דאגה משותפת משני צידי המתרס הפוליטי / חיים משגב
א. מבוא
ספרית פועלים איננה עוד הוצאה לאור. זיקתה לקיבוץ הארצי/השומר הצעיר ידועה והיא מופיעה על הכריכה של כל ספריה ובעמוד הפתיחה. גם שמו של נתן שחם, סופר ידוע, עתיר פרסים ורב-פעלים, איש קיבוץ בית אלפא מאז 1945, מחברם של עשרות ספרים ומחזות, אינו טעון הצגה מיוחדת. ולכן, כאשר פניתי אליו, כמי שהיה בזמנו העורך של ספרית פועלים בהצעה לפרסם ספר שיחות עם יצחק שמיר הרגשתי הפוגה קלה בקצב נשימותיו. עד אז יצאו בהוצאת ספרית פועלים ספרים מן הסוג הזה, בעיקר, רק עם דמויות כמו יוסי שריד ויוסי ביילין, שהיו ממנהיגי המחנה שעליו נמנה נתן שחם. מי שניהל עמם את השיחות היה שיייקה בן פורת, עיתונאי ותיק, שכתב שנים רבות ב'ידיעות אחרונות'.
נתן שחם ביקש שהות של מספר ימים. הבנתי אותו. ההצעה נפלה עליו כרעם ביום בהיר. לימים, כשהכרתי אותו מקרוב, מצאתי אדם הגון מאוד, מוכשר באורח יוצא דופן, שידע לשלב במשך הרבה שנים את כישרונותיו האינטלקטואליים עם עשייה פוליטית-ציבורית מגוונת. הסכמתו להוציא את הספר 'שיחות עם יצחק שמיר' לא הפתיעה אותי. אף לא התחייבותו שלא להתערב במאומה באופיין של התשובות או בטיבן של השאלות, שאף בהן הייתה גלומה הקונספציה שבשמה, ולמענה , יצאו בזמנו יצחק שמיר וחבריו לדרך הקשה שבסופה, כך הם קיוו, יקום ביתו הלאומי של העם היהודי.
כשהגשתי לנתן שחם את המוצר המוגמר, כעורך של הסדרה, לא שמעתי מפיו, ולו גם טרוניה אחת ויחידה, למרות שאני בטוח שלא מעט מאמירותיו של יצחק שמיר, בתשובה לשאלותיי, היו עבורו קשות לעיכול. למעשה, על חלק מן האירועים, שאותם תיאר יצחק שמיר, ידע נתן שחם מידיעה אישית. הוא היה שם בזמן אמת. כבר בגיל צעיר הוא התגייס לפלמ"ח, ובעת המגעים החשאיים בין ראשי המחתרות, ערב הקמתה של 'תנועת המרי', זו שאיחדה את שלושת הגופים המחתרתיים, האצ"ל, ההגנה והלח"י, לגוף לוחם אחד בבריטים לאחר מלחמת העולם השנייה, נתן שחם שימש, לדבריו, בתפקיד של 'מעביר פתקאות' בין הקודקודים. בפגישה שהוא קיים עם יצחק שמיר ערב תחילתה של כתיבת הספר הוא הזכיר ליצחק שמיר מספר אירועים שפרחו גם מזיכרונו של מי שנצר בלבו הרבה מאוד שמות ואירועים במשך הרבה מאוד שנים.
נתן שחם ישב, על פי עדותו, במטה הפלמ"ח שלחוף תל אביב בעת שיצחק רבין פיקד על החיילים שירו לעבר 'אלטלנה' הבוערת – ולעבר האנשים שקפצו ממנה אל תוך הים. למעשה, נתן שחם הוא מעדי הראייה הכמעט-אחרונים שנותרו בחיים מאז אותו אירוע שפילג כבר אז את היישוב היהודי – ומאז לא נתן מנוח לרבים מאוד. אבל כשהוא ראה את תשובותיו של יצחק שמיר באותו נושא כל מה שהוא אמר היה, שיצחק רבין נקלע למקום, להתרשמותו, לגמרי במקרה, ושהוא היה לחלק מן האירועים דרמטיים, בגלל שהוא בא לבקר את חברתו החיילת, לאה, מי שהייתה לימים לאשתו, שעבדה אז במטה של הפלמ"ח.
ולאחר שאמרתי את כל הדברים האלה, חשוב לראות כיצד ראה נתן שחם את מי שבמשך שנים היה בצד האחר של המתרס הפוליטי. תחילה יש לומר, שהוא ערך בטוב טעם את הדברים שאמר יצחק שמיר, ולבסוף הוא אף טרח על הקדמה משל עצמו, 'בשער הספר', הוא קרא לה, לשיחות שקיימתי עם מי שעמד בראשו של הלח"י, הארגון שנרדף בידי חבריו של נתן שחם, תוך שהוא דואג להבהיר שהשיחות עם ראש הממשלה לשעבר לא היו בבחינת דיאלוג משני עברי מתרס פוליטי. הן השואל והן המשיב, קבע נתן שחם, היו חדורים אותה דאגה שמא יגבר הפרגמטיזם על האידיאולוגיה.
הימים, שבהם התקיימו השיחות, היו ימי שלטונו של בנימין נתניהו, ראש ממשלה שהתחייב בפני בוחריו להביא שלום מסוג אחר; לא 'השלום' שהבטיחו פרנסי מחנה השמאל שהחזירו מתוניס את יאסר ערפאת ביחד עם אלפי מחבלים חמושים בעקבות הסכמי אוסלו הזכורים לרע, אלא שלום שיש בו נחישות ועוצמה; שלום שנגזר מתורתו של זאב ז'בוטינסקי, מי שקבע שיש לייצב תחילה את 'קיר הברזל' ורק לאחר מכן יהיה , אולי, מקום לשקול את הדרך שבה יש לנהוג במו"מ עם השכנים הערבים.
בנימין נתניהו, מי שחתם על 'הסכם חברון', הסכם 'שלוש הפעימות', בלשונו של יצחק שמיר, במקום להכריז על בטלותם של הסכמי אוסלו, ויתר, למעשה, על עיר האבות, חברון, לטובת יאסר ערפאת, וגרם ליצחק שמיר עוגמת נפש רבה – ועל אלה דיבר נתן שחם כשהוא הצביע על יצחק שמיר כעל מי "שנחישות והחלטיות הם סמל הגיבורים שלו מיום שהצטרף למחתרת של הלח"י". נתן שחם התרשם, ללא ספק, מהשקפת העולם שיצחק שמיר היה נאמן לה מיום שעמד על דעתו; הוא לא הסכים עמה, כמובן, אבל הוא ידע להגדירה בעטו המושחזת. אין לדעת, כמובן, כיצד נתן שחם היה מגדיר היום את השקפת עולמו של יצחק שמיר, לאחר שנים נוספות של דם נקיים שנשפך ברחובות הערים, חרף ההצעות הנדיבות של חסידי 'מחנה השלום', אבל אז הוא סבר שבנאמנותו להשקפת עולמו דוחה יצחק שמיר לימים אחרים, בעקביות נחרצת, כל פתרון של פשרה וכל הסדר של שלום עם הערבים. אולי לדור הבא, ואולי לדורות הבאים. עם זאת בחר נתן שחם להגדיר, ברגישותו של סופר ברוך-כישרונות, כך את תשובותיו של יצחק שמיר:
" עצב דק, כאב וזעם לא עצור עולים מהשיחות הברורות הללו – צער על נוער
'עכשווי', שאינו להוט ללכת בדרך האבות ולהקריב את חייו בשביל לספח את
עיר האבות לחיק המולדת, כעס על מדינאים הסבורים שמותר להם לוותר על
חלקים מארץ-ישראל השלמה בלי לשאול לדעתה של אספת כל הדורות, ומכאוב
ההכרה ש'קיר הברזל' של זאב ז'בוטינסקי הופך לנגד עיניו ממדיניות
למטאפורה".
הדברים נכתבו, כאמור, לפני כמעט עשור, בעת שבנימין נתניהו התנער מהבטחות מפורשות של טרם-בחירות, כמו אריאל שרון , מי שהורה על הנסיגה הבלתי מובנת מצפון השומרון ומחבל עזה, אבל דומה שטעמם לא פג גם בימים אלה. נתן שחם ראה בהם את השקפת העולם החד-משמעית של המחנה הלאומי, בלי מסך העשן המכסה את פעולותיהן של ממשלות, שריח השחיתות המוסרית עולה מהן כמו מביבי שופכין, ולכן הוא אמר, במילותיו של אדם היודע דבר או שניים על אידיאולוגיה ועל בריחה ממנה לעבר רדידות ריקה מתוכן, את הדברים האלה :
"האידיאולוגיה הרביזיוניסטית היא שמגיעה כאן לביטוי ממצה – עולמה
הרוחני, עמדותיה, הזיקה לדמוקרטיה… ונכונות לכל קורבן כדי להגשים
את מטרותיה. ואף כי אין יצחק שמיר מגדיר את עצמו כאדם דתי, אין הוא
יכול לתמוך את התחזית האופטימית שלו, שהעתיד צופן בחובו שלום
בארץ שלימה, ולא מלחמה ולא חורבן, אלא במשאלת הלב: נצח ישראל
לא ישקר."
לבסוף, נקודת המבט האישית. יצחק שמיר, בעבר ראש הממשלה, שר החוץ, יו"ר הכנסת, איש 'המוסד' ומפקד הלח"י, אדם שלחם על הקמתה של מדינת-ישראל, ולא ויתר על השקפותיו ועל עקרונותיו גם בימים שבהם נדון לבדידותו של ההולך נגד הזרם. רציתי לשמוע מה בפיו של האיש שהעז לצאת נגד האימפריה הבריטית למרות התנגדותו של "היישוב המאורגן" לדרכי הפעולה של הלח"י; רציתי לדעת איזו עצה ייתן לנאמני תורת זאב ז'בוטינסקי בימים שבהם המאבק על ארץ-ישראל מתחדש ביתר שאת; ורציתי גם לדעת כיצד רואה האיש הנחוש בדעתו שהתנועה הציונית לא סיימה את דרכה את הסכנות האורבות לחזון הציוני מדרכם של ראשי ממשלה ושרים וסגני שרים וח"כים מן השורה שהיו אמורים, לכאורה, ללכת בדרך אחרת. דיברתי עמו על כל אלה – והיום כשאני קורא שוב את הדברים, כעשר שנים לאחר מכן, אני מרגיש שטעמם לא נס ושכוחם יפה גם עתה. האופורטוניזם לא נעלם. הרצון להירשם בדפי ההיסטוריה כמי שהביא את 'השלום' המיוחל שוב מעביר ראשי ממשלה על דעתם.
ב. שורשים ומורשת
יצחק שמיר נולד בעיירה קטנה , ברוז'נוי, בפולין המזרחית, אולם לעניין ארץ מוצאו הוא טען, כמו ש"י עגנון בזמנו, שאף הוא מרגיש שרק במקרה הוא לא נולד בארץ-ישראל, ולכן מאז שהוא עמד על דעתו הוא תמיד ראה את עצמו כבן ארצו של העם היהודי. החינוך לאהבת המולדת, לכמיהה למורשתו של העם היהודי ולתרבותו עתיקת-היומין היו תמיד חלק מתוכנית הלימודים בבתי הספר שבהם הוא למד. הוריו טרחו על חינוכו ושלחו אותו רק לבתי ספר שבהם ערכי היהדות היו יסוד מרכזי בתוכנית הלימודים.
בפועל, יצחק שמיר חי ונשם את ארץ-ישראל בכל אשר הלך. הוא השתתף בוועדים למען הקרן הקיימת. את ספרו של בנימין זאב הרצל הוא קרא בשקיקה רבה אם כי הפריעה לו העובדה שמחברו לא התייחס במפורש לארץ-ישראל כשהוא דיבר על 'מדינת היהודים'. מגיל צעיר הוא החל לקרוא מאמרים של זאב ז'בוטינסקי בעיתונות היידית, בהתחלה ב"היינט" ואחר כך ב"מומנט". יצחק שמיר היה מחכה למאמרים אלה של זאב ז'בוטינסקי שהיו מתפרסמים אחת לשבוע, בימי ששי, וממחברם הוא למד את תורת הממלכתיות העברית שלה הוא נשאר נאמן כל חייו.
בשנת 1935, בהיותו בן עשרים בלבד, עלה יצחק שמיר לארץ-ישראל. הוא עלה בגפו במסגרת פרויקט מיוחד לסטודנטים. את רחובות תל-אביב הכיר יצחק שמיר מתמונות. במקום מגורי הוריו היה לו מורה לעברית, לספרות ולתנ"ך שנטע בו אהבה רבה לארץ-ישראל, כך שכאשר הוא הגיע ארצה הייתה לו הרגשה שהוא מגיע למקום מוכר. בשונה, אולי, מצעירים רבים אחרים בני גילו טרח יצחק שמיר על קריאתה של כל הספרות העברית הקלאסית. החל ב"אהבת ציון" של אברהם מאפו וכלה בפרץ סמולנסקין. הוא קרא גם את הקלאסיקה היידית. את שלום עליכם את מנדלי. היו סופרים שכתבו בשתי השפות. זאב ז'בוטינסקי כתב בשתי השפות האלה( וגם באחרות) ובחגיגת יובל ה- 75 של מנדלי הוא היה הסופר היחיד שנאם בעברית בהברה ספרדית.
לרוע המזל, משפחתו של יצחק שמיר נשארה מאחור – ובמשך שנים הוא נטר לקומיסרים ממחנה השמאל בארץ-ישראל, אלה שחילקו היתרי עלייה ( סרטיפיקטים) רק לאנשי שלומם; בעיקר, היו אלה אנשים שהזדהו פוליטית עם התנועות הסוציאליסטיות. זאת, אגב , הסיבה העיקרית לכך, לדעתו של יצחק שמיר, שכאשר הוכרז על הקמת המדינה היהודית – 1948, היו רוב היהודים שהתגוררו אז בארץ-ישראל בעלי השקפת עולם ששיקפה את עולם הדעות של מחנה חסידי הסוציאליזם העולמי. מחנה זה ראה אז, כהיום, בדרישה להקמתה של מדינה יהודית, הומוגנית, הנותנת עדיפות ברורה ליהודים שיבקשו לעלות אליה, משהו פסול. לדידם, הישות היהודית העצמאית שתקום צריכה להיות חלק מ'עולם המחר' שאותו הנהיגו אז מנהיגי רוסיה הסובייטית. 'שמש העמים' הם כינו את יוסף סטאלין. תנועות השמאל של אז, כמו 'ברית שלום', שהיו מאוד דומיננטיות בשנות המנדט הבריטי, התנגדו לכל הקונספט, שבו דגלו יצחק שמיר וחבריו. הלאומיות היהודית המתחדשת הייתה זרה להם. הציונות המדינית של בנימין זאב הרצל ושל מקס נורדאו הייתה לצנינים בעיניהם. הם ביקשו להגיע לפשרה מדינית שבמסגרתה תקום בארץ-ישראל מדינה ערבית בעלת רוב ערבי, שבה יהיו ליהודים זכויות מסוימות. הם אפילו היו מוכנים להתפשר על מכסה של כשבעים וחמישה אלף עולים במשך חמש שנים. חוסר המוסריות, לפחות, שבגישה הזאת בלטה במיוחד משום שהיה מדובר בשנים שלאחר השואה האיומה שפקדה את העם היהודי. פלגים אחרים בקרב היהודים דיברו על מדינה דו-לאומית. כיום נשמעים הדברים כמו לקוחים מעולם של דימויים הזויים – אבל אז היו להם הרבה תומכים; כמעט כמו לחזון 'המזרח התיכון החדש' של שמעון פרס. לרוע המזל, כאשר רעיונות אלה מתנפצים לנו בפרצוף, תרתי משמע, אין מי שישלם את המחיר על ההטפה לרעיונות המשיחיים האלה. משיחי-השקר ממשיכים לעבר עוד חזון-שווא. איש לא מנסה לבוא עמם חשבון על הדמים הרבים שנשפכו.
יצחק שמיר, שהצטרף לבית"ר עוד בפולין, בהיותו כבן 13-14, ידע תמיד שעלייתו לארץ-ישראל תהיה כרוכה ביום מן הימים במאבק על הקמתו של הבית הלאומי של העם היהודי. כך הוא למד מנאומיו של זאב ז'בוטינסקי, שאליהם הוא נמשך כמו למגנט, וזאת התורה שהוא אימץ אל חיקו מתוך קריאה במאמריו. למן ההתחלה היה ברור לו שמדיניותו הפייסנית של חיים וייצמן לא תצלח וכי יש להכשיר את ארץ-ישראל לקליטת מיליוני יהודים. מעשים כמו הטבח בחברון שהתרחש ב - 1929, שעליו הוא קרא עוד בהיותו בפולין, כמו גם על מעשי זוועה אחרים שהערבים עשו ביהודים, לימדו את יצחק שמיר שהמאבק לא יהיה קל. הוא רק לא שיער שמלחמתו תתפתח כפי שהיא התפתחה ושהוא ייאלץ לעמוד גם מול בני עמו.
חוסר האונים של יהודי חברון שנטבחו, למעשה, מבלי שמישהו יבוא לעזרם כאב מאוד ליצחק שמיר. הוא קרא כל שורה ושורה בפואמה הגדולה שהתפרסמה ב"דואר היום", וכאב את כאבה של הקהילייה היהודית הגדולה שהתגוררה בחברון וחוסלה בידי פורעים ערבים צמאי דם. מכאן, אגב, נבע, בין השאר, כעסו הגדול על בנימין נתניהו שהחליט לוותר על חברון בהסכם שהוא עשה עם יאסר ערפאת. יצחק שמיר פשוט לא הבין מדוע עשה בנימין נתניהו את מה שהוא עשה למרות שהוא הבטיח לנהוג אחרת ערב בחירתו.
לפני עלייתו ארצה, עוד הספיק יצחק שמיר להיפרד ממנחם בגין, מי שעמד לימים בראש האצ"ל, המחתרת שהייתה מגבילה לזו שבראשה עמד יצחק שמיר, שהיה אז קצין הנציבות בפולין של בית"ר. תנועה זו מנתה אז עשרות אלפי חברים, ויצחק שמיר כואב עד היום את השואה הגדולה שפקדה את יהודי אירופה במלחמת העולם השנייה. שלושה וחצי מיליון יהודים התגוררו לפני המלחמה הנוראה ההיא בפולין. אם רק חלק מהם היה מגיע לארץ- ישראל, סובר יצחק שמיר, הכול היה נראה אחרת. זאב ז'בוטינסקי שראה את הצפוי לעם היהודי מידי הנאצים ותומכיהם האיץ ביהודים לנטוש את הכול ולעלות ארצה. לא רבים שעו לקריאותיו. יצחק שמיר תיאר בפני את עליית "אף על פי" שארגן זאב ז'בוטינסקי שנועדה לשבור את מגבלות העלייה לארץ-ישראל, הן אלה שהטילו השלטונות הבריטיים והן אלה שנכפו על חסידיו בידי יריביו. זאב ז'בוטינסקי פשוט קרא, לדברי יצחק שמיר, להפר את חוקי ההגירה של השלטונות הבריטיים שהיו בעיניו בלתי חוקיים בעליל. יצחק שמיר לא יכול היה שלא לראות, גם בעת שבה קיימנו את השיחות בינינו, את הרעה הגדולה שהיהודים המיטו על עצמם במו-ידיהם בכך שלא שעו לקריאותיו הנואשות של זאב ז'בוטינסקי, מחד; ובשנאתם התהומית של אנשי המחנה האחר, 'מחנה הפועלים', לכל מה שייצג זאב ז'בוטינסקי, מאידך. קריאתו, עם עליית הנאצים לשלטון, ל"אווקואצייה" (פינוי) נעשתה מעל כל במה, אלא שיריביו הפוליטיים, למרבה הצער, היו עסוקים כל העת בניסיונות להצר את צעדיו, תוך שהם מבקשים לשמור בידיהם את 'המפתחות' לדלת הכניסה לארץ-ישראל, כדי להבטיח שרק אנשי שלומם ייכנסו אליה.
למעשה, כבר אז צמחו בקרב בני היישוב היהודי שהתגוררו בארץ-ישראל המחלוקות שמלוות אותנו עד עצם הימים האלה. הנהגת 'מחנה הפועלים' קראה ל"הבלגה" בעוד שאנשי מחנה הלאומי, או 'המחנה האזרחי', כפי שהוא נקרא אז, קצת בלגלוג, בידי דוד בן גוריון וחסידיו, קראו לצאת לפעולות נקם כדי ללמד את הערבים לקח – ובכדי ליצור תשתית ללאומיות היהודית שבלעדיה, כך האמינו במחנה שעליו נמנה יצחק שמיר, לא יבוא הקץ לסבלם של היהודים בכל רחבי אירופה. לרוע המזל, הדחייה של תחילת המאבק נגד הבריטים, וב'ספר הלבן' שהם הנפיקו סמוך מאוד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, גרם אף לשיהוי בלתי נסבל ביישומה של התורה שעליה, ובשמה, נלחמו במחנה הלאומי. בפועל, רק לאחר מלחמת העולם השנייה , וכשהתבררו ממדי השואה, הצטרפו גם ראשי מחנה השמאל להכרה שאין מנוס מהקמתה של ישות יהודית עצמאית. חבל, סבר יצחק שמיר, ששנים כה רבות סירבו במחנה הסוציאליסטי להכיר במה שזאב ז'בוטינסקי ראה שנים לא מעטות קודם כן.
יצחק שמיר היה באותם שנים, עדיין, חלק מארגון האצ"ל שאליו הוא הצטרף ב – 1937. שם הוא אף פגש לראשונה את אברהם(יאיר) שטרן, מי שראה כבר אז ב"הבלגה" אסון, והיה ממייסדיה של תורת הלאומיות היהודית ודרש את יישומה ללא פשרות. תורה זו שמה לה למטרה את כיבוש השלטון מידי הבריטים כיעד מרכזי. לאחר מכן, המדינה היהודית תטפל בכל השאר. בכך נבדלו אנשי המחנה הזה מאנשי המחנה האחר שחשבו במושגים של "עוד עז ועוד דונם". אין להמתין, קבע המשורר יונתן רטוש, יש להילחם ולכבוש את השלטון. "עינינו נשואות אל השלטון" קבע יונתן רטוש במאמרו, וזה מה שעשו לוחמי המחנה הלאומי. לחמו בבריטים ללא רחם. 'ההבלגה ' הייתה מהם והלאה.
כך, למשל, ראו זאת גם שלושה חברים מפלוגת בית"ר בראש- פינה – אברהם שיין, שלום ז'ורבין ושלמה בן יוסף – שיצאו ב – 21 באפריל 1938 אל השביל העולה לצפת כדי לנקום בנוסעי אוטובוס ערבי את נקמת ארבעת היהודים שנרצחו באותו אזור ליד הכפר הערבי רמה.
שלמה בן-יוסף שנתפס הועלה לגרדום. הוא היה הרוג-המלכות הראשון בתקופת המנדאט.
יצחק שמיר עוד זוכר כיצד זאב ז'בוטינסקי, שכבר לא היה אז בארץ משום שהבריטים סירבו להרשות לו לחזור אליה, התרגש מהליכתו הגאה אל מותו. אבל את חשבון הדמים לא שכחו במחנהו של יצחק שמיר. ארבע שנים לאחר מכן, הוזעקו שלושה אנשי משטרה בריטיים לדירה ממולכדת בתל-אביב. הם ניסו לפרוץ אל הדירה בכוח. מוקש התפוצץ - וכל הארבעה נהרגו. אחד מהם היה תליינו של שלמה בן-יוסף.ליצחק שמיר לא היה כל ספק אז, כמו לאחר שנים רבות, שלא הייתה כל דרך אחרת להגיב על מעשיו הנפשעים של השלטון הבריטי. באותה תקופה כבר התפלג האצ"ל לשתי מחתרות שאת האחת מהן, הלח"י, הנהיג יאיר. על הלח"י נמנו אז כל אלה שראו בהמשך הלחימה בבריטים, כמו יצחק שמיר, יעד שאין לוותר, גם בתקופה שבה הם לחמו בנאצים.
למעשה, משנתו של יצחק שמיר היא משנה סדורה – ובמשך עשרות השנים שחלפו מאז שהוא יצא למלחמתו בבריטים מאומה לא פחת מן הלהט שבו הוא ראה את הדברים באותן שנים. כאז, הוא כועס על המעילה של הבריטים בשליחות שהם קיבלו על עצמם מידי חבר הלאומים: להקים את ביתו של העם היהודי בארץ-ישראל משני עבריו של נהר הירדן. ההתחייבות של הלורד בלפור במכתבו ללורד רוטשילד, זו שנקראה לימים 'הצהרת בלפור', ועוגנה, משפטית, בכתב המנדאט שהפך את הבריטים לנאמניו של חבר הלאומים, הופרה בידי פוליטיקאים ציניים. ההגבלות שהבריטים הטילו על העלייה היהודית, בעוד שלערבים הם התירו להגר לתוך ארץ-ישראל מכל רחבי המזרחי התיכון, הקמתה של מדינת 'עבר הירדן', לאחר שהם קרעו את ארץ-ישראל המזרחית מעל ארץ-ישראל המערבית, ההגבלה על רכישת קרקעות בידי יהודים, כל אלה לא נתנו ליצחק שמיר מנוח; לא אז – ולא במשך שנים רבות לאחר מכן. הוא לא אהב את הבריטים אז – ומאז הוא ראה בהם אחראים במידה רבה לאסון שנחת על היהודים מידי דורשי רעתם בקרב עמי אירופה.
בסופו של דבר, סבר יצחק שמיר, ניצחה התיזה שהוא וחבריו רצו בה. משהוכרז על הקמת המדינה היהודית ב – 1948, היו היהודים מיעוט. אבל השלטון היהודי שהוקם נטל על עצמו את כל המשימות הממלכתיות של העם היהודי – ולכך התכוון הלח"י כל העת. שערי הארץ נפתחו לעלייה של היהודים מכל רחבי העולם.
ג. הלח"י – לוחמי חירות ישראל
יצחק שמיר הלך בעקבות אברהם(יאיר )שטרן ללח"י. הוא לא האמין, כמו דוד רזיאל, אז מפקדו של האצ"ל, שיש להפסיק להילחם בבריטים בגלל מלחמתם בגרמנים. הכעס עליהם היה רב במחנה שעליו נמנה יצחק שמיר. הם הרי היו אלה שפרסמו ארבעה חודשים בלבד לפני שפרצה המלחמה העולמית השנייה שאיימה לסחוף לתוכה מיליוני יהודים את ה'ספר הלבן', השני או השלישי שלהם, שבו הם שבו והגבילו את העלייה של היהודים לארץ-ישראל. המספר שהם נקבו בו, 75,000 עולים , במשך חמש השנים הבאות, נראה פשוט אכזרי ובלתי מציאותי נוכח מה שעמד להתרחש באירופה. ממספר אבסורדי זה הם עוד ביקשו לנכות את כל העולים "הבלתי ליגאליים". במסמך הזה, ב'ספר הלבן', אף דובר על 'זכויות ווטו' של הערבים, על הגבלת רכישת קרקעות ועל הקמת "מדינת פלשתין". היה זה פשוט המשך של מעשה הרמייה שבו החלו הבריטים עוד ב -1922, בשעה שהם ניתקו את ארץ-ישראל המזרחית מחלקה המערבי. במהלך ציני ומרושע זה הם הוציאו מרשותם חלק משטחי המנדט שהם קיבלו בנאמנות כדי להקים בהם את ביתו הלאומי של העם היהודי על מנת להקים מדינת חסות שתהיה בשליטתו של נסיך כלשהו. לא היה 'עם ירדני' ששאף לעצמאות. בסך הכול התגוררו בשטח שמעבר לירדן כמה שבטים בדויים - ולהם נתנו הבריטים כמעט 78% משטחה של ארץ-ישראל ההיסטורית.
אין ספק, לדעתו של יצחק שמיר, שמיליוני יהודים היו ניצלים אלמלא רשעותם של הבריטים שנכנעו לדרישות של הערבים שבראשם עמד אז מופתי של ירושלים, בן-בריתו של המנהיג הנאצי. שערי-הארץ פשוט ננעלו בפני כל מי שרצה, ויכול היה, להגיע ארצה, על מנת להציל את נפשו מידיהם של ראשי המשטר הנאצי שכבר אז ראו בעיני רוחם את 'הפיתרון הסופי' ליהודי אירופה. הבריטים היו אשמים לא פחות, כך סבור עד היום יצחק שמיר, מן הגרמנים באסון שפקד את העם היהודי. עבדל קאדר חוסייני, אחיו של המופתי של ירושלים, עמד בראש "המרד הערבי", על פי כינויו אז, שנמשך מ - 1936 ועד ל - 1939, ותכליתו הייתה בעיקר "להפחיד" את הבריטים, מחד; ולהרתיע יהודים מלעלות ארצה, מאידך. הלח"י, שדרכו התפלגה מזו של האצ"ל, לא חדל, כאמור, ממלחמתו בבריטים גם בימי מלחמת העולם השנייה, ורק ב - 1944 הצטרף אליו גם האצ"ל שאז כבר היה מונהג בידי מנחם בגין. ליצחק שמיר אין ספק, ולו הקל שבקלים, שכך היה צריך לנהוג אז. בוגדנותם של הבריטים לא עמדה להשתנות גם לאחר המלחמה - והעובדות הוכיחו זאת. אוניות המעפילים שחתרו לעבר חופי הארץ נשלחו באכזריות בחזרה. מחנות מעצר הוקמו ברחבי הארץ. מעפילים רבים גורשו למחנות בקפריסין. הבריטים עשו את הכול כדי לסכל את המאבק על הקמתה של מדינה יהודית עצמאית.
בתחילה עמד, כמובן, אברהם(יאיר) שטרן בראש הלח"י ולאחר שנרצח ב – 1942 התייצבה בראשו הנהגה קולקטיבית. בעת שיאיר נורה למוות בידי קצינים בריטיים היה יצחק שמיר במעצר במחנה מעצר במזרע. הוא היה שם מפקדם של עצורי הלח"י. זמן-מה לפני כן הוא קיבל מכתב מיאיר ובו, למעשה, ניתנה לו ההוראה לברוח כדי לסייע בשיקום השורות שהתדלדלו והלכו. אולם עוד בטרם בוצעה 'הפקודה' נרצח יאיר. אגב, הקצין הבריטי שהיה מעורב ברצח יאיר, טום וילקין, הוצא לימים להורג בידי לוחמי הלח"י.
מותו של יאיר ציער מאוד את יצחק שמיר והגביר בו את רגשות הכעס על בריטים ואת הרצון להמשיך מן המקום שבו הופסק יאיר בידי המרצחים הבריטים. אבל רק משעלה בידו של יצחק שמיר לברוח התחדשה בפועל פעילותו של הלח"י לאחר שהוא עצמו יזם את הקונספט של הנהגה קולקטיבית ללח"י כדי שלא להיקלע שוב למצב שבו הכול קורס עם נפילתו של הקודקוד. בהנהגת הלח"י השתתפו, אפוא, בנוסף על יצחק שמיר, גם נתן ילין-מור("גרא") וגם ישראל שייב("אלדד"). הכול החל, למעשה, מבראשית. גויסו אנשים, נרכשו כלי-נשק ונמצאו מקורות למימון. האמונה הייתה גדולה ביכולת להביס את האימפריה הבריטית. מייקל קולינס, מי שעמד בראש המרד האירי, הפך לדמות נערצת על יצחק שמיר והוא עשה את השם "מיכאל" לשמו המחתרתי. לבנו-בכורו הוא קרא יאיר.
עם זאת, דרכם של יצחק שמיר וחבריו לא הייתה אהובה, בלשון המעטה, על ראשי "היישוב המאורגן" , כלומר על מנהיגי 'מחנה הפועלים'; אלה, חששו מפני אובדן ההגמוניה, אם יתברר לציבור הרחב שעמדתם הפייסנית, אם לא לומר הנכנעת, הן ביחסיהם עם הבריטים והן בתגובותיהם כלפי מעשי הטרור של הערבים, נובעת מחולשת דעת ומחוסר בהירות של הדרך בה הם בחרו ללכת. "הפורשים" – כך נקראו יצחק שמיר וחבריו בידי העיתונות הממסדית – הציגו אלטרנטיבה ברורה. יש לעשות לכיבוש השלטון. הבריטים לא יוותרו מרצון על המאחז שיש להם בארץ-ישראל. אולם ראשי 'היישוב' לא רצו במלחמה הזאת, ולכן הם עשו את השפל שבמעשים שיכולה הנהגה של עם הנלחם על חירותו לעשות: הם עשו להסגרתם של 'הפורשים', אנשי הלח"י והאצ"ל, לידי הבריטים. יצחק שמיר מעיד שלו, ולחבריו, היה קשה אפילו לשכור חדר בתל-אביב. הלח"י נאלץ, למעשה, לפעול ללא עורף אזרחי, דבר שהקשה מאוד אפילו על גיוס כספים.
משקעים רבים הצטברו באותם ימים בלב כל אלה שראו באנשי-האגרוף של 'פלוגות הפועל' ובמסגיריהם לידי המשטרה בריטית קלגסים זרים לכל דבר. חלק מן המשקעים האלה, לפחות, לא נעלם גם לאחר עשרות שנים. הידיעה שבני עמך מבקשים להסגירך לידי האויב, סיפר יצחק שמיר, הייתה קשה מנשוא. לא הייתה עוד תקופה קשה מזאת לעם היהודי המבקש לחדש את עצמאותו במקום שבו היא נולדה מאז שהוא גלה מארץ-מכורתו. מישהו כינה את התקופה הזאת, שבמהלכה נעשו המעשים הנפשעים הללו, בעיקר בידי צעירים משורות הפלמ"ח וההגנה, בשם "הסזון". השם שניתן לתקופה האיומה הזאת מעיד יותר מכל הציניות שבה התנהלו אז אנשי המחנה האחר, שלא בחלו בכל אמצעי כדי להמשיך את שליטתם במקורות העוצמה והכוח שהיו כבר אז בידי ראשי היישוב היהודי בארץ-ישראל. משל היו חבריו של יצחק שמיר שועלים הנרדפים בידי בני האצולה הרוכבים על סוסיהם האצילים ומשלחים את כלביהם קדימה כדי לתפוס את החיות הנפחדות. מנחם בגין נתן לאנשיו את ההוראה שלא להגיב וטבע אז את הסיסמא "לא תהיה מלחמת אחים". באותה דרך הוא נהג, כידוע, גם כאשר אנשיו נורו בידי אנשי הפלמ"ח בפיקודו של יצחק רבין, ובהוראתו של דוד בן גוריון, שביקשו להטביע את 'אלטלנה' ולהרוג בנוסעיה גם כאשר אלה כבר שחו לעבר החוף.
עם זאת, למשך זמן-מה, דעכה הפעילות הזאת של בני הקיבוצים, חברי הפלמ"ח וההגנה, בעקבות הקמת תנועת המרי העברי שבמסגרתה פעלו שלושת המחתרות שכם אחד. חיים וייצמן, מי שהיה אז נשיא ההסתדרות הציונית, רגז על 'האיחוד' הזה שבפועל לא החזיק מעמד זמן רב. פיצוץ מלון 'המלך דוד' שגרם להרבה הרוגים, גם בקרב אזרחים, הביא את הקץ על שיתוף הפעולה. גורמים בהגנה ובפלמ"ח ניסו להחיות את תקופת "הסזון", אבל ניסיון זה דעך מהר מאוד. עם זאת, מיהר יצחק שמיר לספר, היו גם תקופות אחרות שבהן ניסה "היישוב המאורגן" לשתק יריבים מבית בדרך של הסגרתם לידי האויב. יצחק שמיר מזכיר, כמובן, את ניל"י, הארגון המחתרתי שהקימו צעירים בזיכרון-יעקב כדי לסייע לבריטים בכיבוש ארץ-ישראל מידי התורכים. יוסף לישנסקי הוסגר והוצא להורג בתלייה ביחד עם חברו לנשק נעמן בלקינד. שרה אהרונסון התאבדה לאחר שעונתה באכזריות רבה. אבשלום פיינברג נרצח באורח מסתורי בידי בדויים בגבול הדרום.
יצחק שמיר לא שכח, כמובן, גם את דברי הבלע שהוטחו כלפי אנשי בית"ר לאחר רצח חיים ארלוזורוב ואת הניסיון להפליל חפים מפשע בעזרת ראיות מפוברקות, או את פרשת 'אלטלנה ' הכאובה, או את אנשי-האגרוף של "פלוגות הפועל" שגויסו כדי לשבור הפגנות של צעירי בית"ר ברחובות תל-אביב. הסובלנות הייתה תמיד החלק החלש במחנה השמאל הישראלי; הרצון לשלוט בכיפה העביר את אנשיו,לא אחת, על דעתם; השאיפה להימצא תמיד ליד ברזי-הכסף הייתה כל העת חלק מסדר היום הפוליטי של מי שעמדו בראש המחנה הסוציאליסטי.
במלחמה הזאת, מול המחנה האחר, הלאומי, הימני, של אלה שאינם רואים עין בעין עם מי שהפייסנות ו"ההבלגה" היו לאורחות חייהם, לא בחלו שם, בקרב 'תנועות הפועלים', חסידי הבולשביזם של מנהיגי ברית-המועצות של פעם, בשום אמצעי. סילוק ממקומות עבודה של המתנגדים היה רק אחד מן האמצעים שננקטו. מניעת מקומות מגורים, סילוק מבתי ספר, נידוי חברתי, היו עוד מן האמצעים שבהם נקטו אלה שאף פעם לא חדלו מלראות בעצמם את נושאי דגל השוויון החברתי. המלחמה שלהם בלוחמי האצ"ל והלח"י, בבני משפחותיהם ובתומכיהם, הייתה אחד מן הפרקים היותר אפלים במלחמתו של העם היהודי על עצמאותו המתחדשת – וחלק מן המאפיינים הללו לא פסו מן החיים הציבוריים גם עשרות שנים לאחר ההכרזה על הקמתה של מדינת-ישראל. ממש כמו בימים האלה, בעת שמלשינים ממחנה השמאל בולשים אחר כל בית שנבנה ביהודה ובשומרון ומדווחים עליו לאמריקנים ולאמצעי התקשורת.
לאחד משיאיה של הלחימה בבריטים הגיעה הלח"י כאשר יצחק שמיר פיקד על ההתנקשות בלורד מוין , השר הממונה מטעם הממשלה הבריטית על המזרח התיכון. מקום מושבו היה במצריים ויצחק שמיר ראה בו את האחראי המרכזי לסגירת שערי הארץ בפני עולים. אוניות מעפילים שהגיעו לשעריה נשלחו בחזרה ללב ים. אליהו חכים ואליהו בית צורי נשלחו כדי לבצע את המשימה. הלורד מוין מצא את מותו – אבל לרוע המזל שני הצעירים היהודיים נתפסו והוצאו להורג. פטיציות שנאספו בכל רחבי העולם בידי אנשי שם לא הועילו. אף לא האהדה העצומה שלה זכו הצעירים אמיצי הלב בקרב העם המצרי.
בדיעבד , אין ליצחק שמיר כל ספק שמלחמתם של האצ"ל ושל הלח"י החישה מאוד את היציאה של הבריטים מארץ-ישראל. וינסטון צ'רצ'יל, למשל, ביקש לדעת בפרלמנט הבריטי מה עושים 100,000 חיילים בריטיים בארץ-ישראל. הוא רק שכח, שבהיותו שר המושבות בממשלה הבריטית, היה לו חלק ונחלה בהוצאתו לאור של 'הספר הלבן' שקרע את ארץ-ישראל המזרחית מחלקה המערבי. גם כאשר ניהל את המלחמה בגרמנים הוא יכול היה לעשות הרבה יותר לטובת המיליונים שנטבחו בכבשנים.
לימים, כשיצחק שמיר כבר היה חבר כנסת, הוא דאג להביא את גופותיהם של אליהו חכים ואליהו בית צורי לקבורה במדינת ישראל. משנקרא יצחק שמיר לזהות את הגופות במעבר הגבול, הוא מצא שפניהם לא הושחתו לחלוטין.
לא פחות משנים-עשר לוחמי מחתרת הוצאו להורג במהלך השנים. רבים אחרים נהרגו בפעולות צבאיות או נרצחו בדם קר(כמו 'יאיר'). יצחק שמיר זוכר את כולם. את דב גרונר. את מאיר פיינשטיין. את משה ברזני. בסך הכול נהרגו 125 אנשי לח"י. כשלוש מאות פעולות צבאיות בוצעו בשנים הללו.
ד. הבריחה הגדולה
יצחק שמיר עמד בראש הלח"י כארבע שנים עד הפעם השנייה שבה נעצר. זה היה בזמן שעל תל-אביב הוטל עוצר בן ארבעה ימים. קראו לו "העוצר הגדול". יצחק שמיר היה כבר נשוי אז לשולמית ובנו, יאיר, היה כבן שנה. קצין של הבולשת הבריטית, בעל כישרון לא רגיל לזיהוי פרצופים זיהה אותו. קצין זה גרם למעצרם של לוחמים נוספים מן הלח"י. הקצין הבריטי שילם אף הוא בחייו על חלקו במעצרם של יצחק שמיר וחבריו. אנשי לח"י בחיפה המתינו לו לבושים בבגדי טניס, ליד מגרש הטניס, וחיסלו אותו.
יצחק שמיר הועבר למחנה מעצר ברפיח ואחר כך לבית סוהר בירושלים. משם הוא הוגלה לאריתריאה. בהיותו בצינוק בבית הסוהר עוד הספיק יצחק שמיר לשלוח מכתב לנתן ילין-מור ובו הוראות שונות. שוטר ערבי שיתף פעולה בעניין זה. יחד עם זאת, יצחק שמיר הרגיש תסכול רב; המלאכה עוד הייתה רבה והנה הוא נאלץ לשבות מאונס. אבל לא איש כיצחק שמיר ייתן מנוח לתסכוליו או ישקע בייאוש. שלושה חודשים בלבד לאחר שהוא הגיע למחנה המעצר הוא ברח משם באמצעות תעלה שהוא חפר בעזרת חבריו מתחת לגדר- המחנה. יחד עמו ברחו יעקב מרידור, אריה בן אליעזר ועוד שני עצורים.
לרוע המזל, חלפה עוד כמעט שנה עד שיצחק שמיר הצליח לצאת מאפריקה. הבריטים קיימו מצוד אחריו. הם לא מיהרו לוותר על טרפם, אולם הצרפתים סייעו לו בכל כוחם ובשלב מסוים אף העניקו לו את "זכות המקלט". מאז שמורה בלבו של יצחק שמיר פינה חמה לצרפתים.את שפתם הוא למד בעת ששהה בג'יבוטי – ולאחר מכן הוא שכלל את ידיעותיו בשפה זו בעת ששירת ב'מוסד' והפך את צרפת לארץ-הבסיס שלו.
ממכתב שכתב יצחק שמיר לרעייתו ממחנה המעצר שהיה ממוקם באסמארה אפשר ללמוד על עוצמת הרגשות של מי שעמד במרכזה של פעילות שבה הוא האמין בלב ונפש :
"…אינני נח. כנראה שאינני עייף…פגשתי כאן ידידים רבים. למען האמת: הם לא
לא שמחו לראות אותי. לפי דבריהם, הרי זו הפעם הראשונה שלא שמחו כאשר
ראוני. פגשתי רבים שעוד השארתי במזרע. כמה מהם, הזמן שחלף נתן בהם את
אותותיו, חרש קמטים בפנים, הלבין שערות וכדומה, וכמה מצאתי כפי שהשארתי
כאילו לא עברו שנים אלה כלל וכלל. אנשים כאן מכל הסוגים ומכל הגילים. הרוב
צעירים. צמאי חיים. כאשר הנני יושב בחדר-האוכל ומסתכל בקהל הגדול הממלא
את האולם נצבט הלב על שפע העלומים הנתונים בין גדרות התיל ובשבי הגורל
האישי…"
יצחק שמיר חזר ארצה רק חמישה ימים לאחר שהוכרז על הקמתה של מדינת-ישראל. אוניית מלחמה צרפתית הסיעה אותו מג'יבוטי לטולון – ומשם הוא המשיך ארצה. הצרפתים, שלא כבריטים, גילו באותה העת אהדה רבה למדינה הצעירה. אף ה'אלטלנה' הייתה אונייה צרפתית – וכל הנשק שהיה עליה נרכש בצרפת. הצרפתים ביקשו לצייד בעזרתו את הצבא הישראלי הצעיר שנאבק אז על נפשו מול צבאותיהן של מדינות ערב שפלשו ארצה מיד לאחר ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל ב - 14 במאי 1948 . אלא שהדברים התגלגלו לגמרי אחרת. דוד בן גוריון וצמרת מפלגתו חששו, משום-מה , שהנשק, והלוחמים שהיו על האונייה, נועד למטרות אחרות לגמרי. ואת זה לא יכולים היו הבולשביקים מבית היוצר של 'תנועות הפועלים', אלה שהעריצו את 'שמש העמים' ממוסקבה, לשאת והם העדיפו הליכה על סיפה של מלחמת אזרחים במקום לשאת ולתת עם מנחם בגין, מי שבמשך שנים הם טיפחו שנאה עזה כלפיו. בדיעבד, ככל הידוע, היכה דוד בן גוריון על חטא, שכן הוא ידע שכלי הנשק שהיו על ה'אלטלנה' יכולים היו לסייע לצבא ההגנה לישראל לכבוש כבר אז את כל השטח שעד לירדן. 'בכייה לדורות', כינה דוד בן גוריון את אי-כיבושן של יהודה ושומרון עוד ב – 1948, דבר שהיה חוסך הרבה דמים ומשאיר לדורות הבאים גבול טבעי שהיה, אולי, חוסך כמה מלחמות. הערבים ראו דווקא בגבולות שביתת הנשק משנת 1949, השבירים והבלתי ניתנים להגנה יעילה, גורם מדרבן לניסיונות החוזרים ונשנים לכבוש מחדש את מה שהם איבדו במהלך מלחמת העצמאות של היהודים.
מאבקים קטנוניים, שלטון כמעט-דיקטטורי של דוד בן גוריון, זאת הייתה המציאות שאליה חזר יצחק שמיר. הלח"י הפך לתנועה פוליטית. חמישים מחבריו הבולטים, ובהם יצחק שמיר, לא גויסו לצה"ל כדי לאפשר להם להתבסס ולהתארגן כמסגרת מדינית-פוליטית. יש להניח שלשירות הביטחון הכללי, שהיה כפוף אז לראש הממשלה, ועשה, למעשה, בשירותו הרבה פעולות שתכליתן הייתה מלחמה מבית ביריבים פוליטיים, היו יד ורגל בהחלטה שלא לגייס את בכיריו של הלח"י.
באותה תקופה, של בין השמשות, כשירושלים עוד לא הייתה נתונה בריבונות ישראלית, נרצח השליח של האו"ם, הרוזן פולקה ברנדוט, מי שביקש לחזור להחלטות המקוריות של האו"ם שדיברו על בינאום ירושלים – והוצאתה, למעשה, מתחומי ריבונותה של המדינה היהודית שביקשה לראות בה את בירתה. אנשי הלח"י, מתתיהו שמולביץ ונתן ילין-מור, הואשמו במעשה והושמו מאחורי סורג ובריח, אולם בבחירות הכלליות שהיו בסמוך לאחר מכן נבחר נתן ילין-מור לכנסת מטעם הלח"י. חוק חנינה כללי שהתקבל לאחר מכן הביא לשחרורם של כל עצורי הלח"י והאצ"ל.
יצחק שמיר לא היה מעוניין אז בחיים הפוליטיים, והמפלגה שהקימו חבריו לא שרדה ימים רבים – וכך בא הקץ על הארגון המפואר הזה ששם לו למטרה, ואף הצליח בכך, לתרום את חלקו בסילוק הבריטים מן השטח שאותו הם קיבלו בנאמנות כדי להקים בו בית לאומי לעם היהודי. יצחק שמיר, מי שעמד בראש העושים, התגייס ל'מוסד', הארגון החשאי שהקימה המדינה היהודית העצמאית, כדי להילחם באויביה.
ה. השואה – והתנועה הציונית
יצחק שמיר, מי שראה במפעל הציוני את חזות הכול, איבד את כל משפחתו בשואה. הורים. אחיות. חברים. למעשה, את כל האנשים הקרובים אליו ביותר. בעיירה שבה נולד היו כ-3000 יהודים. רק מתי-מעט נותרו בחיים. כל השאר נספו בשואה. גם בעיירות אחרות, סמוכות לזו שבה נולד, היו ליצחק שמיר קרובים רבים. בוולקוביסק. באיזבלין. שניים בלבד, קרובים מדרגה שנייה או שלישית, נותרו בחיים. רק ב – 1943 הגיעו אל יצחק שמיר, הלוחם ללא חת, השמועות הראשונות על מה שעלה בגורל בני משפחתו. החרון והזעם היו קשים מנשוא. יצחק שמיר לא ידע את נפשו מרוב כאב. בעיקר בגלל חוסר האונים. הוא הבין שהנורא מכל מתרחש הרחק-הרחק מארץ-ישראל וכי אין בכוחו להושיע.
אל חוסר האונים הזה התלוותה, למעשה, גם החלטה אסטרטגית: להתרכז במאבק בארץ-ישראל נגד הבריטים וליצור בסיס חדש לקיומו של העם היהודי. באירופה-גופא לא היה מה לעשות, לדעתו של יצחק שמיר, ולכן ההחלטה להמשיך בלחימה לשם הקמת בית לאומי לעם היהודי הייתה ההחלטה הנכונה ביותר בנסיבות העניין. יחד עם זאת, אין לו ספק, שאחרים, ובעיקר צבאות בנות-הברית, יכולים היו לעשות הרבה. יכולים היו – ולא עשו. וזה גרם אז להרבה תסכול אצל יצחק שמיר, והשפיע מאז על רבות מהחלטותיו.
את הלקח הגדול מן הטראומה האיומה הזאת, סבור יצחק שמיר, אסור לשכוח. קודם כול, אסור לטמון את הראש בחול ולקוות שהסכנה תחלוף בדרך כלשהי. ליהודים אסור לסמוך על זרים, אלא על עצמם בלבד, ולעשות בעצמם את שמתחייב מן הנסיבות. כך, למעשה, נהגה הממשלה בראשותו של מנחם בגין, שבה כיהן גם יצחק שמיר, כשר החוץ, כאשר היא הורתה על תקיפת הכור האטומי של עיראק ב – 1981 - חרף ההתנגדות-מבית שאותה הוליך אז שמעון פרס - וכך צריך לנהוג כל ראש ממשלה. יש לזכור כל העת, לדעתו של יצחק שמיר, שמדינות העולם הנאור, על פי המינוח המקובל, סייעו כמעט-כולן לנאצים; בין בשתיקה ובין באי-עשייה ובין בעזרה בפועל. הלקח המיידי הוא, שצריך לראות את מה שעתיד להתרחש – ולהתכונן לבאות. כל מי שהיו לו בשנות ה- 30' של המאה הקודמת עיניים בראשו היה יכול לראות את האסון האיום שמתרגש ובא על היהודים באירופה. זאב ז'בוטינסקי היה, אולי, היחיד שהעריך נכונה את המצב.
אין ספק, שיצחק שמיר, כאשר הוא דיבר עמי על מחדליה של ההנהגה של הקהיליות היהודיות, הן בגולה והן בארץ-ישראל, ערב מלחמת העולם השנייה, התכוון להדגיש, בעיקר, את הכסילות שבהסכמי אוסלו. חבל שכל כך הרבה דם-נקיים נשפך עד שגם חסידיהם השוטים של הסכמי אוסלו מסכימים כיום, שכל מי שהתנגד להם אז צדק. הם הרי התגלו, בדיוק כפי שיצחק שמיר חזה, כהסכמי-בדים, שגרמו לשפיכות דמים נוראה, ולהולכת שולל עצמית של ציבור גדול מאוד. שלום לא היה בכוחם להביא. אבל דבריו של יצחק שמיר על ההסכמים הנואלים ההם יפים, ללא ספק, גם לימים אלה. רק גבולות בני הגנה, סבור יצחק שמיר, הם הערובה לעתידה של מדינת-ישראל. לא חומות ולא 'גדרות ביטחון' יצילו את היהודים מידי המבקשים את נפשם. את הנוסחה של 'שלום-תמורת-שטחים' הוא ביטל כלאחר יד כבר אז כשחלקים נכבדים מן היהודים היושבים בציון היו שקועים באופוריה מטמטמת. אין בה, בנוסחה המקדשת ויתור על 'שטחים' , כל ממש, דרש יצחק שמיר, וצריך כל העת לזכור שאם העם היהודי לא יסייע לעצמו – איש לא ידאג לו. אסור לשכוח ואסור לסלוח, קבע יצחק שמיר, על מה שאירע ליהודים במלחמה ההיא. בפולין, ארץ שיהודים חיו בה קרוב לאלף שנים, נטבחו מיליונים. משמע, לדברי יצחק שמיר, חובה עלינו, אם חפצי חיים אנחנו, להיות חזקים. התרפסות וזחיחות-דעת וקלות ראש לא יכולים לבוא במקום אותה נחישות שהתקיימה בכל הלוחמים למען הקמת של מדינת-ישראל. אריאל שרון, בלבושו הנוכחי, בוודאי לא היה מקבל את השקפת-עולמו של יצחק שמיר. לא את עוז רוחו ולא את הנחישות לעמוד מול לחצים – ולשמור על קור רוח ועל שלווה. חבל, שהאיפוק, שהיה תמיד מקווי-האופי היותר בולטים באופיו של יצחק שמיר ובזכותו, צריך להניח, הוא הגיע לכל אותם הישגים מופלאים, אינם נמצאים אצל אלה שהיום מחזיקים בהגה השלטון.
איפה היה זאב ז'בוטינסקי מתייצב היום בוויכוח המר והנוקב במדינת-ישראל על הנסיגה מחבל עזה, ומחלקים ביהודה ובשומרון ? על גבולות הקבע? על פתרון הקבע? את השאלות האלה שאלתי את יצחק שמיר, ב - 1977 , כשקיימתי את סידרת השיחות שהולידו את הספר 'שיחות עם יצחק שמיר', אבל את התשובות, לא רק לשאלות הנ"ל, יכולתי בקלות לשבץ גם בכל ראיון עכשווי. נוכח מהלכיו של אריאל שרון, שגירש אלפי משפחות מבתיהן, בחבל עזה ובצפון השומרון, בתואנות שווא, שהשתנו כל העת, יכול היה יצחק שמיר לומר גם היום את הדברים שהוא אמר לי אז:
"…אני חושב, שכל המתנגדים היום לנסיגה מיהודה ושומרון שואבים את
עקרונותיהם מזאב ז'בוטינסקי. הוא היה נגד ה"ספר הלבן" הבריטי ראשון, זה
שגזל מאתנו את עבר הירדן המזרחי, והוא דרש מלחמה ללא פשרות נגד ההגבלות
על העלייה ונגד ההגבלות על ההתיישבות.הוא היה עומד, ללא ספק, עם
השוללים את מדיניות הפיוס והתבוסתנות הרופפת של ממשלת רבין-פרס ושל
הממשלה הנוכחית, ככל שאלה נוגעים ל"הסכמי השלום עם הערבים". הוא לא
האמין שהערבים בשלים לשלב שבו הם יסכימו לחיות בדו-קיום עם היישות
היהודית העצמאית. מבחינה זו דבר לא השתנה…"
אכן, דבר לא השתנה. לא מאז שזאב ז'בוטינסקי אמר את הדברים, ואף לא מאז שיצחק שמיר חזר על דברי מורו ורבו, לאחר שבנימין נתניהו החליט על מסירת העיר חברון לידיו של יאסר ערפאת. יצחק שמיר השתמש בתשובותיו לשאלותיי במילה 'תבוסתנות' ואני ביקשתי לדעת למה בדיוק הוא התכוון, וזו הייתה תשובתו:
"…תבוסתנות –זו נטייה לכניעה, להשלמה עם דרישותיו של האויב, להימנעות
מהתנגדות לכל ניסיון להצר את צעדיך. מי שהולך בדרך הזאת רק מזמין לחצים
נוספים. …החוצפה של דורשי הנסיגות הנוספות רק גוברת…."
הרעיון הציוני לא נתן מנוח ליצחק שמיר גם בימים שבהם קיימנו את השיחות בינינו. לצערו, רבים מדי הם אלה שמואסים בו, גם בקרב העם היהודי, ומבקשים לפסול את תכלית הקמתה של מדינת-ישראל. הם לא למדו דבר מן העבר, כך סבר יצחק שמיר, לא מסגידת-השווא לרעיונות קוסמו-מרקסיסטיים שקרסו ונמצאו בלתי-רלוונטיים ולא מהערצת-הנפל למנהיגים שבסופו של דבר התגלו כרבי-רוצחים של חפים מפשע. לו עצמו, ליצחק שמיר, אין כל ספק, שהמדינה היהודית צריכה להשתרע עד לירדן, ואילו 'המדינה הפלשתינית' – מקומה בעברו המזרחי של הירדן. לערבים שמתגוררים בשטחים שממערב לירדן הוא מציע ליתן זכויות אזרח בלבד. כפי שהציע בזמנו מנחם בגין, עליהם להסתפק באוטונומיה מוניציפאלית, ואת הביטוי לשאיפות הלאומיות שלהם הם צריכים למצוא בפרלמנט הירדני. את הרעיון שמדינת-ישראל תהיה ל'מדינת כל אזרחיה', כלומר מדינה חילונית, שבה אין עדיפות ברורה ובלתי מתפשרת ליהודים, הוא דחה בכל תוקף. זאת היא משנתו של יצחק שמיר, האיש שנאמנותו הטוטאלית לארץ-ישראל ולעם היהודי לא יודעת פשרות. בטרור הערבי-האסלאמי, שיכה, כך הוא חזה, גם במדינות המערב, יש להילחם ללא פשרות. ויתורים טריטוריאליים רק יביאו לדרישות נוספות. היום זו רצועה עזה; מחר זו תהיה מזרח-ירושלים. בעתיד, ידרשו הערבים , ללא ספק, גם את השטחים שנכבשו מידיהם ב – 1948 ואת 'זכות השיבה' לכפרים ולמקומות היישוב שאותם הם נטשו, וכך עלול לבוא הקץ על החזון הציוני כולו.
יצחק שמיר מכיר את הזרמים האלה ביהדות. המלשינות והתבוסתנות של פלגים שונים היו תמיד חלק מן ההוויה בקרב היהודים. הוא וחבריו נלחמו בהם עוד לפני הקמתה של המדינה היהודית. הם, יצחק שמיר וחבריו, היו אז מעטים מול רבים. גם במלחמתם בכובש הבריטי – וגם במלחמתם במוסדות של היישוב היהודי 'המאורגן'. הם יכלו גם לאלה - וגם לאלה. עם זאת, יצחק שמיר נשמע מאוד מודאג. משהו רע עובר על היהודים במדינת-ישראל. רעיונות שנשמעו פעם רק בשוליים ההזויים של החברה היהודית הפכו לשיח לגיטימי בפורומים שונים. רבים מדי מבקשים לזנוח את הרעיונות שבשמם, ולמענם, יצאו אבותיה של התנועה הציונית למלחמה על חידוש הלאומיות היהודית בארץ האבות, לטובת רעיונות עכשוויים הגורסים נוחות וניהיליזם רוחני. האידיאולוגיה נזנחת לטובת אופורטוניזם ופרגמאטיות.
יצחק שמיר עדיין אופטימי אבל נימה של דאגה אמיתית נשמעת בקולו. הוא מוצא, לצערו, הרבה עייפות בקרב המנהיגים, ובעיקר בקרב בני נוער רבים, ששנים של הזנחה חינוכית נותנים בהם את אותותיהם. יש מעט מדי אמונה בכוח החזון. לא כך הוא ראה את המדינה היהודית בעיני רוחו כשהוא יצא למלחמה על הקמתה תוך נכונות להקריב את הכול כדי להגשים את חזונו של העם היהודי; לחזור ולהקים את ביתו הלאומי בארץ אבותיו.
|
אודות 