הכרעת דין

 

הנני מודיעה בהתאם להוראת סעיף 182 לחוק סדר הדין פלילי (נוסח משולב) התשמ"ב-1982, כי מצאתי לזכות את הנאשם מחמת הספק.

 

האישום ורקע כללי

1.       הנאשם 1 (להלן: "הנאשם"), הואשם בביצוע עבירות של תקיפה בצוותא חדא לפי סעיפים 382 ו-379(א) לחוק העונשין וכן היזק לרכוש במזיד לפי סעיף 452 לחוק העונשין תשל"ז-1977.

 

על פי כתב האישום הואשם הנאשם כי יחד עם אחר, ביום 20.3.06 בדירת המתלונן צורי אביבי באשקלון, (להלן: "המתלונן"), תקף את המתלונן יחד עם אותו אחר בכך שהנאשם תפס את המתלונן בגרונו בכח וצעק: "יא בן זונה תביא את הכסף" ואילו נאשם 2 תפס את המתלונן בידו ומשכו אל מחוץ לבית וצעק לעברו קללה דומה. המתלונן ביקש מאשתו גב' עדנה אביבי שתתקשר למשטרה ובסמוך נחלץ המתלונן מאחיזתו של הנאשם ויצא מן הבית על מנת להזמין משטרה ונכנס לרכבו.

 

עוד על פי כתב האישום, בסמוך נכנס הנאשם  לרכב המתלונן, ישב בכסא שעל יד הנהג ותוך כדי נסיעה משך הנאשם את בלם היד ברכבו של המתלונן ואמר לו: "תעצור חתיכת חרא". בהמשך תקף הנאשם את המתלונן בכך שהכה בו עם אגרופיו בפניו של המתלונן וחנק אותו בגרונו תוך שהוא מזיק למשקפי המתלונן ושובר אותם. מייד ובסמוך יצא הנאשם מרכב המתלונן.

 

2.       כבר עתה יצוין כי בעקבות הסדר טיעון עם המאשימה הורשע הנאשם 2 ונדון בגין עבירה של תקיפה בצוותא חדא לאחר תיקון כתב האישום, על פי הודאתו בעובדות נשוא כתב האישום המתוקן.

 

3.       בישיבת המענה שהתקיימה בפני כב' השופט בן יוסף ביום 6.11.07 בתשובתו לאישום,  השיב ב"כ הנאשם כי המתלונן הינו נוכל שעשה שימוש במשטרה וניצל את הליך הגשת התלונה כדי להתחמק מחוב שהוא חב לנאשם, תוך שהוא מקבל למעשה חסינות מפני הליכים משפטיים כנגדו. נטען כי המתלונן היה חייב כ-150,000 ₪ והתלונה הנה תלונת שווא.

 

בישיבת המענה, ב"כ הנאשם ציין כי אכן הנאשם ואותו אחר הגיעו לבית המתלונן, ניסו לדבר איתו על מנת לגבות את החוב "ולומר לו מה קורה עם החוב. יש שיקים שחוזרים, והוא אמר אם לא תפסיקו להטריד. הוא לא הכה ולא איים".

 

4.       מטעם המאשימה העידו המתלונן עצמו ורעייתו גב' אביבי וכן הוגשה כראיה תמונת משקפיים בה נראית עדשה אחת שיצאה ממקומה.

 

בסיכומיה עתרה המאשימה להרשיע את הנאשם על יסוד עדות המתלונן שהביא בפני בית המשפט גרסה אמינה לשיטתה. הופניתי לכך שהמתלונן הדגים את אופן אירוע התקיפה. אשת המתלונן העידה על אשר ראתה. מדובר באנשים בוגרים, בגיל הפנסיה והעניין העסקי שניהל המתלונן עם הנאשמים אינו צריך לאיים על בטחונו האישי של המתלונן. עדות המתלונן חוזקה בתמונה המתעדת את משקפיו השבורים של המתלונן.

 

לעומת זאת, טען ב"כ המאשימה, מטעם ההגנה העיד הנאשם ולשיטת המאשימה התקשה להסביר את טיב העסקה, גובה החוב המדויק, העובדה כי לא היתה פניה משפטית לגביית החוב ועתר לדחיית גרסת הנאשם כבלתי אמינה משום שאיננה מתיישבת עם ההגיון או הממצאים האחרים בתיק החקירה.

 

5.       הסניגור מצידו הדגיש כי בסופו של יום עסקינן באישום המבוסס על עדות יחידה וכנגד עדותו של המתלונן עומדת עדות הנאשם. הופניתי לכך שבמשקפי הנאשם בסך הכל השתחררה עדשה מבלי שהמשקפיים או העדשה נשברו, דבר המתרחש לעיתים קרובות מסיבות שונות. לטענת הסניגור, המתלונן ורעייתו שיקרו במצח נחושה. הופניתי לכך שגב' אביבי השיבה שאינה יודעת במה עוסק בעלה למרות שהיא נשואה לו מזה שנים רבות. כן הופניתי לסתירות בעדותה לעומת הודעתה במשטרה. הופניתי לכך שהגב' אביבי ציינה בבית המשפט שהיא לא ראתה פרטים שתארה בהודעתה במשטרה לא יתכן שהמאשימה תאחז במקל בשתי קצותיו, תבקש מחד להסתמך על אשת המתלונן ומנגד כאשר גרסתה אינה תואמת את גרסת המתלונן שלא ליתן לכך משקל לטובת הנאשם.

 

נטען כי המתלונן ציין שבעקבות האירוע הלך למיון וקיבל 7 ימי מחלה אולם אין כל תעודה רפואית וכן הופניתי לכך שהמתלונן פנה למשטרה למסור עדות רק לאחר שלושה ימים. נטען כי כל אשר ארע במקום היה שהנאשמים ניסו לברר מה עם כספם בגין חוב משנת 2006 שהנאשם חב למתלוננים, נוצרה פרובוקציה, אולי הרימו קצת את הקול, הוא רץ למשטרה וקיבל חסינות ובכך פטור מלהחזיר את החוב.

 

הסניגור הוסיף וטען  כי אין כלל להביא בחשבון את הודאת הנאשם מס' 2 בעבירה של תקיפה לאחר תיקון כתב אישום לחובת הנאשם משלוש סיבות, ראשית משום שהנאשם 2 לא זומן להעיד כנגד הנאשם וכן מן הטעם שאין לדעת מה היו מניעיו של הנאשם 2 להודות בעבירה מה גם שידוע כי הנאשם 2 ניהל הליך נוסף וביצע איזשהו צירוף תיק כך שההסדר "השתלם" לו וכן גם מן העובדה שהודייתו של הנאשם 2 לא היתה נקיה מכל פגם שכן בישיבה מיום 6.11.07 בפני כב' השופט בן יוסף עולה מן הפר' כי הנאשם מודה רק משום שהוא קיבל יעוץ שצריך להודות. בעקבות כך כב' השופט בן יוסף לא קיבל את ההודייה ורק בישיבה נדחית, לאחר שהנאשם הודה שוב הורשע בעקבות הודאתו המאוחרת.

 

אף נוכח הסתירות בין עדות הגב' אביבי לעדות בעלה הקשיים הלא מעטים בעדות, עתר הסניגור לזיכוי הנאשם.

 

המחלוקת והגרסאות העובדתיות

6.       עסקינן למעשה, במחלוקת עובדתית המתעוררת בין הצדדים. השאלה שיש להכריע בה הנה האם הוכיחה המאשימה מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם ביצע את המעשה המיוחס לו בכתב האישום כמפורט בפסקה 1 לעיל.

 

מאחר שהמחלוקת כאמור הנה עובדתית נדרש לגרסאות העובדתיות שבאו בפני. ראשית, לגרסת המתלונן ולרעייתו ולאחריה לגרסת הנאשם.

 

כרקע שאינו שנוי במחלוקת יצויין כי אין חולק שהמתלונן היה חייב לנאשם במועד הרלוונטי לאישום כסף, עקב עבודה שביצע הנאשם עבור המתלונן, בסכום שנוי במחלוקת כאשר לשיטת המתלונן חובו לנאשם עמד באותה תקופה על סך של כ-20,000 ₪ ואילו לשיטת הנאשם החוב עומד על סכומים גבוהים הרבה יותר.

 

גרסת המתלונן

7.       בעדותו של המתלונן עת/2 מציין המתלונן כי הוא קבלן, עובד כעצמאי. המתלונן מאשר כי במסגרת עסקת נדל"ן נתן לו הנאשם כסף מראש וכאשר המתלונן הבין שהעסקה לא תצא לפועל מבחינה חוקית, החזיר למתלונן 90,000 ₪ ונותר חייב לו 20,000 ₪ כשהוא מציין שהבטיח למתלונן להחזיר לו את כספו (עמ' 9 ש' 11-14). המתלונן העיד כי לא הכחיש את החוב "עד שביום אחד בא הוא וחברו אלי הביתה, הרביצו לי מכות, התנהגו בצורה מאוד ברוטלית" (עמ' 9 ש' 16-17). לדבריו, כששמע צלצול בפעמון נכנסו הנאשם וחברו, המתלונן הזמין אותם לקפה כי הוא מכיר אותם, השלושה התיישבו בסלון ואז קם הנאשם ואמר: "כוס עמק אני אעשה לך... הכניס לי מכות. אשתי התערבה. ניסתה להפריד ביננו. ביקשתי ממנה לצלצל למשטרה. חבר שלו לקח את הטלפון וזרק אותו. לא היתה לי ברירה, נחלצתי מידם, הבית שלי קרוב מאוד למשטרה, הוא רדף אחרי, נכנס לאוטו יחד איתי, גם באוטו חנק אותי וניסה להכות אותי תוך כדי נסיעה, המשקפיים שלי נפלו, עד שהגעתי למשטרה ראו את החבלות. הפנו אותי למיון" (עמ' 9 ש' 19-24). כאשר נשאל המתלונן כיצד הרביצו לו ציין: "תפס אותי בצוואר" (עמ' 9 ש' 27) וברכב ציין שנעשה אותו דבר.

 

בהמשך, בחקירתו הנגדית, מעיד המתלונן כי הנאשם וחברו הגיעו ושאלו מה עם יתרת הכסף וכי הוא השיב להם שהוא יארגן אותו. הנאשם אינו זוכר מי משך את הפלאפון מידו וציין "אני חושב שיובל" (עמ' 14 ש' 1).

 

לדברי המתלונן נכון ליום העדות החתן שלו החזיר לנאשם את הכסף אולם כאשר מוצג בפניו שיק חוזר לא הכחיש כי אחד מתוך השיקים שחתנו מסר לנאשם חזר. לדבריו, לאחר התקיפה הלך לחדר מיון בעקבות הפניית המשטרה וכאשר נשאל מדוע עדותו נגבתה רק כעבור שלושה ימים השיב שהמשטרה תענה מדוע זה כתוב כך בתיק החקירה.

 

עדות אשת המתלונן

8.       גב' עדנה אביבי אשת המתלונן העידה כי הגיעו אליה שני גברים שביקשו לשוחח עם בעלה, היא עלתה למעלה לחדר שלה, תוך שניות שמעה צעקות והטלפון היה על הרצפה. מייד ירדה לראות מה קורה, התחילה לומר להם, בעיקר ליובל, הנאשם הדף אותה הצידה כאילו שזה לא עניינה, היא אמרה ליובל הנאשם האחר כי ענייני עבודה אינם קשורים לבית, הוא אמר את צודקת. כעבור מספר שניות בעלה קם כשירדה לקחת את הפלאפון "הוא" ניסה לקחת אותו ממנה, הגב' אביבי שמה את הפלאפון על הרצפה ואז בעלה יצא החוצה. הנאשם יצא אחריו וכעבור כעשר דקות בעלה המתלונן אמר שהוא במשטרה מגיש תלונה כי הוא הרביץ לו וניסה לגנוב לו את האוטו באמצע הנסיעה (עמ' 6). כאשר נשאלה האם שלום אמר שזה לא עניין שלך השיבה כי הוא לא הגיב. הוא ניסה למשוך את הפלאפון ממנה אך לא הצליח וכאשר נשאלה האם ראתה שתקפו את בעלה השיבה "וודאי שהוא תקף" (עמ' 7 ש' 30), אך לא ציינה כי ראתה שהוא תקף ולאחר שהקריאו לה את הודעתה לפיה לפי הודעת בעלה תקפו אותו היא השיבה: "יכול להיות. אני לא ראיתי כי עליתי למעלה" (עמ' 7 ש' 31-32). לדבריה יובל לא תקף את בעלה. בהמשך מבהירה הגב' אביבי שבעלה התקשר אליה מהפלאפון ואמר שהנאשם תקף אותו. המתלוננת מאשרת כי עדותה במשטרה היתה אמת.

 

גרסת הנאשם:

9.       בעדותו במשטרה גולל הנאשם את הרקע לחיוב הכספי של המתלונן כלפיו וכיצד כאשר הגיע הנאשם לגבות את כספו מבית המתלונן ובשלב מסויים אמר לו המתלונן שהוא לא משלם ואין לו כרגע וכאשר הנאשם ביקש שיקים דחויים, לא הסכים לכך המתלונן "אמר לי שום דבר, לא עבדת אצלי, צא מהבית שלי. אמרתי לו אני לא אצא אתה רוצה לההוציא אותי? תביא שוטר ואז הוא התחיל לצעוק... אשתו ירדה מלמעלה אז לא היה נעים לנו... היא ביקשה שנצא מהבית אז יצאנו מהפתח של הבית. הוא התחיל דיבורים" (עמ' 17). בהמשך הנאשם מאשר כי קילל את המתלונן אך מעבר לזה לא נגע בו. לדבריו, עדיין משלם את החוב שנוצר לו בעקבות עבודה שביצע עבור הנאשם. הנאשם נחקר ארוכות אודות מקור החוב. לדברי הנאשם, ביקר אצל המתלונן 4-5 פעמים כדי לדרוש את החוב לפני המקרה (עמ' 18 ש' 23). לדבריו, לא תבע את כספו בתביעה בבית משפט כי כלכלית לא היה באפשרותו (עמ' 18 ש' 1).

 

10.   בהודעתו במשטרה ת/2 הכחיש הנאשם כי תקף את המתלונן. לדבריו "הגענו אליו לבית אני ויובל כי הוא חייב לנו כסף ואז הוא אמר שאין לו כסף והוא לא רוצה לשלם לי ואמר לי לך תתבע אותי, אמרתי לו שאני ייגש לרואה חשבון ויפתור את הבעיה האז הוא התחיל לקלל ואני החזרתי וביקש שאני יצא מהבית ואני יצאתי מהבית ואשתו עלתה למעלה והוא צעק לאשתו תוקפים אותי תתקשרי למשטרה ואז הוא פתח פה גורה ואמר שהוא הולך להתלונן במשטרה, אני לא הרמתי עליו ידיים לא אני ולא יובל. הוא עלה לאוטו שלו ולפני שהוא נסע פתחתי לו את הדלת ואמרתי לו שהוא עושה לי עוול ואז נסענו".

 

בהמשך ההודעה מכחיש הנאשם כי אחז בגרון המתלונן וציין: "לא היה ולא נברא". הנאשם אישר כי כאשר פתח את הדלת של הרכב הוא ישב בכסא וציין בפני המתלונן מדוע הוא מחפש לברוח ויצא מן הרכב. לדברי הנאשם, לא ידוע לו איך נשברו משקפיו של המתלונן. עוד לדברי הנאשם כאשר נשאל האם יובל השליך את הטלפון בבית השיב: "יכול להיות. אני לא זוכר". כאשר הנאשם נשאל האם לדעתו המתלונן ואשתו משקרים השיב: "כנראה, מה היא תגיד שאני צודק? בעלה חייב לי מעל 100,000 ₪".

 

ובסוף ההודעה כאשר נשאל המתלונן אם יש לו דבר מה להוסיף ציין: "הבן אדם הזה משתמש בחוק כדי להרחיק את החוב שלי ממנו ואני חושב שזה בושה למדינה שאני משלם מיסים והוא מגיש עלי תלונה בשביל להתחמק מהכסף שהוא צריך לשלם".

 

הכרעה

11.   בשוקלי את טיעוני ב"כ הצדדים על רקע הראיות שבאו בפני כאמור אומר כבר עתה כי נותר בליבי ספק בשאלה האם ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים על יסוד עדות המתלונן. אף שקיימת אפשרות סבירה כי גרסת המתלונן התרחשה כפי שתאר המתלונן או בדומה שכן הוכח כי במועד הרלוונטי לאישום, עת הגיע הנאשם יחד עם חברו לבית המתלונן, התעורר ויכוח קולני, בין הצדדים שכלל אף קללות מצד הנאשם כפי שאישר כאמור הנאשם כאמור לעיל.

 

קיימת אפשרות ואף סבירה כי הנאשם ושותפו לעבירה תקפו את המתלונן באותו מעמד נוכח המניע המובן שהיה לנאשם לגבות את הכסף שהמתלונן חייב לו כפי שהמתלונן בעצמו אישר.

 

עם זאת, עסקינן בהליך פלילי כשבסופו של דבר הגרסה העובדתית בדבר תקיפת המתלונן על ידי הנאשם נותרה מבוססת על עדותו היחידה של המתלונן שלא יכולתי לקבוע על פיה ממצא עובדתי מעבר לכל ספק  סביר.

 

מהודעת הגב' אביבי אשת המתלונן במשטרה עולה כי לא היתה עדה לתקיפה הגם שציינה כי הנאשם ניסה לחטוף מצורי את הפלאפון וכאשר נשאלה בהודעתה האם הנאשם ויובל תקפו את המתלונן בבית השיבה: "יכול להיות. אני לא ראיתי כי הייתי למעלה".

 

קושי העולה מעדותה של הגב' אביבי בפני הינו כי במשטרה לא ציינה כלל כי ידוע לה שתקפו את בעלה כפי שהרחיבה על כך בעדותה בפני, רק ציינה לשאלה האם שלום או יובל איימו עליכם, "עלי לא. הם צעקו והשתוללו בבית" וכאשר נשאלה האם גרמו לנזק השיבה "לא חוץ מאשר זרקו את הטלפון שום דבר" (עמוד שני להודעה).

 

עולה מן העדויות האמורות כי גרסת המתלונן נותרה עדות יחידה לעניין עבירות התקיפה ובאשר לעובדה הנטענת בדבר השלכת הפלאפון, הרי שמעדות הגב' אביבי עולה כי המעשה מיוחס לנאשם ואילו מעדות המתלונן עצמו עולה כי כפי הנראה יובל הוא זה שמשך את הפלאפון והשליכו  כמפורט לעיל. מכל מקום, עדות המתלונן נותרה עדות יחידה לעניין העובדות המבססות את העבירות המיוחסות לנאשם.

 

זאת ועוד, גרסת הנאשם איננה מופרכת על פניה. הנאשם, המכחיש מכל מקום את תקיפת המתלונן, יכול היה, לו היתה גרסתו שיקרית לחלוטין, להכחיש אף התרחשותם של אירועים אחרים המתיישבים עם העדר חפותו אולם הוא לא עשה כן. למשל, הנאשם ציין כי נכנס לרכב המתלונן והתעקש לדרוש את כספו. כמו כן אישר הנאשם כי קילל את המתלונן בתגובה לקללות שהשמיע כלפיו. גם סברתו של הנאשם כי המתלונן נהג כפי שנהג על מנת להרחיק את המתלונן ממנו, אינה בלתי סבירה, שהרי אין חולק כי הנאשם מוכר למתלונן והיו פניות קודמות לתשלום החוב מצד הנאשם כלפי המתלונן.

 

12.   תיעוד רפואי המלמד על חבלות שהמאשימה טוענת שנגרמו למתלונן לא הוצג והעובדה כי העדשה של משקפי המתלונן יצאה ממקומה, לא יכולה להוסיף נדבך מהותי לעדות המתלונן משום שהתמונה אינה נושאת תאריך כלל ומדובר בעדשה שניתקה ממקומה וסיבות רבות יכולות להביא לכך.

 

13.   יש לזכור גם כי הנאשם האחר לא זומן להעיד כנגד הנאשם ומנימוקי הסניגור שפורטו לעיל לא ניתן להסתייע בעצם העובדה כי הנאשם 2 בחר להודות בעבירה במסגרת הסדר טיעון לאחר תיקון האישום, לחובת הנאשם.

 

14.   זאת ועוד, הנאשם הציג את גרסתו במלואה בחקירתו הראשית ולמעשה לא זו בלבד שלא נסתרו פרטיה בחקירה נגדית, הרי שהחקירה הנגדית התמקדה בעיקר ברקע ובנסיבות החוב ולא בפרטי התקיפה המיוחסת לנאשם על פי כתב האישום, כך שגרסתו העובדתית של הנאשם לא זכתה לליבון אמיתי בחקירה נגדית ולא נסתרה או לכל הפחות לא עומת הנאשם עם גרסת המתלונן בחקירתו בהקשר לתקיפה עצמה.

 

הגם שאי קיומה של חקירה שכנגד תלקח בחשבון במסגרת הערכת הראיות הרי שככלל קיימת חובה במסגרת החקירה הנגדית לחקור עד במישרין ובמפורש בקשר לכל נושא שיש לגביו מחלוקת  (ראה: י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1699).

 

העולה מן המקובץ הוא כי גרסת המתלונן נותרה גרסה אף שהיא סבירה עדיין לא יכולתי לקבוע על פיה, ממצא עובדתי ולא אוכל לקבוע על יסוד מכלול הנסיבות כי המאשימה יצאה כדי חובת ההוכחה במידה הנדרשת בפלילים שכן גרסת הנאשם הצליחה לעורר ספק סביר בדבר אמיתות גרסת המתלונן.

 

כפועל יוצא מן האמור לעיל, הנני מזכה את הנאשם מחמת הספק מן העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

 

זכות ערעור כחוק.

 

ניתנה היום 30 בנובמבר, 2008 (ג' בכסלו תשס"ט) במעמד הצדדים.

 

 

 

000465/07פ  135 תמר סידרנסקי