ד"ר חיים משגב

אפשר, וצריך, כבר לומר: הממשלה הבאה שתיבחר, אם לא תהיינה בחירות כלליות, תהיה לא לגיטימית מכל בחינה שהיא; מוסרית – היא תהיה לוקה בפגמים ובכתמים שלא ציפי ליבני ולא שאול מופז יוכלו למרק. לא יהיה בה מתום. כולה תהיה פצע וחבורה ומכה טרייה. וחוקית – אי אפשר יהיה לומר עליה שהיא מבטאת את רצון הציבור כולו, שכן היא תישען על חברי  כנסת שנבחרו על רקע שונה לחלוטין מזה הקיים כיום.

ראשית, צריך לזכור את המלחמה הארורה ההיא נגד החיזבאללה שנסתיימה בתבוסה מחפירה. מי שישב ליד שולחן הממשלה בעת  שנתקבלו ההכרעות  בעניין זה, בוודאי צריך להיות חשוד כמי ששיקול הדעת שלו לוקה בחסר. חלק מן השרים אף היו בתפקידם זה בשעה שאריאל שרון קיבל את ההחלטה על הגירוש הגדול מגוש קטיף. לאחר המלחמה, סולקו, כידוע,  מתפקידם כמה קצינים בכירים מאוד, לרבות הרמטכ"ל, זה שגירש אלפי יהודים מבתיהם 'בנחישות וברגישות' והעמיד את צה"ל לרשות פוליטיקאים מושחתים. בד בבד נאלץ גם מפכ"ל המשטרה, מי שמונה בידי צחי הנגבי, לפנות את כיסאו. שני אלה, בוודאי אינם אחראים לפיאסקו האדיר שמתרחש כעת בדרומה של הארץ  יותר מכמה מן המועמדים עתה לרשת את אהוד אולמרט.  על מה שעלול לקרות, חלילה, בצפון, מוטב לא לדבר.

ושנית, יש לזכור את אהוד אולמרט. הוא עמד בראש המפלגה הווירטואלית הכי מוזרה שקמה אי-פעם במקומותינו. אריאל שרון, האיש שזכה למעמד המפוקפק של 'אתרוג' רק בגלל טירוף העשתונות שבו הוא לקה בגוש קטיף ובצפון השומרון,  הוא זה שהקים אותה לאחר שקושש מכל הבא ליד נפולת של נמושות. אנשיה של מפלגה זו לא יכולים להמשיך ולהחזיק עתה בקרנות  המזבח כדי לזכות בעוד כמה חודשים של חסד. יש כמה מהם שאני הייתי זורק לפח האשפה הפוליטי כבר מחר בבוקר.

אז עכשיו צריך לומר לכל מי שמבקש להנהיג את המדינה היהודית בשנים שבהן, אולי, יוכרע גורלה: יש לקבל תחילה את אמון הציבור בקלפי, לנקש את כל העשבים השוטים מן הכנסת ולראות כיצד יוצאים מן המיצרים שאליהם נקלע הבית הלאומי של העם היהודי. הימים האלה הם בהחלט ימים טובים לחשבון נפש. לא בגלל מה שאירע ל'בית הראשון' ולא משום שגם ה'בית השני' חרב לאחר הניסיון השני שעשה העם היהודי, אלא בגלל הרפיסות המנטאלית שפשתה ברבים מאבריה של מדינת ישראל; בזרועות הביטחון; במערכת אכיפת החוק; ובעצם איפה לא?

מגילת העצמאות  קבעה עקרונות-יסוד שכיום מעוגנים בחוקי-היסוד של מדינת ישראל. מייסדיה של  המדינה היהודית  הכריזו על הקמתו של בית לאומי  לעם היהודי בארץ ישראל. לא שם, ולא בשום מקום אחר, לא דובר על 'עם פלשתיני'. גם לא דובר שם שגבולותיה של המדינה היהודית  יהיו 'גבולות החלוקה' – ולכן כל מי שמבקש כיום לוותר על שטחים שנכבשו ב - 1948 או  ב - 1967 חוטא לאמת ההיסטורית ואף מטעה את הציבור מן הבחינה המשפטית. לא היה אף פעם ריבון אחר, זולת העם היהודי, בארץ ישראל. לא הייתה מעולם 'מדינה פלשתינית' ממערב לירדן – או ממזרחו. הצהרת בלפור שזכתה בזמנו להכרה בינלאומית קובעת זאת. גם כתב המנדאט שניתן לבריטים כדי להקים בארץ ישראל בית לאומי לעם היהודי קובע זאת. מכאן, שהשטחים שנכבשו בידי צה"ל ב -1948 או ב- 1967 לא נכבשו מידי 'מדינה ריבונית' אלא נתפסו מכוח הלגיטימציה שניתנה לעם היהודי להקים כאן את ביתו הלאומי; זה שעמד כאן אלפי שנים לפני שעמי אירופה ירדו מן העצים ביערות העד שכיסו באותן שנים את היבשת. 

אינני יודע מה חושבים ציפי ליבני או שאול מופז על הדברים האלה, או כיצד הם חושבים להתמודד עם התיזה שהיהודים הם בבחינת כובש זר בארצם-הם, אבל אני חושב שלפני שהם מבקשים להתייצב בראש הפירמידה השלטונית הם צריכים לבקש את אמון הבוחרים בקלפי לאחר שהם שטחו בפניהם את משנתם. לבוא ולמר 'אני נקי/ה', זה לא מספיק. זה תנאי הכרחי – אבל לא מספיק.

אני רוצה הרבה-הרבה יותר ממי  שיעמוד לאחר הבחירות  הכלליות בראש המדינה שלי.