשים לאחר שהוועדה
החלה בעבודתה. חלק מהן הגיע רק כעשרה חודשים לאחר מינוי הוועדה. הן הגיעו כשהן ערוכות בכתב…
בצורת תצהיר. העדים השונים נחקרו אמנם על-ידי אוספי החומר מטעם הוועדה, אך היה זה לאחר שגירסתם
הועלתה כבר על הכתב בנסיבות שאחרים, ולא החוקרים מטעם הוועדה, היו מעורבים בהן… "
כל אלה הובילו, כמובן, לפרק השישי בדו"ח, העוסק בסיכום ובמסקנות. איני רוצה, מפאת קוצר היריעה, להתייחס למסקנות האישיות, אלא לאותם חלקים ציבוריים-מוסדיים, בהם בחרה הוועדה להתמקד, ובענין זה יש לומר דברים אלה:
ראשית, איני בטוח שהיה זה תפקידה של ועדת אור. על יחסי יהודים-ערבים נוכח המאבק על השליטה בארץ-ישראל המערבית, על אופיה של המדינה היהודית, ועל שאלות נוספות כיוצא באלו, יש מקום להרבות בדיונים פומביים בפורומים שונים, אך לא באולם הדיונים של ועדת חקירה ממלכתית, שהיא מעצם טיבה ערכאה מעין-פלילית, שבה יש גם ליועץ המשפטי לממשלה מעמד. זה בוודאי אינו המקום המתאים לליבון סוגיות מעין אלו. מכל מקום ל'המלצות' של ועדה מעין זו צריך להיות משקל כמו לכל דיון אקדמי. הדברים נכונים פי כמה אם זוכרים את הרכב הוועדה, את הצרכים הפוליטיים של מי שהקימהּ ואת ההסתה היומיומית נגד הציבור היהודי ונגד מוסדותיה של המדינה היהודית, שליוותה את דיוני הוועדה.
התקשורת, כהרגלה, הובילה. 'אנשי הרוח' ידעו מראש, כי רק "ההזנחה והקיפוח" הובילו למה שקרה. לא חלילה שאיפות לאומיות מולהטות בהסתה דתית, לא רצון לגרום לסדקים בעוצמתה של מדינת ישראל, לא הרגשה שהמדינה היהודית נמצאת על פרשת דרכים בגלל כרסום מבפנים...
שנית, ממשלתו של אריאל שרון לא צריכה היתה כלל ועיקר להתייחס אל הדו"ח כאל מִקשה אחת. שר המשפטים אמנם דרש זאת, אבל השרים, אלה מהם שטרחו, אולי, לקרוא את מאות עמודיו, היו צריכים לעמוד על כך שגם פרטיכלי הדיונים ושאר המוצגים יועמדו לעיונם, ולהסתייג מן האמירות הפוליטיות המופיעות בו. העובדה, אגב, שחלק מן השרים מעורבים כל העת בחקירות פליליות, או שעתירות כאלה ואחרות תלויות ועומדות נגדם, עושה אותם לבלתי 'כשירים' להתייצב מול המנגנון המשומן היטב של הפרקליטות ובית-המשפט העליון, ששלוחותיו נמצאות גם בקרב גופים חוץ-ממסדיים רבים שמוכנים תמיד לעתור לבית-המשפט הגבוה לצדק, על-פי הזמנה, כדי לאפשר לשופטיו לבטא את השקפת עולמם כמעט בכל נושא שעל סדר-היום הציבורי.
אפשר, כמובן, להרבות בציטוטים מן הדו"ח האומלל הזה, אבל דומה בעיני שצריך להפנות את זרקורי הביקורת בעיקר לשתיים-שלוש אמירות מתוכו:
"…בטיפול במגזר הערבי נודעת חשיבות רבה לנושא הקרקע. נושא זה מעורר הדים מצטברים של מאבקים
בני מאה שנה ויותר. קשה להתעלם מן המימד הרגשי העז הנלווה לסוגיה זו. ברם, המִטענים וההקשרים
הלאומיים אינם גורעים מחובת המדינה לנהוג באזרחיה הערבים על-פי עקרונות ראויים של צדק חלוקתי…
"…האירועים, אופיים החריג ותוצאותיהם החמורות, הם תולדה של גורמי עומק, אשר יצרו מצב נפיץ בקרב
הציבור הערבי בישראל. גורמים אלה, כולל המדינה וממשלותיה לדורותיהן, כשלו בחוסר התמודדות מעמיקה
ומקיפה עם הבעיות הקשות שמעמיד קיום מיעוט גדול של ערבים בתוך המדינה היהודית. הטיפול הממשלתי
במגזר הערבי התאפיין ברובו בהזנחה ובקיפוח… "
דברים ברוח זו אופייניים לדו"ח כולו. חסר בו האיזון האקדמי המתבקש במסמכים מסוג זה. התנועה הציונית יזמה את שובו של העם היהודי לארץ ישראל כדי להקים לו כאן בית לאומי. כיבוש הקרקע לטובת מטרה זו נעשה בדרכים מדרכים שונות. אין מקום לדבֵּר כיום על חלוקה מחדש של הקרקעות על-פי איזה אידיאל המכונה בפי הוועדה "צדק חלוקתי". סוגיית הקרקעות אינה כרוכה במושג 'צדק'. מדינת ישראל איננה צריכה לקפח את זכויות אזרחיה הערבים – אבל היא גם מחויבת לשמור על הקרקעות המופקדות בידיה, כדי שיותר ויותר יהודים יתיישבו עליהן. גודלה של ארץ-ישראל המערבית, יחסית לשטחים העצומים בהם מחזיקים הערבים בכל המזרח התיכון, אינו מאפשר שום 'חלוקה מחדש'.
השופט תאודור אור וחבריו לוועדה, ידעו בוודאי בעת כתיבת הדו"ח שלא "ההזנחה והקיפוח" הוציאו את הערבים לכבישים. מנהיגיהם חשו, כנראה, באותה העת, שההנהגה של המדינה היהודית (קרי: יוסי ביילין וקבוצתו) צריכה עוד 'דחיפה קלה' כדי להתקפל לגמרי בפני דרישותיו של יאסר ערפאת – ולכן ביקשו לסייע 'מבפנים'. 'המרד הערבי' של שנת 2000 לא נבע מתחושות קיפוח והזנחה. סיבותיו היו לאומיות-לאומניות, ורק תמים-להכעיס או אדם מוּטה פוליטית, יכול היה להגיע למסקנות הבלתי-רציניות המופיעות בדו"ח ועדת אור.
לסיום הדברים יש לומר: הגיעה השעה לבטל את המוסד המעוּות ששמו ועדת חקירה ממלכתית. בירורן של שאלות ציבוריות צריך להיעשות באופן אחר. שתי הוועדות היותר-מפורסמות שקדמו לוועדת אור – ועדת אגרנט שמונתה לחקור קטע קטן ממלחמת יום הכיפורים, וּועדת כהן שבדקה את מה שקרה במחנות הפליטים בסברה ובשתילה – הולידו מסקנות שיצרו כאוס ציבורי-משפטי רב, ולא תרמו למעשה דבר להבהרת נושאי החקירה. חלק מן הציבור, לעתים הרוב המכריע, מסתייג בדרך כלל מן המסקנות של ועדות החקירה למיניהן, בעוד שחלק אחר רואה בהן מנוף לניגוח פוליטי.
גם העובדה כי המחליט על הצורך הציבורי בהקמת הוועדות הללו הוא גוף פוליטי, שהאינטרסים שלו נגזרים, לא אחת, משיקולים אגואיסטיים, אינה תורמת לאהדה רבה למוסד זה. ועדת אגרנט, למשל, הוקמה בידי גולדה מאיר רק כדי לנסות ולהרגיע חלקים גדולים בציבור שרגזו על שהוּלכו שולל בידי ממשלתה ועל 'הקונספציה' שאותה הובילו מנהיגי מפלגת העבודה דאז; את ועדת כהן הקים מנחם בגין בעקבות לחץ תקשורתי מסיבי של 'מחנה השמאל', שכשל בבחירות 1977, וביקש, כחלק מניסיונו לחזור לשלטון, להכשיל מבית את המלחמה הצודקת לסילוקו של יאסר ערפאת מלבנון. השופט אהרן ברק, חבר באותה ועדה אומללה, השפיע אז באורח מכריע על מסקנותיה ושינה, למעשה, את מהלך ההיסטוריה; סילוקו של אריאל שרון ממשרת שר הביטחון היתה, בפועל, הצעד הראשון בדרך ל'הסכמי אוסלו', שהחזירו את יאסר ערפאת אל חיקה של ארץ ישראל, ולהכרה של חוגים רחבים בעולם בצורך להקים 'מדינה פלשתינית' ביש"ע, בדרך להתקפלות כוללת של הישות היהודית העצמאית שהוקמה לאחר אלפיים שנות גלות רק באמצע המאה שעברה.
(המאמר בשלמותו, לרבות הערות שוליים, מופיע בגליון נובמבר 2003 של כתב העת 'נתיב'.)
|
אודות 
