כבר לא נעים לגור כאן. העצים הם אותם עצים. גם השדות. גם ההרים. רק האנשים כבר אינם אותם אנשים. השנאה שרוחשים אנשים כה רבים לכל מה שהיה יקר כל-כך לרובנו בראשית הדרך - בשנים שבהן ידע העם היהודי מדוע הוא עורג לארץ ישראל - פשוט גורמת לי, ולרבים כמוני, לתחושה של מיאוס. היינו רוצים לקום ולברוח מן המערכה - ולהשאיר את המקום הזה לכל אלה שחושבים שהיהודים הגיעו לכאן במקרה, ושהרצון לבנות ולהיבנות בארצנו-שלנו טעון אישור של אומות העולם, או של טליה ששון, או של "פורום חוות הכבשים".
אין זה מקרה, כמובן, שראש הממשלה בחר בטליה ששון - מי שעמדה בראש "המחלקה היהודית" בפרקליטות המדינה, בעת שזו נתנה יד לאחד הצעדים המבישים ביותר שננקטו אי-פעם בחברה דמוקרטית נגד קבוצה גדולה מאוד של אזרחים - כדי שתעזור לו "לנקות" גם את יהודה ושומרון מהיהודים המתגוררים שם; אריאל שרון כבר אינו מסתפק במה שהוא עומד לעולל ליהודים המתגוררים בגוש קטיף. כן, זהו אותו אריאל שרון שהמשך ישיבתו על כסא ראש הממשלה נראה בלתי-מוסרי, ולא רק בגלל תיקי השוחד שהיועץ המשפטי לממשלה הואיל "לסגור" לו בדרך מוזרה קמעא.
סדר היום הפוליטי שלו - של האיש הנחוש, כביכול, שלא להיכנע לטרור - היה הפוך מזה של עמרם מצנע, ולכן העדיפו המוני הבוחרים בבחירות האחרונות את הנחרצות של גיבור מלחמת יום הכיפורים. אולם עובדה זו לא הפריעה לו לנצח על מהלך פוליטי הזוי, תוך שימוש בשיטות בולשביקיות מובהקות: יצירת דה-לגיטימציה לציבור גדול מאוד של אזרחים - כדי שיהיה אפשר אחר-כך לשלול ממנו זכויות אזרח, לנשלו מרכושו או להציגו כמי שביצע עבירה פלילית בגלל שהוא נשאר בביתו, בנחלת אבותיו, תחת גפנו ותחת תאנתו - מזכירה בוודאי משטרים דיקטטוריים אפלים, ובעיקר מאוסים.
שרון. אף פעם לא חטא באמירת כל האמת |
התכונה החיובית היחידה של ראש הממשלה היא עקביותו: הוא מעולם לא חטא באמירת כל האמת ... לא בימיו של דוד בן-גוריון, שאותו הוליך שולל בימי "פעולות התגמול"; לא בימיה של גולדה מאיר; ולא בימיו של מנחם בגין, שאותו גרר להרפתקה הלבנונית העקובה-מדם. זאת הייתה דרכו מאז ומתמיד - גם כאשר קרא לאלפי יהודים ישרי-דרך לרוץ ולתפוס את הגבעות ביהודה ובשומרון, וגם כאשר ישב עם ידידיו-כביכול, כדי לתכנן את "מפת היישובים" אשר תסכל, לדבריו, את הקמתה של מדינה פלשתינית ממערב לירדן.
כעת כבר ברור לחלוטין שלאריאל שרון יש גם תוכנית-על. הוא לא מתכוון לעצור לאחר ש"תוכנית ההתנתקות" תצא לפועל, אם אכן תצא. "גדר ההפרדה" שהוא מקים על הקו הירוק היא, ללא ספק, עוד ציון דרך. האמריקנים והאירופים כבר רואים בגדר מעין קו גבול של "המדינה הפלשתינית". הערבים, לעומת זאת, רואים בה קו גבול זמני בלבד. הם לא שכחו מן הסתם את כיבושי 48', שמחקו מאות יישובים ערביים, או את "המאחזים" שהוקמו על חורבותיהם.
המלחמה עכשיו היא על הבית ממש. ולא רק על ביתם של המתגוררים בגוש קטיף ובצפון השומרון. גבולות 67' הם בעצם גבולות שנקבעו בשנת 1949, בהסכמי "שביתת הנשק" עם מדינות ערב - אלה שצבאותיהן פלשו לארצנו מיד לאחר שדוד בן-גוריון הכריז על הקמתה של מדינת ישראל. הנסיגה לגבולות אלה תציב את כולנו בקו האש. נכון, כרגע רק מעטים מתושבי כפר סבא, או מחברי הקיבוצים של השומר הצעיר, למשל, דואגים ל"יום שאחרי" – אבל הוא יבוא.
הנסיגה מגוש קטיף וגירוש היהודים מבתיהם תביא בעקבותיה דרישות לנסיגות נוספות – וגם הן תבואנה. אחר-כך ידרשו הערבים את מה שנכבש מידיהם במלחמת השחרור – וגם זה יבוא. לאחר מכן כבר לא יהיה למדינה היהודית כוח להתנגד לדרישה הבאה: סילוק כל היישובים שהוקמו על קרקעותיהם של הערבים שברחו מפה בשנות המלחמה ההיא.
אין זה חזון אפוקליפטי - זוהי מציאות שראשי המדינה מוליכים לקראתה מתוך עיוורון גמור, או מתוך טמטום ואובדן עשתונות. אין דרך אחרת להסביר את מה שקורה כיום במוסדות המרכזיים של חיינו: בתקשורת, בפרקליטות, בבית המשפט העליון, במשרד היועץ המשפטי לממשלה, בצמרת הצבא, בשב"כ ובמשטרה. אין דמוקרטיה של ממש, והזכות לחופש הביטוי נגוזה כלא היתה. כל ביקורת נתפסת מייד כהסתה – ומי שמביע אותה מוקע מייד כמי שעבר עבירה פלילית, לא פחות.
עננה של התקרנפות כללית ירדה על הארץ. כמו במדינות החשוכות ביותר, שוררת כאן טוטליטריות גמורה: אין שום פלורליזם מחשבתי; הדעה האחרת לא נשמעת; שרים מפוטרים מן הממשלה בברוטליות; הרמטכ"ל מודח מתפקידו שנה לפני המועד המקובל מאז קום המדינה - וראש השב"כ מוחלף. רק מי שתומך בתוכנית ההזויה של ראש הממשלה נשאר על כנו, ואף מקבל קידום.
במאמרו המונומנטלי, שנכתב כבר לפני עשרות שנים, דיבר זאב ז'בוטינסקי על "קיר הברזל". הגיעה השעה לחזור לתורתו. יש לעצור את ההידרדרות – לפני שיהיה מאוחר מדי.
אודות 