מאת ד"ר חיים משגב

ציפי ליבני לא נולדה מן הים. יש לה עבר, ויש לה הווה, והשאלה היא אם יש לה גם עתיד. אהוד אולמרט  כינה אותה 'סכינאית' – אבל  בחוגים מסוימים כבר עוטפים אותה כמו אתרוג יקר-ערך. משפצים את עברה ומעלימים את הפגמים הקלים שכבר התגלו בקליפתה - פן ירד מחירה בשוק האתרוגים. אבל כמי שאינו נמנה על אותו קהל שאוהב לשים מבטחו בכל מיני מקסמי-שווא, רוויים בהזיות על 'שלום' אוטופי, חשוב לי להזכיר לציבור הרחב גם שתיים אלה:

ראשית, שהיא נשארה בממשלתו של  אריאל שרון גם לאחר שכבר הוכנה טיוטא של כתב אישום נגדו. מה שהיה חשוב לה אז, כנראה, זה להביא לידי מימוש את גירושן של אלפי המשפחות מבתיהן בגוש קטיף ובצפון השומרון. מאז נחתו מאות טילים  בשדרות, באשקלון, בנתיבות ובשאר יישובי הסביבה.  ארגון-טרור-נתמך- איראן  שולט ברצועת עזה – אבל אף   אחד, מאלה  שהיו אז בממשלה, לא לוקח אחריות. 

ושנית, שהיא ישבה ליד אהוד אולמרט כאשר התקבלה ההחלטה לצאת למלחמה האומללה ההיא; זאת,  שעלתה במאות רבות של הרוגים ופצועים, ושסיומה האמיתי היה רק בימים האלה בעת שקיבלנו שני ארונות ובהם גופותיהם של שני החיילים שבגלל חטיפתם יצאנו לאותה המלחמה. ב'וועדת  וינוגרד', היא הופיעה כמי שזה עתה  נחתה כאן מכוכב אחר, אבל מי שאת כיסאו היא רוצה עכשיו לרשת טוען, שהיא שיקרה שם. אולי כן - ואולי לא. אולם מה שאנחנו בכול זאת יודעים הוא שבזמן אמת קולה אף פעם לא נשמע. כך זה היה בעת 'ההתנתקות', שם מכובס שנולד ב'פורום החווה', וכך זה היה בעת שאהוד אולמרט הכריע בעד יציאה למתקפה קרקעית לאחר שכבר נתקבלה ההחלטה על הפסקת אש; קרב שעלה בחייהם של עשרות חיילים.

אז נכון, ששחיתות של מנהיגים מולידה בדרך כלל חקירות שמוליכות, לעתים, לא תמיד, לכתבי אישום  - והן גם מצטלמות טוב.  אבל שחיתות של מנהיגים לא  תמיד מוצאת את ביטוייה במתת אסור, או במעטפות עם כסף,  או בנסיעות משודרגות לחו"ל, או בעזרה לחברים במרכז, וציפי ליבני, כנראה, לא נגועה בכל אלה, אם שוכחים לה את הקדמת הנסיעה מפריז לנתב"ג בעלות של עשרות אלפי שקלים – אבל לא זה העיקר.

 יש גם שחיתויות מסוג אחר – והן הרבה יותר מסוכנות לעתידה של  המדינה הזאת.

 על אחת מהן אמונה עתה שרת החוץ  והיא נושאת את המותג  'שתי מדינות לשני עמים'. קשה לדעת למה בדיוק היא מתכוונת, אבל כמעט בטוח שכדי ליישם  את חזונה  צריך יהיה לפנות מבתיהם מאות אלפי יהודים. על מה שיקרה אחר כך, הטוענת לכתר לא אומרת דבר; לא על הרבבות שיישארו במשך שנים רבות  מחוסרי-בית, כמו מפוני 'ההתנתקות', ולא על הרבים מאוד-מאוד שיישארו מחוסרי עבודה, או פגועים נפשית, ולא על בני הנוער הרבים שיסרבו, כאקט של מחאה, להתגייס לצה"ל.

ציפי ליבני בוודאי לא רוצה שכול זה יקרה – אבל היא צריכה להיות מספיק ישרה כדי לומר לנו שכול זה י-כ-ו-ל לקרות ולייזום בחירות כלליות, כדי לקבל מנדט לתוכניותיה המדיניות, ולא לחפש קומבינות אפלות עם חברי כנסת מחוקים כדי לזכות בקדנציה קצרצרה על כיסאו  של מי שחושב עליה את מה שהוא חושב.