הגיעה השעה להתפכח.

היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין איננו חכם גדול, אם הוא חושב שהגשת כתבי אישום תסייע במלחמה נגד מה שאומרים חברי הכנסת המייצגים את האוכלוסייה הפלשתינית.

הגיעה השעה להתפכח - וצריך לעשות את הדברים בחוכמה. הערבים אינם רוצים, מן הסתם, לחיות במסגרת מדינית שהיא על-פי הגדרתה ביתו הלאומי של העם היהודי. צריך להבין אותם - ובעיקר חשוב לזכור זאת בעת שבוחנים בזכוכית מגדלת את דברי נציגיהם.

אחמד טיבי, או טאלב א-סנעא, לא יכולים להיות נאמנים לערכיה של מדינת היהודים - ולתכלית שלשמה היא הוקמה. לכן, צריך להפסיק להתרגש מחדש בכל פעם שחבר כנסת ערבי, זה או אחר, ולעניין זה אין כל הבדל של ממש ביניהם, מביע הזדהות עם המאבק של הערבים המתגוררים בשכם או בטול-כרם ביהודים. הם רואים את עצמם כבני ה"עם הפלשתיני", אם יש בכלל דבר כזה, למרות שהם מתגוררים בטייבה או בטירה או באום אל-פאחם, ושום משפט פלילי לא ישנה זאת. נהפוך הוא: בית המשפט רק יהפוך לבימה לתעמולה אנטי-יהודית בנוסח המקובל כיום בהרבה מדינות באירופה.

מה שחבל הוא, שרק בעקבות הסכמי אוסלו הנלוזים שאותם הביאו עלינו לרעה אנשים לא ישרים, שהוליכו בכחש הרבה אנשים שחזון השלום באמת היה יקר לליבם, צפה ועולה מציאות שאותה ביקשנו לדחוק לקרן זווית במשך עשרות שנים: הערבים שנשארו בגבולות מדינת ישראל לאחר סיום מלחמת העצמאות שלנו - אלה שלא ברחו מן המקומות שנכבשו על ידינו - רואים בנו, היהודים, אויבים שהשתלטו על קרקעותיהם, ושמו אותם, את הערבים, בפינה שבה הם הרגישו, בלשון המעטה, לא נוח במיוחד.

עד שנת 1964, פחות או יותר, הם אף היו נתונים תחת משטר צבאי. ולמרות שניתנה להם הזכות לבחור ולהיבחר לבית הנבחרים של המדינה היהודית, היה ברור לכולם שמדובר בפיקציה ובמשחקי שווא בדמוקרטיה. נבחרי הציבור הערבי באותן שנים היו, ברובם המכריע, משת"פים של רשויות השלטון - ולחלק מהם אף היה קשר הדוק למדי עם השב"כ הישראלי. כל הערבים אומנם קיבלו אזרחות ישראלית, אבל לא היה ספק, שביום מן הימים הציבור הזה, שהופלה לרעה בגלל העובדה שלרשויות המדינה היהודית היה, מטבע הדברים, סדר יום ציוני-לאומי, יקום יום אחד, בעיקר לאחר שהפלורליזם במדינה היהודית יקבל תאוצה ולגיטימציה, ויעלה לראש סדר היום הציבורי את עצם טיבו של הקשר הבלתי טבעי הזה בין הישות הלאומית של העם היהודי לבין הערבים שנשארו בתוכה בעל כורחם.

מלחמת ששת הימים - ובעיקר מעשי התרמית שנולדו בבית היוצר של יוסי ביילין וחבר מרעיו - רק האיצו תהליך שהיה בלתי נמנע מלכתחילה.

כעת היא, איפוא, השעה להתפכח גם מן האשלייה ש"ערביי ישראל" ישמשו יום אחד גשר לשלום עם מדינות ערב: האוכלוסיה הערבית במדינת ישראל שמנתה לא יותר ממאה וחמישים אלף ערבים ב-1949 מגיעה היום ליותר ממיליון נפש. חלק מן ה"גידול הטבעי" נובע, כידוע, ממימוש "זכות השיבה" בדרכים מדרכים שונות, שאת חלקן, לפחות, היינו יכולים למנוע, אילמלא העננה האנטי ציונית שמאפילה את ימינו ומשבשת את אורחותינו.

מומחים לדמוגרפיה חוזים חזות קשה עוד יותר אם לא נצליח לייצור חיץ ברור כדי למנוע זליגה ערבית בלתי פוסקת לתוך תחומי מדינת ישראל. ההתמודדות עם התחזיות האלה איננה פשוטה - ובעיקר אם אנחנו רוצים לקיים ריבונות ישראלית על כל השטח שממערב לירדן. הערבים שמתגוררים ביהודה ושומרון לא ייעלמו, כנראה, בעתיד הנראה לעין וצריך לקוות שגם היהודים המתגוררים שם יישארו לנצח במקומותיהם. גם הערבים שהם אזרחי המדינה היהודית לא מתכוונים, מן הסתם, להגר מפה לאחת מן המדינות השכנות.

מכאן, שעלינו לעשות בעצמנו את מה שבכוחנו לעשות בנסיבות כאלה כדי להגן על עתידנו באזור הזה מבלי להקים עלינו עולם ומלואו. שימוש נחוש, ללא פשרות, בחוק האזרחות, תשי"ב-1952, הוא אחת האופציות.

ולהלן כמה הצעות קלות למימוש:

1. סעיף 7 לחוק האזרחות, תשי"ב-1952, צריך לעבור מן העולם. הסעיף הזה מאפשר לכל אדם שנשוי לאדם בעל אזרחות ישראלית לקבל אזרחות ישראלית ללא כל בעיה, תוך עקיפת כל המיגבלות האחרות המופיעות בסעיף 5 לחוק. אין צריך לומר, שביטול הסעיף הזה ימנע את שטף הפלשתינים שמגיעים מכל רחבי העולם הערבי כדי למצוא במקומותינו בת זוג כשרה (קרי: אחת שיש לה תעודת זהות ישראלית). מימוש "זכות השיבה" בדרך הזאת כבר הוסיף לאוכלוסיית בעלי זכות הבחירה לכנסת מאות אלפי מצביעים פלשתינים;

2. סעיף 11 לחוק קובע באילו נסיבות מותר לשר הפנים לבטל אזרחות; למשל, מותר לשר הפנים לבטל את אזרחותו הישראלית של אדם אשר עשה מעשה שיש בו משום הפרת אמונים למדינת ישראל. אין ספק שחבר כנסת או סתם אזרח שתומך בטרור נגד יהודים, בין בדיבור ובין במעשה, צריך לאבד את אזרחותו הישראלית. אגב, הסעיף הזה אינו עושה הבחנה בין יהודי לבין ערבי, ולכן לא הייתי שולל לגמרי אפשרות שהאזרחות תישלל יום אחד גם מיהודי, אם הוא מביע "הבנה" להרג יהודים, או תובע להפוך את מדינת ישראל ל"מדינת כל אזרחיה";

3. שר הפנים אף רשאי, על-פי החוק, לשלול את האזרחות ממי שזכה בה על יסוד פרטים כוזבים, כדי ליהנות, למשל, משירותי הרווחה של המוסד לביטוח לאומי. די במכתב אחד. אפילו אין צורך בהצהרה של בית משפט;

4. החוק אף מאפשר לטפל בכל אלה שהגיעו לכאן כתיירים או כפועלים ועתה הם מסתתרים בכפרים הערביים, ממתינים לכלה, כדי לקבל במרמה אזרחות ישראלית.

באחת: מדינת ישראל הרי הוקמה לתכלית מאוד מסוימת. היא נועדה לשמש בית לאומי לעם היהודי. כל כפירה בכך מהווה בעצם אינדיקציה לכך שהכופר אינו רשאי להיות אזרח במדינת היהודים. הדברים הם פשוטים - ובכל מדינה בעולם המערבי יבינו אותנו. בארה"ב, לדוגמא, האזרחות איננה נקנית באורח אוטומטי - והצהרת אמונים לחוקתה של ארה"ב היא מן הדרישות שמציבים השלטונות בפני מי שרוצה להיות אזרח. לעניין זה, מגילת העצמאות שלנו היא מעין "כתב הכתובה" בין האזרח לבין מדינת ישראל, ומי שאינו רוצה להכיר בחיוניותה צריך לאבד את אזרחותו על כל המשתמע מכך.

אין לגרש, כמובן, איש מביתו, אבל צריך לשלול את האזרחות מכל מי שאיננו רוצה לחיות במדינה היהודית - ולמעשה רואה במגורים בה מעין שלב ביניים עד אשר "אחיו הפלשתינים" ישתלטו עליה בדרך זו או אחרת, או עד אשר יתבטל צביונה היהודי, כתקוותם של כמה יהודים ממחנה השמאל הרדיקאלי.

אגב, דווקא הבריטים נהגו לגרש מן הארץ בחזרה ל"אימא רוסיה" בולשביקים מן הסוג הניאו-קומוניסטי כדי להיפטר מיסודות שביקשו לייצר אנרכיה בכל מחיר.

בקיצור, הגיעה השעה לעשות את מה שעלינו לעשות כדי לשמור על צביונה היהודי של מדינת ישראל ולהגן עליה מפני מחריביה ומהרסיה מבית.

ד"ר חיים משגב (לצפייה בכתבה לחץ כאן)