חיים משגב

כבר אמרתי את הדברים לא אחת – אבל הם ראויים שייאמרו שוב ושוב: יש משהו לא נעים באופן שבו מתנהלות רשויות אכיפת החוק במדינת ישראל. לא כאשר הן מטפלות בעבריינים, למרות שגם שם יש ליקויים.לא מעטים, הגם שאלה אינם נובעים מכשלים רעיוניים, אלא בעת שהן פועלות נגד יהודים המתגוררים מעבר ל'קו הירוק'.  הנפש פשוט מתחלחלת למראה האטימות, אם לא לומר הבהמיות, שמלווה את דרך ההתנהלות של המשטרה שם. משהו מעוות, כמעט חולני, שזור כמעט בכל מעשיהם של השוטרים בתחום הזה. אינני יודע כיצד בדיוק להגדיר את הדברים אבל הסימפטומים צריכים בהחלט להדאיג כל אחד. רחובותינו הומים מפושעים היורים זה בזה  באין מפריע – אבל שם, ב'מאחזים הלא-מורשים', יש מספיק שוטרים כדי להתעלל במשפחות יישרות-דרך שכל חטאן הוא שהן רוצות ליישב חלקים שוממים בארץ ישראל.

לא הייתי אומר את הדברים כעת שוב, אילמלא שני אירועים מעוררי בחילה, לטעמי, שהתרחשו בימים האחרונים. הראשון שבהם התרחש באולמו של השופט משה דרורי בבית המשפט  המחוזי בירושלים, שם ביקשה פרקליטות מחוז ירושלים להגביל את חירותו של נועם פדרמן, תושב קריית  ארבע,  באופן  ששובו לביתו ייאסר עליו על ידי מניעת כניסתו ליהודה ולשומרון. יש להדגיש שנועם פדרמן הוא אב לתשעה ילדים שהגדולה  שבהם היא בת 17 והקטנה בת שנה.  ביום מן הימים, לפני כחודש ימים,  הגיעו אנשי משטרה באישון ליל לביתו כדי לפנותו משם  - על מנת להרוס את הבית. נועם פדרמן התנגד, כמובן, ולאחר מאבק שבמהלכו הוא, כנראה, הוכה בידי שוטרי היס"מ הוא נכלא. מה שבאמת קרה במקום קשה, לפי שעה, לדעת, אולם על פי כתב האישום שהוגש נגד נועם פדרמן, הוא תקף את השוטרים והפריע להם להרוס את ביתו.

לאחר שהוגש כתב האישום ביקשה, כאמור,  פרקליטות מחוז ירושלים, ובראשה פרקליט המחוז, למנוע בעד נועם פדרמן מלחזור לביתו ההרוס. אינני רוצה להיכנס כרגע לכל פרטי הפרשה – אולם דבר אחד עולה ממנה: להיטות מרושעת לכפות על בתי המשפט השקפת עולם מסוימת, שאין בינה ובין 'שלטון החוק' ולא כלום, ולאנוס אותם, ממש כך, להוציא צווים על פי לוחות הזמנים שלהם.

השופט משה דרורי דחה, ללא היסוס,  את הבקשה שהוגשה בפניו, כשם שעשתה השופטת שלומית דותן בבית משפט השלום, אבל הטעם המר נשאר. הוא בוודאי לא התפוגג, וכאן אני מגיע לאירוע השני,  לאחר ששמעתי את נשיאת  בית המשפט העליון מתבטאת בחריפות, באותו הבוקר, כנגד המתיישבים ביישוב/מאחז  מגרון שכנגדם ביקשו אנשי 'גוש שלום' צווים לפינויים או כנגד עתירתה של ח"כ לימור ליבנת שביקשה צו האוסר על המשך המגעים המדיניים שמנהל אהוד אולמרט תוך שהוא מפזר הבטחות לכל עבר בכוונה לסנדל את מי שיבוא במקומו לאחר הבחירות..  

 לאחר כל אלה אמרתי לעצמי: לשם מה מדינת ישראל שוקדת על קיום בחירות כלליות מעת לעת, אם, למעשה, מי ששולט באורחות חיינו הן מערכות אכיפת החוק על  גרורותיהן  השונות. למה, בעצם, צריכה מפלגה כמו מר"ץ להתאמץ אם ממילא 'הסניף שלה' בבית המשפט העליון מכתיב ל-כ-ו-ל-נ-ו השקפת עולם שאף פעם לא עמדה במבחן בקלפי.

שאלתי את עצמי עוד: מה היינו עושים אם שופטים כמו אלה שכיהנו בבית המשפט העליון בעשרים וכמה השנים האחרונות, לא כולם, רובם, היו יושבים על כס המשפט בעת שדוד בן גוריון הכריז על הקמת המדינה? כלום יכול היה מסמך כמו מגילת העצמאות לקבל גושפנקא חוקתית באולמה של השופטת  דורית בייניש? האם חוק השבות, למשל, היה עובר את מבחן המידתיות או הסבירות בהרכב שבראשו היה יושב השופט אהרון ברק?

ומה היה עולה בגורלן של היאחזויות 'לא-חוקיות' כמו תל חי, או בית אלפא, או דגניה , או כפר גלעדי? כלום גם עליהן היה עולה הכורת באישון לילה?