עדותו של בן עמי מבישה 

מבישה. אין מילה אחרת, הולמת יותר, שיש בכוחה להגדיר את האופן שבו התנהל שלמה בן-עמי, בעבר התקווה הגדולה של מיפלגת העבודה, בעת שהוא העיד ב'וועדת אור'.

פעם הוא היה השר לביטחון פנים - ואחר כך אהוד ברק הפקיד בידיו את "מדיניות החוץ" של מדינת ישראל, אבל כותבי העתים יזכרו את שלמה בן-עמי כאיש קטן, רע לב, מתנער מאחריות, שאין לו כל בעיה להפקיר את הגוף שעליו הוא היה מופקד טרף לוועדה שרבים מצפים ממנה לליקוק תחת גדול לאוכלוסייה הערבית.

אבל מה שמפחיד הכי הרבה בעדותו של האיש הזה הוא שהוא היה פעם, רק לפני כמה חודשים, בין מנהלי המשא-ומתן עם הפלשתינים, ושאהוד ברק, ללא קואליציה, ערב הבחירות, נתן בידיו את עתידו של העם היהודי, כדי שהוא יציע, ויציע, ועוד פעם יציע, לפלשתינים את כל מה שאסור היה לו להציע.

אלא ששלמה בן-עמי, ללא רשות, וללא סמכות, מאחורי גבו של אהוד ברק, כהגדרתו של גלעד שר, ראש לשכת ראש הממשלה באותם ימים, הרחיק לכת עוד מעבר לכך: הוא מכר לפלשתינים את מה שאפילו אהוד ברק לא הרשה לו למכור. רינו צרור תיאר בטורו האישי ב"העיר" את שלמה בן-עמי, בעת המו"מ עם הפלשתינים, כמהמר כפייתי שממשיך להכניס מטבעות למכונת ההימורים מתוך תקווה שאי פעם הצג המתגלגל ייעצר על שלושת הציורים המניבים שלל של מטבעות; לאחר עדותו של שלמה בן-עמי אני הייתי מגדיר אותו אחרת, עם הרבה פחות סלחנות.

אבל בשעה זו, לאחר עדותו ההזויה, שבה הוא הציג את עצמו כטמבל גדול, שלא שמע ולא ראה ולא ידע כלום, ייתכן שכל מה שהעם היושב בציון צריך לבקש לעצמו הוא שהאיש הזה יחזור לאקדמיה - ושלא יטריד אותנו עוד בשאיפותיו המגלומניות. אולי שם, בחברתו של יוסי ביילין, הוא יזיק פחות.

מה שכן, אפשר לומר שכאשר שלמה בן-עמי משיב לשאלות המוזמנות של ידידו, חבר הוועדה, שמעון שמיר, לפחות אפשר להיות בטוחים שהוא לא משוטט אותה שעה בערי העולם על-מנת להוציא את דיבתה של הממשלה הנבחרת רעה - כמו שעושה יוסי ביילין כל העת.

פשוט קשה להאמין עד כמה מתדלדל מאגר האנשים הראויים במפלגת העבודה. על אידיאולוגיה כבר אין מה לדבר שם, אם מתעלמים מרעיון העוועים, אף הוא מבית היוצר של שלמה בן-עמי, שבבסיסו דרישה ל"שלום כפוי", לאחר שתושלם הנסיגה החד-צדדית ו"גדר ההפרדה" תוקם לאורך מאות הקילומטרים של קו התפר, אבל לפחות פעם היו שם אנשים שהנאמנות הייתה מרכיב חשוב באישיותם. היום אפילו דרישות צנועות מן הסוג הפחות תובעני נתקלות בהתנערות בזויה מן הסוג ששלמה בן-עמי הציג על דוכן העדים כאחרון המלשינים בעולם התחתון.

מה שמצדיק, אולי, את הדרישה, שצצה ועולה בהקשרים שונים, לקיים הליכי שימוע פומביים לבעלי תפקידים בכירים, כמו שרים או שופטים, לפני שמפקידים בידיהם תפקידים שנוגעים ישירות לגורלו של כל אחד ואחד. בארה"ב עושים את זה - ונדמה לי שהשיטה מניבה תוצאות בכלל לא רעות.

לא שההצעה היא בכלל ריאלית בתנאים הקיימים - אבל צריך בכל זאת למצוא דרך כלשהי שבאמצעותה ניתן יהיה לסנן תופעות עב"מיות כמו שלמה בן-עמי. הרי לא ייתכן שאדם כזה יהיה מופקד על ביטחון הפנים, כשמיטב הכישורים שלו הם לנהל, אולי, מטבח בבית תמחוי. מה גם, שהשר לביטחון פנים, לפנים שר המשטרה, הוא גם זה שממנה את הקצונה הבכירה, לרבות את ראש אגף החקירות, התפקיד הכי רגיש במערכת אכיפת החוק.

משה מזרחי, למשל, הוא האיש של שלמה בן-עמי. הוא מינה אותו לתפקיד ראש אגף החקירות במשטרת ישראל. לא תמיד, כמובן, ולא בהכרח, טיב המינוי נגזר מאופיו של הממנה; אולם במקרה זה, דומה שאי אפשר שלא לומר שהנחתום והעיסה מעידים זה על זה. האחד, לא היה ראוי למינוי; והאחר, לא היה ראוי לתפקיד הממנה - וכולנו ביחד, מוטב היה לנו אם שניהם גם יחד לא היו מגיעים לאן שהם הגיעו.

חבל שהדברים התגלו קצת באיחור.

ד"ר חיים משגב. לצפייה בכתבה לחץ כאן)