חיים משגב

ועדת הבחירות המרכזית הגיעה להחלטתה כיוון שהחברים בה הם אנשים פוליטיים, אבל זה לא הופך אותה ללא הגיונית או ללא סבירה או לבלתי מתקבלת על הדעת. למעשה, החלטה מן הסוג הזה הייתה צריכה להתקבל כבר לפני שנים. לא בגלל שהערבים אינם אזרחים שווי-זכויות במדינת ישראל, אלא כיוון שהם אזרחים שאינם מחוייבים בנאמנות לה. זאת איננה המדינה שבה הם רוצים להתגורר, ולכן הם אינם מוכנים לתרום לחוסנה וליציבותה.

אינני יודע כיצד יגיב בית המשפט העליון, כלומר אם הוא יאשר את ההחלטה כפי שמחייב חוק-יסוד: הכנסת, אולם אין ספק שהגענו לרגע האמת. אין עוד לסבול מצב שבו אזרחים במדינת ישראל כופרים בעצם התכלית שלשמה הוקמה - יצירת בית לאומי לעם היהודי -  כפי שזו באה לידי ביטוי במסמך המכונן שלה.

מכאן שכל מי שרוצה להמשיך ולהתגורר בה צריך ללמוד לחיות עם הרעיון. שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, או תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או ארגון טרור נגדה, בוודאי יוצרים תשתית חוקית למניעת השתתפות בבחירות. כך קובע החוק במדינת ישראל ולוועדת  הבחירות המרכזית יש את הזכות המלאה לפסול רשימה שזה הוא סדר היום הפוליטי שלה. התפקיד שנועד לבית המשפט העליון הוא מצומצם ביותר בעניין זה. המחוקק קבע שבית המשפט העליון אמור לאשר את ההחלטה, או שלא לאשר אותה, כמובן, אבל הפרמטרים של דיון כזה צריכים להיות ברורים מראש: השופטים אינם אמורים לשים את שיקול דעתם –הם במקום זה של הגוף שהחליט. אם ההחלטה היא סבירה יש לאשר אותה, אף אם שופט  זה או אחר היה מחליט בנסיבות דומות אחרת.

יחד עם זאת, אני יודע שההחלטה של ועדת הבחירות המרכזית תקומם עליה רבים שיבקשו להתגולל עליה, או להאיץ בבית המשפט העליון למהר ולבטל אותה, בעיקר, מטעמים שאינם ממין העניין. ביטויים כגון 'מדינת אפרטהייד' יהיו בוודאי חלק מן השיח הציבורי בימים הבאים ולא מעט אנשים אף יטענו שהחלטה מן הסוג הזה מבטלת או עלולה לבטל את אופייה הדמוקראטי של מדינת ישראל – ולא היא. ההחלטה למנוע מן הערבים, אלה הרוצים לפגוע ביהודיותה של המדינה הזאת או התומכים במלחמות של אויביה נגדה, בוודאי שאין צודקת ממנה. בכל מדינה בעולם החופשי תנאי  ראשון במעלה לקבלת האזרחות הוא הנאמנות למדינה ולדגל ולסמלים הלאומיים שלה.

הערבים, לא כולם,  לא רוצים בכל אלה. סמל המגן דוד זר להם. ההימנון הלאומי שלנו, התקווה, מעורר בהם חלחלה , אם לא למעלה מזה, אז למה הם צריכים לשבת בבית המחוקקים שלנו ולהיות בין אלה שמכריעים בשאלות שנוגעות לעצם קיומנו כאן.

הכדור נמצא איפוא במגרשה של דורית ביניש, נשיאת בית המשפט העליון, ולא בכדי אני מגדיר זאת כך; שכן היא זו שתקבע את הרכב השופטים שידון בעתירה. שאלה זו איננה טכנית גרידא כמו שיודע כל מי שעקב אחרי דרך התנהלותו של הנשיא הקודם. הוא ניווט והוא קבע והוא הכריע ועל פיו נשק כל מה שעבר את הסף של בית המשפט העליון במשך שנים רבות. כך קרה, אגב, לכל העתירות שהוגשו ערב ההתנתקות האומללה מגוש קטיף. אף לא עתירה אחת התקבלה באותן שנים. כולן התאדו כלא-היו. עד כדי כך הגיעו הדברים ששבעה קצינים בכירים שעתרו נגד השימוש הנפשע שנעשה בצה"ל כדי לקיים את תוכנית הגירוש שהגה אריאל שרון הודיעו בשלב מסוים לאהרן ברק ששוב אין הם נותנים בו אמון וביקשו לסגת מן העתירה.

הפעם, ללא ספק, זה לא יקרה. אף אחד לא יוציא עבור דורית ביניש את הערמונים מן האש. היא תצטרך להתייצב קבל כל העם ולומר היכן היא נמצאת. האם היא מאמינה ביהודיותה האינהרנטית של מדינת ישראל או האם אהדתה נתונה לכל אלה שמצהירים השכם והערב על רצונם בביטול המרכיב המרכזי של מדינת ישראל תוך ביטולם, אולי, באותה הזדמנות של כמה חוקים מפלים-לכאורה; כגון את חוק השבות או את חוק האזרחות, שני חוקי יסוד שהתקבלו כשהשפיות עוד הייתה חלק אינטגראלי מדרכי ההתנהלות של ההנהגה בשנות ה-50' של המאה הקודמת.

הלוואי שאתבדה, אבל אני חושש מאוד שמה שייקבע גם הפעם בגבעת רם יהיה מאוד לא-מקובל, בלשון המעטה, על הרוב המכריע בציבור היהודי.