על"ע 1937/93

                                                      בבית המשפט העליון בירושלים

                                                         בפני: כבוד השופט ד' לוין
                                                                כבוד השופט ג' בך
                                                                כבוד השופט צ' טל

המערער: עבדאללה טהה, עו"ד

נגד

המשיבה: לשכת עורכי הדין בישראל

ערעור על פסק דין בית דין המשמעתי הארצי של לשכת עוה"ד מיום 10.3.93 בד"א 30/92 שניתן על ידי כבוד השופטים: וינברג, שבלסקי, פכטר

בשם המערער: עו"ד ד"ר ח' משגב

בשם המשיבה: עו"ד ע' ויצמן

                                                                   פסק-דין

בחודש אפריל 89 התלוננה פלונית כנגד המערער, שלא החזיר לה כפי שהתחייב הלוואה שהלוותה לו בסך 5,000 $, ומעבר לכך משמסר לה שיק לפרעון החוב על סך 11,500 ש"ח, הוחזר השיק על ידי הבנק מחוסר כיסוי.

ביום 27.10.91 הפכה תלונתה לקובלנה המוגשת על ידי הקובל לבית הדין המשמעתי המחוזי בתל-אביב.

בית הדין המחוזי דן בענינו של המערער שלא בפניו, בשל אי התייצבותו, הרשיע בעבירות שיוחסו לו ושעניינן סעיפים 53(1), 61, 1(3) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, וגזר את דינו להשעייה על תנאי לתקופה של שלוש שנים. כנגד גזר דין זה ערער הקובל בפני בית הדין המשמעתי הארצי הערעור התקבל והמערער הושעה בפועל לתקופה של שנה, ויתרת התקופה של השנתיים נשארה כהשעיה על תנאי.

מעיון בפסק דינו של בית הדין הארצי אנו למדים כי המערער טען בפניהם כי שילם למתלוננת סך של 9,000 ש"ח, וזאת בנוסף לתשלום קודם של 3,500 ש"ח, אולם משהתבקש להציג קבלה המאשרת התשלום, לא יכול היה לעשות כן. ההסבר שנתן לכך נראה כהסבר לא אמין, ובין היתר ניתן ביטוי בפסק-הדין לכך כי אילו הוצגה בפניו קבלה על התשלום היה מתחשב בית הדין בכך במידה מסויימת.

ערעורזה של המערער מופנה כנגד פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי. בפנינו הוגשה בהסכמה קבלה מיום 13.2.92 בדבר תשלום 9,000 ש"ח כאשר מתלווה לאותה קבלה מכתב של עו"ד רשף, בא כוח הנושה, לפיו הבטיח המערער לשלם את היתרה בתשלומים, שיוסכמו ביניהם, דבר שכנראה לא נעשה בשל המחלוקת שבין בעלי הדין - אם קיימת יתרה ומה שיעורה.

סניגורו המלומד של המערער מבקש מאיתנו כי בנסיבות המקרה נחזיר את הדיון לבית הדין המשמעתי הארצי כדי שיחזור ויפסוק את דינו בהתחשב עם אותו תשלום שנעשה עוד בטרם הוכרע הדין בדרגה הראשונה; לחילופין הוא מבקש שאנו נתערב במידת

העונש, ובהתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער, ובהתחשב בתשלום שנעשה.

לאחר ששמענו את טענות בעלי הדין, ראינו לקבל את הערעור במידה מסויימת משני טעמים עיקריים:

(א) ניכר על פני הדברים כי אילו הוצגה הקבלה בדבר תשלום 9,000 ש"ח בפני בית הדין המשמעתי הארצי - היה זה מקל עם המערער, ולא מתערב במידה כה מפליגה בגזר הדין של הדרגה הראשונה.

(ב) דעתנו אינה נוחה כלל ועיקר מהשיהוי הרב בין הגשת התלונה לבין הגשת הקובלנה לבית הדין המשמעתי המחוזי, יש בהתמשכות הדיון בפני הערכאות המשמעתיות משום עינוי דין מסויים.

משנתנו דעתנו לכל האמור לעיל, וגם לכך שבעת שנדרשו בית הדין המשמעתיים לגזור את הדין, התברר כי המערער עבר עבירות משמעת נוספות, שבהן הושתו עליו עונשים קלים, ללא שעיה בפועל, אנו מעמידים את עונש ההשעיה בפועל על ארבעה חודשים, ואילו שלושים ושניים החודשים הנותרים יהיו על תנאי, כפי שנקבע על ידי בית הדין המשמעתי המחוזי, ואושר על ידי בית הדין המשמעתי הארצי.

עונש ההשעיה בפועל יכנס לתוקפו ביום 1.3.94.

ניתן היום, ח' בטבת תשנ"ד (22.12.93).

עלע 93 / 1937 עבדאללה טהה, עו"ד נ' לשכת עורכי הדין בישראל [פדאור (לא פורסם) 93 (2) 611]