ד"ר  חיים משגב

בשנת 1992 היו ל'מחנה אוסלו' 56 מנדאטים. מפלגת העבודה בראשותו של יצחק רבין ומר"ץ בראשותה של שולמית אלוני הקימו רוב חוסם ביחד עם חמישה חברי כנסת ערביים – ומכאן הכול זרם לעבר מעשה האיוולת הגדול ביותר בהיסטוריה המודרנית. מאחורי גבו של ראש הממשלה נפתחו שיחות אי שם ביערות העד הנורווגיים עם נציגים של 'הארגון לשיחרור פלשתין' שבראשו עמד יאסר ערפאת, מי שידיו היו מגואלות בדמם של רבים – ובהם אחד עשר חברי המשלחת למשחקים האולימפיים במינכן.

האפשרות של קיום שיחות כאלה לא הייתה חלק מן השיח הפוליטי במערכת הבחירות.  יצחק שמיר הפסיד ליצחק רבין בגלל שזה האחרון הציג 'סדר יום ימני' תוך שהוא מפיח בהמוני הבוחרים הבטחות-שווא. הולכת השולל של הציבור בישראל הייתה כבר אז חלק מן האג'נדה של הספינולוגים של מפלגות .השמאל.

ואז נולד ההסכם ההזוי הזה שרק אנשים לא-שפויים לחלוטין יכלו לראות בו מסלול לפיוס עם הערבים.  אנשים מפוכחים, שראו בעיניים כלות את ראשי ארגוני הטרור מגיעים לליבה של ארץ ישראל בהמוניהם , ביחד עם משפחותיהם ועוד אלפים מתומכיהם, הבינו שמרחץ הדמים הוא  בלתי נמנע , שכן מי שעיניים לו בראשו צריך היה להבין שהערבים, שהתחייבו באמנות שלהם ל'שחרר' את כל ארץ ישראל, לא יסתפקו  בשום דבר שהוא פחות מכל השטח שמן הירדן ועד לים ושכל פיסת קרקע שהם יקבלו לידיהם תהפוך עד מהרה לבסיס טרור..

אלפי יהודים נרצחו מאז -  ורק 'מחנה השלום' המשיך בשלו תחת הסיסמה המטופשת שכותרתה : 'שטחים תמורת שלום'. כאילו שאת השלום האמיתי  אפשר לקנות תמורת ויתור על 'שטחים'; כאילו שארץ ישראל ניתנה לעם ישראל כדי שיסחר באדמותיה תמורת רגיעה מדומה למשך פרק זמן  כזה או אחר.

לרוע המזל, גם מי שהיה מראשי המתנגדים להסכמי אוסלו באותן שנים, אריאל שרון, נקט לימים באותה הדרך בעת שהוא הוביל את הגירוש הגדול מגוש קטיף ומצפון השומרון. שלום לא קיבלנו – וגם לא נקבל בדרך הזאת. כל מה שאנחנו יכולים לקבל תמורת 'השטחים' שאנחנו מוותרים עליהם הוא עוד טרור ועוד איומים על עצם קיומנו כאן כמדינה שאמורה לשמש ביתו הלאומי של העם היהודי. לא מדינה דמוקראטית ולא מדינה פלוראליסטית – ולא מדינה של 'כל אזרחיה'. מדינה יהודית נטו  - על כל מה שמשתמע מזה.

אינני בטוח לחלוטין שההתפכחות הגדולה כבר הגיעה - אבל בדבר אחד אין לי כל ספק : שתי המפלגות ההזויות הללו, מר"ץ והעבודה, שרק לפני 16 שנים הובילו מהלך פוליטי לא–אחראי תוך ניצול כוחן הקוניוקטוראלי הצטמקו בבחירות האחרונות ל - 16 מנדאטים בלבד. ירידה של 40 מנדאטים(!) מכוחן ב- 1992.

ציפי ליבני, שאולי שאבה חלק מן המנדאטים האבודים הללו, רוצה להחזיר אותנו לאותן שנים מטורפות תוך שימוש באותן סיסמאות נבובות. קשה לדעת למה היא חושבת שאותן אמירות חלולות  שבהן היא השתמשה בשנים האחרונות  באמת יכולות לייצר משהו אחר מזה שהשיגו בזמנו תומכי אוסלו - אבל צריך למהר ולהעמידה במקום. המחנה הלאומי איננו מה שהוא היה  אז. גם מספר המתיישבים היהודיים מעבר לקו הירוק, לרבות אלה שיושבים בחלקים של ירושלים שנכבשו ב – 1967, איננו זה שהיה אז.

מה גם, שהיום כבר צריך להיות ברור לכל, שמי שמוותר היום על שטחים שנכבשו ב – 1967 יידרש מחר לוותר על שטחים שנכבשו ב – 1948, שהרי אין כל הבדל, משפטית או מוסרית, בין מה שנכבש אז לבין מה שנכבש 19 שנים לאחר מכן.

על כל פנים, טוב ש'קואליציית השלום המדומה' הצטמקה למה שהיא הצטמקה. לא יכולה להיות אמירה ברורה יותר של תושבי המדינה היהודית לכל הניסיונות לגמד אותה לתוך גטו שאינו ניתן להגנה. 'הסכמי אוסלו' מתו כעת סופית.  את קבורת החמור שלהם יש לערוך עתה לכבודם של כל אלה שנפלו קורבן על 'מזבחי השלום' שהקים שמעון פרס בכל רחבי הארץ כחלק מ'פולחן שלום' לא-מציאותי.