לקוח מתוך הפדאור החדש אוקטובר 2007

                                                                                                תיק פלילי מס' 135/89

מדינת ישראל
נגד
1. יעקב אלפרון
2. אהרון אהרוני
3. יוסי היימן
4. ניסים אלפרון
5. זלמן אלפרון
6. שלומי עוז
7. ראובן בנג'ו
8. ציון עבדו
9. אורי לוזון
10 יעקב אלבז
11. אשר עוז
12. פלוני
13. ברוך שלום
14. שלמה חשמתי
15. שאול ביטן
16. יצחק ישראלי
17. אברהם כליף
18. חנניה עמר

בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו
[14.2.93]
                                              לפני השופטים מ' טלגם, י' גרוס, ע' ארבל

חוק העונשין, תשל"ז-1977, ס"ח 226, סעיפים 369, 427, 428 - חוק ההוצאה לפועל תשכ"ז-1967, ס"ח 116 - חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, ס"ח 128, סעיפים 2(3), 2(4).

חמישים ושמונה אישומים במעשים פליליים, שעיקרם הטלת אימה ושימוש באיומים, הוגשו נגד מנהליה של חברת "האחים אלפרון" ונגד חלק מעובדיה, כאשר בכל אישום מואשם הרכב שונה מהם. באישום הראשון הואשמו כל 18 הנאשמים בקשירת קשר לבצע פשע, היינו, לגבות חובות מחייבים בדרכים של סחיטה באלימות ובכוח, תוך איומים והפחדות ופגיעה בחייבים, בקרוביהם או ברכושם. האיום נעשה בהתנהגות כוחנית, בוטה ותוקפנית, הנוהגת חירות בגופם של החייבים, בפרטיותם ובצנעתם ובכן בשימוש ב"מוניטין להרע" שיצא לשמם של האחים-הנאשמים. לגובים עצמם שהועסקו בחברה, יוחסו פגיעות גופניות בחייבים ואיומים, שכוונו לאלץ את החייבים להתייצב במשרדי החברה, לחתום על הסדרים ולשלם כספים בהתאם. במספר מקרים, כאשר הוברר שהחייבים הגישו תלונות במשטרה, הדיחו אותם הנאשמים לחזור בהם מתלונותיהם ולבטלן. כן יוחסו לחלק מהנאשמים החזקת מטבע זר, וכן אחזקת נשק וכמות זעירה של חשיש. לטענת הנאשמים, פעילותם היא פעילות עיסקית חוקית, הנעשית במסגרת חברה שנרשמה כחוק ובסיוע ייעוץ משפטי. לטענתם, הם נרדפים על ידי המשטרה בשל עברם הפלילי, אותו זנחו. לפי הטענה, מעודדת המשטרה את החייבים להגיש תלונות שווא נגד הנאשמים. הנאשמים כופרים בקבילותן של הראיות שנאספו נגדם, בין היתר, מחמת גישתה העויינת של המשטרה בניהול חקירותיה.

בית המשפט המחוזי פסק:
א. (1) החוק קבע דרכים מסוימות שבהן ניתן לרדת לרכושו של חייב והליכי הוצאה לפועל אינם נתונים בידי כל נושה (או שלוחו), אלא מופעלים בידי המדינה, וזאת, על מנת שבדרך לאכיפת זכותו של הנושה - גם חירותו של החייב, רכושו וכבודו, לא יהיו הפקר. (2) החובה הכפולה, לשמור על זכויות הנושה, מחד גיסא, ולהישמר מלפגוע בחייב חסר היכולת, מאידך גיסא, משהה את הפעולות במשרדי ההוצאה לפועל ויוצרת כר להתחמקות מצד חייבים. (3) הנאשמים דנן, מיהרו לנצל את ייאושם של הנושים, לעשיית הון.
אלא שהם לא הסתפקו ברווח האמור להתקבל מגביית חובות מחייבים שהסכימו לשלם; הם תיכננו, כשיטה, להביא את החייבים לשלם באמצעות איומים וזריעת אימה.
ב. (1) העובדה, שחבורת הנאשמים ניהלה חברה שנרשמה כחוק - אינה מכריעה בענייננו. הרישום יוצר גוף משפטי כשר לזכויות ולחובות והחברה שנרשמה, כמוהה כרך הנולד - אין לדעת באיזו דרך יבחר לנהל את חייו. (2) גם העובדה, שהחברה מינתה לעצמה עורכי דין, כשלעצמה אינה ראייה שניהולה ופעילותה היו כדין. לא נמצאה, בנסיבות דנן, ראיה למעורבותם הסדירה של עורכי דין בניהול החברה ולא הובאה ראייה לשינוי אורח פעולה או להימנעות מפעולה כתוצאה מעצתם המשפטית. (3) בנסיבות דנן, עשו הנאשמים שימוש מכוון ב"מוניטין השלילי" של יעקוב אלפרון כדי להניע את החייבים לפרוע את חובותיהם; ליתר דיוק, לפרוע אותן דרישות של לקוחות, אשר הנאשמים החליטו שהן דרישות צודקות.
ג. (1) המבחן לגבי איום, הינו מבחן אובייקטיבי, זה של האדם הסביר. היינו, גם

כאשר לא הצליח האיום להטיל מורא ופחד בליבו של המאויים, עדיין יכולה האמירה להיכלל בהגדרת האיום שבחוק, אם היא עומדת במבחן האובייקטיבי כאמור. (2) יש להבחין בין אמירה (המזכירה סכנה למאויים), הבאה רק כהתראה או כהבעת דעה, שאין לראות בה איום, לבין המקרה שבו הדברים מקורם ברצון להביא את השומע למודעות בדבר תוצאה פוגענית אפשרית בו ולשקילת צעדיו בהתאם, וזהו האיום שבדין. (3) האיום יכול שייעשה בכתב או בעל-פה, אך גם על ידי התנהגות.
למעשה, די בנוכחות מאיימת או ביצירת תמונה מאיימת, כדי שהדבר ייצור את הנסיבות הכלולות בסעיף 428 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. (4) כל מעשה שהמתלונן עשהו בשל האיומים או בשל הכוח שהופעלו כלפיו, ובכלל זה גם כזה שאינו דווקא המעשה הסופי, אך הוא עושה כן בשל הפחד והחשש מפני האיומים או הכוח שהופנו כלפיו, נכלל הדבר בגדר הסיפא של סעיפים 427, 428 לחוק העונשין. (5) כאשר מופעל כוח לא לגבי הקורבן עצמו, אלא כלפי רכושו, מתוך כוונה פלילית להניעו לעשות מעשה או להימנע ממעשה, באות הנסיבות הללו ב- ד' אמותיו של סעיף 427 לחוק העונשין.
ד. (1) מסדר הזיהוי החי הינו מכשיר הזיהוי האמין ביותר מבין מסדרי הזיהוי השונים, ומן הראוי להעדיפו ולנקוט דווקא אותו, שעה שהנסיבות מאפשרות זאת. (2) עריכת מסדר תמונות, אפילו כאשר ניתן לבצע מסדר זיהוי חי, אין בה כדי לפסול את מסדר התמונות והדבר יכול רק להשפיע לעניין משקלו. (3) אי-השתתפות עורכי דין במסדר זיהוי, הוא פגם שאינו מבטל את קבילותו של מסדר הזיהוי, אך יש בו כדי להפחית ממשקלו הראייתי של הזיהוי. (4) (בעקבות ע"פ 801/80 [13]) זיהוי בין כותלי בית המשפט הינו בעל ערך מועט ביותר.
(5) בנסיבות דנן, ניתן לייחס ערך רב מהמקובל לזיהויים שבוצעו באולם המשפטים, שכן מדובר על לא פחות מ- 17 נאשמים אשר ישבו על ספסלי הקהל, באולם דחוס ומלא. זיהוי כזה מחזק במידה מרובה את הזיהוי שנעשה במסדר זיהוי באמצעות תמונות. ה. (1) מעשהו של כל אחד מהקושרים למטרת הקשר, נחשב למעשהו של חברו.
(2) בהיעדר ראיות ישירות, אין מניעה שבית המשפט יסיק את היווצרותו של הקשר ממערכת נתונים נסיבתית, לרבות מעשים שאירעו אחרי קשירת הקשר, ואשר להם השלכה לאחור, מאחר שהם מעידים לפי טיבם ומהותם על מה שקדם להם.
(3) בנסיבות דנן, הגבייה באמצעות אלימות, גלויה ומוסווית, ותוך ניצול המוניטין המפחיד של הנאשמים, נעשתה בצורה ממושכת ושיטתית, על ידי נאשמים רבים ושונים, והיא מגלה לכן קשר פלילי שנקשר מלכתחילה, ונמשך תוך כדי ביצוע העבירות במשותף, בניצוח מנהלי החברה.

פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:

[1] ע"פ 632/83, 647/84 הרוש ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1) 253.
[2] ע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 373.
[3] ע"פ 740/77 - לא פורסם.
[4] ע"פ 411/84 מדינת ישראל נ' לביב ועירעור שכנגד, פ"ד לט(1(293. [5] ע"פ 59/77 - לא פורסם.
[6] ע"פ 887/78, 798 אדרי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(2) 608.
[7] ע"פ 695/79 מורילאשווילי נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 188.
[8] ע"פ 420/81 כהן ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 29.
[9] ע"פ 2780/90 - לא פורסם.
[10] ע"פ 201/89 - לא פורסם.
[11] ע"פ 877/84 גאלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 169.
[12] ע"פ 315/74 שילון נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 212.
[13] ע"פ 801/80 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 161.
[14] ע"פ 129/54 גולדשטיין ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד 505.
[15] ע"פ 84/88 מדינת ישראל נ' אברג'יל, פ"ד מד(2) 133.
[16] ע"פ 160/89 דג'אן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 793.
[17] ע"פ 228/77 זקצר ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(1) 701.
[18] ע"פ 685/81, 692 אהרוני ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 673.

הערות:
בשל אורכו של פסק הדין וריבוי הפרטים העובדתיים, החליטה המערכת לפרסם את פסק הדין בחלקו פרקים ה, ו, לא הובאו.
ר' דוד - בשם התובעת;
י' הלוי - בשם נאשם 1;
ח' משגב - בשם נאשם 3;
א' לוין - בשם נאשם 4;
ח' אליהו - בשם נאשמים 5, 18;
ח' דויטש - בשם נאשם 10;
א' לנדשטיין - בשם נאשם 13;

א' ברעוז - בשם נאשם 14;
א' אבוש - בשם נאשם 16;
ד' שפיגל - בשם נאשם 17.

                                                                 הכרעת-דין

פרקי הכרעת הדין:
א. כללי
ב. סחיטה באיומים
ג. מסדרי זיהוי
ד. אישום ראשון: קשירת קשר
ה. יתר האישומים
ו. קביעות לגבי הנאשמים

פרק א - כללי
1. אנו פותחים את הכרעת הדין במשפט זה, במצוות החוק, בהודעה, כי זיכינו חלק מהנאשמים מחלק מהאשמות שיוחסו להם (בחלקן-משום שהתביעה לא הגישה חומר ראיות להוכחתן כמבואר להלן בפיסקה 7, ובחלקן, לאחר שמצאנו שהראיות שהוגשו אינן מרימות את נטל הראיה), אולם איש מהנאשמים לא זוכה כליל, ועל כן יבוא פירוט ההרשעות והזיכויים בכל אישום בדיון שבפרקים ד ו-ה להלן. בפרק ו' שלאחר מכן - ירוכזו הממצאים לגבי כל נאשם בנפרד.

ריבוי נאשמים ואישומים:
2. חמישים ושמונה אישומים במעשים פליליים, שעיקרם הטלת אימה ושימוש באיומים, הוגשו נגד מנהליה של חברת "האחים אלפרון" ונגד חלק מעובדיה, כשבכל אישום מואשם הרכב שונה מהם. באישום הראשון הואשמו כל 18 הנאשמים בקשירת קשר לעשות פשע, היינו, לגבות חובות מחייבים בדרכים של סחיטה באלימות ובכוח, תוך איומים והפחדות, ופגיעה בחייבים, בקרוביהם או ברכושם. האיום נעשה בהתנהגות כוחנית, בוטה ותוקפנית, הנוהגת חירות בגופם של החייבים, בפרטיותם ובצנעתם וכן בשימוש במוניטין השלילי שיצא לשמם של האחים.
עוד לפני שנפתחו ההליכים במשפט דיווחו שלטונות הכלא שהנאשם 12 [פלוני] כבן 16, מתנהג בצורה המעוררת חשש של מחלת נפש וחוסר כושר לעמוד לדין, והוא הועבר לבדיקה פסיכיאטרית; הנאשמים, ובראשם אחיו של זה - הנאשם 1-העלו טענות שהנאשם 12, שהיה קטין, הגיע למצב זה בעקבות לחץ ופגיעות שפגעו בו החוקרים בחקירותיהם. שום דבר מעין זה לא הוכח - אך התביעה הסכימה למחיקתו של הנאשם 12, שהיה אחד הגובים בחברה, והוא נמחק מכתב האישום וחופשי להוכיח את טענותיו, אם יש בהן ממש.

נותרו, איפוא, 17 נאשמים. על ידי צבירת כל האישומים בכתב אישום אחד וריכוז כל הנאשמים יחדיו, תוך האשמה בעבירת הקשר, ביקשה התביעה לרתום לאישום זה או אחר גם נאשמים שלא הוכחה נגדם עשיית המעשה הספציפי נושא האישום. במיוחד חשוב היה לתביעה להוכיח את האישומים נגד המנהלים של החברה ואת מעורבותם בכל פעילות החברה. ואכן, התמונה הורכבה מפרטים שנאספו לפסיפס שלם, חוליות-חוליות, שהצטרפו למסכת עובדות שגובשה בכתב האישום.

חובה עלינו להעיר, שהיה בכך סירבול אדיר והכבדה גדולה ביותר על התביעה, על הנאשמים ועל בית המשפט.

ניהול המשפט בהיקף כה גדול, כאשר אפילו בירור שאלת נוכחותם של כל הנאשמים בדיון, גזל זמן רב מידי ישיבה - והכביד מאוד על הבירור. בתחילה נוהל המשפט מידי יום ואף התנהלו ישיבות אחר הצהרים. להערכתנו, אילו התנהל המשפט רק נגד אותם נאשמים שנגדם היה מספר אישומים גדול יותר, או רק נגד אלה שהתביעה סברה שראיותיה נגדם מוצקות ומעורבותם גדולה, ניתן היה לסיים את המשפט תוך תקופת המעצר הקבועה בחוק.
אין אנו מתעלמים בדברינו אלה מהחשש שעמד, קרוב לוודאי, ביסוד שיקולי התביעה, להזמין לבית המשפט, עדי תביעה מפוחדים, יותר מפעם אחת, כדי שיעידו שוב ושוב נגד נאשמים שמשפטם הופרד.
לאור המספר הרב של עדים, שנדרש להצגת הראיות במספר כה רב של אישומים, ולאור הטקטיקה המיוחדת של הגנת הנאשמים, שאליה נתייחס להלן, הוברר לבית המשפט שגם המספר הרב של ישיבות שנקבעו לשמיעת הראיות לא יספיק. מאחר שנשיא בית המשפט שוכנע לייחד מותב של שלושה שופטים לדיון - והניסיון למנות עורכי דין לנאשמים לא צלח (וגם לכך נתייחס להלן) - לחץ בית המשפט על התביעה לוותר על מקצת האישומים ולהותיר רק את האופיינים שבהם, שיספיקו על מנת לצייר את התמונה שיש בכוונתה לצייר בפסיפס מצומצם יותר; לאחר שהמשנה לנשיא בית המשפט העליון, אגב דיון בערר על מעצר, הצטרף להמלצה זו, הודיעה התביעה שלא תגיש ראיות להוכחת חלק מהאישומים (עמ' 701 לפרוטוקול) ובייחוד על האישום בחטיפה (סעיף 369 לחוק העונשין, תשל"ז-1977), שחייב מינוי סניגור לנאשמים, וצימצמה את מספר האישומים ל-33.
גם להבאת הראיות המצומצות נדרשו חודשים רבים של דיונים, בעיקר עקב העימות שנוצר בין הנאשמים לבין המשטרה, אשר יתואר להלן.

כשהתמשך המשפט והנאשמים שוחררו ממעצרם, לא היתה סיבה או אפשרות לתת למשפט זה עדיפות על תיקים אחרים שהיו לפנינו, ואשר בהם הנאשמים היו במעצר. הנאשמים כאן פנו כל אחד לפרנסת משפחתו וחזרו וביקשו לאפשר להם להיעדר מהדיונים על מנת לשקם את מצבם הכלכלי והמשפחתי. לגבי הנאשמים, שנגדם היה מספר קטן ביותר של אישומים, לא ראינו סיבה למנוע זאת מהם ואיפשרנו המשך עבודתם. התוצאה היתה, שהדיונים נמשכו ונמשכו; משתמו ראיות התביעה, ביקשה הסניגוריה שהות להכנת ההגנה והיא קיבלה אותה. אחר כך נדרש זמן להכנת הסיכומים, ושוב התמשך העניין הרבה מעבר לנדרש ולמצופה.
בסיכומו של דבר, אילו התנהל המשפט נגד העבריינים העיקריים בלבד, היו נחסכים זמן, טרדה והוצאות מרובות, והמשפט היה מסתיים מזמן, סביר להניח שבתוך תקופת המעצר.
כתב האישום דן במעשים המיוחסים לנאשמים שונים באירועים שונים. באישום השני, הואשמו ארבעה מהנאשמים בחטיפת המתלונן אלישע שמואל ובסחיטה בכוח ובמכות של התחייבות לתשלום. נאשם נוסף הואשם יחד איתם בסחיטה באיומים ובהדחה בחקירה; באישום השלישי, הואשמו שמונה מן הנאשמים בסחיטה באיומים מבעליה של חברה מתחרה (שנקראה "צי'ק צ'ק"), אותו חייבו ב"קנס" על שימוש בשמה של החברה ובמוניטין של האחים אלפרון.
באישומים האחרים הואשמו הרכבים שונים של הנאשמים, ששימשו כגובים של החברה, במעשים שונים של פגיעה גופנית, כליאת שווא, אלימות, הטרדה והצקה - שנעשו כלפי "חייבים" של לקוחותיהם או כלפי בני משפחתם, או רכושם, במטרה לאלצם לפרוע את מה שדרשו מהם אותם לקוחות כ"חוב". כאמור, נדון להלן בנפרד בפרק החמישי מפסק הדין בכל אישום בנפרד.
מכל מקום, האישומים שהועלו נגד הנאשמים 2,1, ו-3 (ומ-7.2.89 גם נגד נאשמים 4 ו-5) היו, כי יתר הנאשמים הופעלו על ידיהם במסגרת הקשר כגובים, בצורה זו של סחיטה בכוח ו/או באיומים, ועל כן הם אחראים למעשיהם של אותם גובים ולעבירות שביצעו.
לגובים עצמם יוחסו פגיעות גופניות בחייבים, ולפעמים בבני ביתם וברכושם, ואיומים, שכוונו לאלץ אותם להתייצב במשרדי החברה, לחתום על הסדרים ולשלם כספים בהתאם - תוך שימוש בביטויים, כמו "נגמור אותך"; "יש לנו כח"; "אנחנו החוק"; "אני אדקור אותך"; "זה יכול לעלות לך בחיים" בלוויית קללות ועלבונות בפני לקוחות ושכנים. נטען, שבמספר מקרים, כשהוברר שה"חייבים" הגישו תלונות למשטרה הדיחו אותם הנאשמים לחזור בהם מתלונותיהם ולבטלן.

נאשם 11 הואשם גם בהחזקת דולרים ללא היתר; נאשם 10 - בהחזקת נשק (רובה 0.22 ללא בריח) וכמות זעירה של חשיש; ונאשם 9 בהתחזות כאחר ובהכשלת שוטר (מסירת זהות בדויה).
3. מצאנו לנכון לפתוח בניתוח הרקע לאישומים ולמשפט כדי ליתן מסגרת לדיון המפורט. מאחר שלא כל הנאשמים שותפים לכל אחד מהאישומים, הרי בטרם נצלול לפרטי האישומים אחד לאחד - נתייחס תחילה לרקע הכולל. נפתח ביסוד הנפשי של העבירות, ונדון, לאחר מכן, בטענות הנאשמים המכוונות לפסול מעיקרה את צבירת הראיות נגדם. הנאשמים טוענים לקיומה של גישה עויינת מצד החוקרים המשטרתיים; גישה, שהביאה להגשתן של ראיות פסולות, שאפילו פורמאלית אין בהן פגם - אין לבטוח בהן, לטענת ההגנה, מאחר שנגבו בהשפעת קונספציה משטרתית מטעה.
הרקע לאישומים:

4. הרקע, שעליו פעלו הנאשמים, היה - קשיי ההוצאה לפועל של פסקי-דין של בתי המשפט, באמצעות לשכות ההוצאה לפועל.
מן המפורסמות הוא, שהתגברות זרם התביעות והמאמץ הכביר של בתי המשפט להתמודד איתן, הביאו כתוצאת-לוואי לסתימת אפיקי ההוצאה לפועל. ככל שגברה הצלחת בתי המשפט בהתמודדות עם זרם התביעות, וככל שהצליחו להגיע לפסיקה ולהכרעת דין - גדלה ההצטברות של מאות ואלפי תיקים המחכים לביצוע והחייבים אינם מזדרזים, או שאינם יכולים, לפרוע את חובם.
החוק קבע דרכים מסוימות, שבהן ניתן לרדת לרכושו של חייב, והליכי הוצאה לפועל אינם נתונים בידי כל נושה (או שלוחו), אלא מופעלים בידי המדינה, וזאת, על מנת שבדרך לאכיפת זכותו של הנושה - גם חירותו של החייב, רכושו וכבודו, לא יהיו הפקר: עיקול, הפקעה, ואילוץ לשלם, נתונים לכן, על פי החוק, לביקורת ולשיקול דעת שיפוטי, וכפופים לחלוקה שווה והוגנת בין מכלול נושיו של החייב. קיימת, איפוא, חובה כפולה, לשמור על זכויות הנושה, מחד גיסא, ולהישמר מלפגוע בחייב-חסר-יכולת, מאידך גיסא, חובה זו משהה את הפעולות בהוצאה לפועל ויוצרת כר נרחב להתחמקות מצד חייבים. העומס על לשכות ההוצאה לפועל פגע בנושים, הממתינים למימוש זכויותיהם. חברות גבייה צצו כפטריות והנאשמים מיהרו לנצל את יאושם של אותם נושים לעשיית הון. פרסומות על שירותיהן של חברות גבייה התנוססו בראש חוצות ועל גבי אוטובוסים - ואיש לא כיהה בידן.
לא למותר לציין, שאכן מצא המחוקק לנכון להתערב במצב דברים זה ולקבוע הוראות לעניין מי שניתן להטיל עליו תפקידי ביצוע של הוצאה לפועל. התיקון מס' 4

לחוק ההוצאה לפועל, תש"ז-1967 (מיום 17.7.91) קובע, שלא יוטלו תפקידי ביצוע של הליכי הוצאה לפועל על אדם, אלא אם יש לו אישור מוועדה שנתמנתה לפי סעיף ז' א' לחוק (פרט לעורך דין שאינו זקוק לאישור כזה). הוועדה, שבראשה שופט שלום, רשאית לסרב ליתן אישור בנסיבות שונות, למשל, שעה שמבקש הוא בעל עבר פלילי.
גירסת התביעה:

5. התביעה טוענת, שההצטברות של תלונות בתחנות משטרה שונות (מעלות, יפו, ירקון ואחרות) מצד חייבים, על הטרדות ואיומים, גרמה לחוקרים להבחין שמדובר על תופעה חוזרת ולא על מקרים בודדים; מאחר שהתלונות נקבו בשם האחים אלפרון, שהיו מוכרים למשטרה מהתנגשויות קודמות עם החוק, התעורר החשד שהנאשמים לא נטשו את דרך הפשע ושארגון הגבייה שלהם נעשה בדרך שאינה שונה מגביית דמי חסות. ואכן, טוענת התביעה, נתברר לחוקרים שהדרך בה נוהגים החברה וגוביה היא כדרך הבריונים המטילים אימה כדי לסחוט דמי חסות: נוהגים, לכאורה, ברוך ובעדינות, אינם פוגעים לרעה בבני חסותם אלא "מגינים ומסוככים" עליהם; אינם מאיימים במפורש על ילדיהם של אלה, אלא מלטפים את ראשיהם ומגלים דאגה אבהית לשלומם - אבל בו בזמן דואגים לזרוע אימה וחשש מפני מה שהם עשויים לעולל - כך נאשמים אלה דאגו להאדיר את שמם הרע ולהבליט את עברם כדי לאיים בכך במרומז, וניהלו עסק "לגיטימי" שכוחו באיום במעשים פליליים. לא תמיד היה לנאשמים צורך להשתמש בכוח או באיומים מפורשים - כל עוד ניתן היה לנצל מוניטין-של-אימה שיצא לשמם, למשפחתם, ולחברה אשר הקימו. כתוצאה מכך, טוענת התביעה, היתה השגת ראיות למעשיהם של הנאשמים קשה ביותר; השלטת האווירה של אימה ואיומים היתה כה אפקטיבית עד שברור היה מייד בתחילת החקירה שהמתלוננים לא ישתפו פעולה; יתר על כן - הנאשמים טרחו במיוחד להפיץ רושם שהם אינם חוששים מהמשטרה, ולהפגין את העובדה שאין בכוחה למנוע מהם לפגוע בחייבים ושלא תהיה לחייבים ישועה מפנייה למשטרה. מאידך גיסא, מעשי האיום נעשו במכוון כך, שלכאורה, לא תהיה להם מתכוננת פלילית, אבל שישתמע מהם בבירור, איום באפשרות מוחשית של נזק. על פי טענת התביעה, נמנעו הנאשמים במתוכנן ובמכוון ממעשי אלימות בולטים, וממתן אפשרות למשטרה לפעול נגדם, אבל גייסו לארגונם קבוצה של גובים, בחלקם בני משפחה ובחלקם כאלה המוכשרים להטיל אימה, וקשרו ביניהם קשר לבנות לחברה מוניטין מאיים, ולנצל שם-רע זה לצורך ביסוסה של חברת גבייה שעיסוקה הפקת רווח ממעשים של סחיטה באיומים. ההשלכה המיידית של קונספציה זו של המשטרה, שלטענתה, היתה מבוססת על מידע שבידה, היתה בניית תיק חקירה מקיף על מנת שיכלול תופעות רבות ככל האפשר של מעשים טריוויאליים-לכאורה המשמשים לבניית המוניטין השלילי; זאת, על-מנת לשכנע את בית המשפט שאין מדובר על התבטאויות אקראיות והטרדות קלות, אלא בשיטה של זריעת אימה בעזרת איומים מרומזים. בעקבות חקירה זו הגישה התביעה כתב אישום בן 58 פרטי אישום.

גירסת הנאשמים:

6. הנאשמים היו רוצים שנקבע, שאף על פי שכמה מראשי קבוצת הנאשמים יש להם, כהודייתם, עבר פלילי - הם עשו ניסיון כן להעביר את פעילותם לעסקים כשרים ולפרנס בכבוד את משפחותיהם. ולצורך כך הם חיפשו אפיק חוקי לפעילותם ונעזרו בייעוץ משפטי: הם הקימו חברה בע"מ, שנרשמה כחוק, וניהלו אותה בצורה חוקית בסיוע ייעוץ משפטי. העסק, שבחרו הנאשמים לשקם עצמם בו הוא עסק של גביית חובות (נרשמה לחברה גם מטרה של "ייזום מפעלים כלכליים" אך לא מצאנו שנעשתה פעולה של ממש בכיוון זה). לטענתם של הנאשמים, הם אנשים רציניים, מקובלים בחוגם, יש אליהם "כבוד", ומילתם - מילה, ומשום כך יכלו הם ולקוחותיהם להניח, שחייבים אשר יידעו שעניינם נתון בידיים כאלה, לא ינסו להתחמק בתואנות שווא ויפרעו את חובם. הם מצידם, ילכו לקראת החייבים על ידי הסדרים הגיוניים, ואפילו יפשרו בין הנושים לבין החייבים, כעין "בוררים", ויימצאו שלושת הצדדים נהנים: הנושה, הגובה וגם החייב.
לטענתם, חשדו חוקרי המשטרה בכל מעשיהם, ואף שלא עשו כל רע דחקו חוקרי המשטרה בחייבים שלא התלוננו כלל וניסו להפיק מהם עדויות לרעת הנאשמים; וזה היה רק פן אחד מהמאמץ הכולל של המשטרה לשבור את רוחם ולהשפילם. ככל שהצליחו "לשמור על כבודם" - כך היו לצנינים בעיני המשטרה.
מאמציהם לשקם עצמם (ואת חבריהם) נכשלו מחמת פעילותה העקשנית של המשטרה נגדם. "החוקרים", אשר פעלו, לטענתם, מתוך דעה קדומה, כאמור, ולא מצאו חומר ראיות ממשי על פעילות לא כשרה או גבייה בעזרת איומים והטלת אימה, ניצלו את העובדה שחלק מן החייבים היו נוכלים, ואלה התפתו על ידי חוקרי המשטרה וטפלו על הנאשמים אשמות-שווא שמקורן המובן-מאליו הוא בחיפוש הזדמנות שלא לשלם, ולמשוך את החוב לתקופה נוספת.
עתה, בתום שלוש שנים של חקירות והתדיינות, התמוטט כליל עיסקם המתפתח, וחפצה של המשטרה, לשבור אותם מבחינה כלכלית - צלח בידה. וכי איזה מין "פושעים" הם, כך טענו, אם לאחר כל מאמציה לא הוכיחה המשטרה שהם פגעו בנפש או בגוף, ששדדו או חיבלו או הרגו אדם, ודווקא נגדם ריכזה המשטרה גדודים של חוקרים ומחלקות של מג"ב, כאילו היו "חלילה" מחבלים. עכשיו, שכך נהגה ופרסמה את מיבצעיה - נוצר למשטרה אינטרס של יוקרה להביא להרשעתם בכל מחיר.
זיכוי:

7. לא זיכינו בשעתו את הנאשמים לאלתר מפרטי האישום שהתביעה חזרה בה מכוונתה להוכיחם, כי סברנו שהדבר נתון לשיקול בהכרעת הדין (ראה החלטה בעניין זה בעמ' 718 שורה 19), מאחר שהחזרה מן האישומים חלה לאחר הקראת האישומים - מתחייב זיכויים של הנאשמים מאישומים 4, 10, 12, 15, 16, 17, 21, 22, 23, 24, 25, 26, 28, 29, 32, 34, 37, 40, 44, 46, 50, 53 ו-56, וכך אנו עושים אבל אנו מבהירים לעצמנו ולנאשמים שאין אנו רואים בזיכוי זה - לא קביעת עובדות ולא הודייה מטעם התביעה שהיא נואשה מלהוכיח את האישומים, אלא תוצאה של אילוץ המתואר בפיסקה 2 לעיל, שאין לפרשו לזכות או לחובה.
עימות:

8. העימות שהתעמתו הנאשמים עם המשטרה אינו מצטמצם למקרים הספציפיים שבהם נערכה החקירה. לנו נראה, שבמהלך משפט זה נחשפו גישות ומגמות שיש בהן סכנה חמורה לשלטון החוק, וכי חובתה של המשטרה היתה להתעמת עם גישה זו, שעלולה להפוך את אימת הבריונות לנורמה. נדרשו דיונים ממושכים של שנתיים בקירוב, שכן שמונה עשר הנאשמים ניהלו מצידם קרב-הגנה-משותף שהתבסס על הערמת מכשולים בדרכה של התביעה, ועל הטענה שמשטרת ישראל מתנכלת להם. תופעת לוואי מצערת של העימות היה פרסום מהלך הדיונים באמצעי התקשורת, אמצעים שאדם-מן-היישוב אינו מסוגל להתעלם מהם. עצם הבאתם בחבורה לבית המשפט, כבולים בידיים וברגליים תחת משמר כבד, העלתה רושם מיידי שמדובר על כנופיית פושעים מסוכנים, עשויים ללא חת שמצליחים להתמודד עם כוח מסיבי שמופעל נגדם ושפעילותם מחייבת הפעלת אמצעי חירום.
היינו עדים במהלך המשפט לתופעה יוצאת דופן של עימות אלים בין המשטרה לבין הנאשמים. בשלבים הראשונים של המשפט העסיקה כאמור המשטרה מחלקה שלמה של שוטרי מג"ב להפרדה בין הנאשמים ולשמירה "על הסדר", ועל אף כל אלה ערכו הנאשמים, במשך חודשים רבים, הצגות של הפגנת כוח שמעטות כמותן בבית המשפט או בכלל; את הגעתם לבית המשפט ליוו בצעקות, בקריאות רמות ובשירה שהרעידו את מכונית המעצרים ואת אולמות בית המשפט. בטפיחותיהם על דפנותיה של מכונית המעצרים איימו להפוך את המכונית. בבניין בית המשפט, שלא בנוכחות השופטים כמובן, נשמעה שירת המנון שלהם: "אל תירא אלפרון, אל תירא, כי גור אריה הלא אתה", וגו', על משקל שיר ידוע המתייחס ליעקב אחר. אנו שוכנענו שהעימות החריף הזה אכן שיקף מאמץ מודע לבצר לעצמם מוניטין של "סטרא אחרא לשלטון החוק", כלומר, של מי שכוחות האכיפה של החוק אינם יכולים לו. עימותיהם הפיסיים עם שומריהם הצריכו מידה רבה של התערבות בית המשפט. הם הקפידו שלא לפגוע כביכול בדיונים עצמם, ולהשאר במסגרת מאבק על "זכויותיהם הליגיטימיות", אך עשו זאת בדרך שעיכבה ואף מנעה את מהלך המשפט. מדי פעם

נעדר אחד הנאשמים, משנמצאה לו עילה חוקית להיעדר, או שסירב לצאת מתאו שבכלא בטענה זו או אחרת - בתקווה שעל ידי כך ייאלץ בית המשפט לבטל את הדיון, והיה צריך להפעיל כוח להביאו לדיון. בנוסף לכך נעלמו סניגורים, שיצגו אותם בראשית הדרך, ואלה שהיו עורכי דינה הקבועים של החברה (עוה"ד שטרוויס, משה אלוני ואלי כהן), והנאשמים דרשו מינוי סניגורים מטעם המדינה, מאחר שעל אחד האישומים היתה חובה למינוי סניגור. ולא סניגור אחד דרשו, אלא סניגור לכל אחד משמונה-עשר הנאשמים. הועלתה טענה שקיים ניגוד אינטרסים בין הנאשמים, ושעורך דין אחד לא יוכל לייצג אותם כולם. כביכול, הסיכוי שמתלונן פלוני יזהה נאשם אחד במקום אחר שפעל נגדו - עושה אותם לבעלי אינטרסים מנוגדים. כן נטען, שלאור החומר הרב ידרוש כל אחד משמונה עשר עורכי הדין השונים סכומי עתק, כדי שיוכל לסגור את עסקיו האחרים ולהתמסר ללימוד החומר הרב. לבסוף התרצו הנאשמים לקבל מינוי סניגורים לחלק מן הגובים שהואשמו במספר מצומצם של עבירות אך לא לנאשמים העיקריים, המנהלים ובעלי מניות החברה.

לא למותר לציין שהפיצול האמור הצריך שכפול חומר הראיות, (רוב הכמות) בנפרד לכל נאשם ואף יותר מפעם, כשנטען שהלך בחלקו לאיבוד בתנאי הכלא. שאלת הכשלת ההגנה מחוסר חומר החקירה - עמדה לדיון בבג"צ 479/89 שהוגש על ידי הנאשמים, וצר לנו לאשר את תחושתם של שופטי בית המשפט העליון שהעניין לא היה אלא כלי-ניגוח בידי הנאשמים. פעולות ההשהיה והטיעונים הפורמאליים (שלכאורה צריכים להיות מנוגדים תכלית ניגוד לאינטרס של הנאשמים לסיים את עינוי הדין בהקדם) הלכו וגברו ככל שקרב מועד השנה לישיבתם במעצר, כנראה, מתוך הנחה שלכשיתברר שאין אפשרות לסיים את הדיון תוך השנה ייאלצו בתי המשפט לשחררם בערובה. אפילו קריאת כתב האישום ארכה מספר ישיבות, מאחר שהנאשמים הבלתי מיוצגים דרשו להסביר להם כל פרט שבאישומים השונים וטענו שאינם מבינים במה מדובר. במהלך המשפט ניצלו הנאשמים את הפיצול כדי לחזור ולחקור כל עד בצורה שאינה מקצועית, ועל כן ארוכה עד לזרא (עמ' 718 שורה 30); בית המשפט, המצווה לשמור בדקדקנות על זכויותיו של נאשם, לא היתה לו אפשרות לסטות מכך - גם כאשר התעורר חשד שנעשה שימוש בטיעון זה על מנת לשבש את הליכי המשפט ולהתנצח עם המנגנון הממונה על אכיפת החוק. במקביל, התעמתו הנאשמים עם המערכת המשפטית בניהול דיונים מדי חודש בחודשו על המעצר-עד-תום-ההליכים, ללא סניגורים. בסופו של דבר, שוחררו מן המעצר כעבור שנה וחצי בטרם נסתיים משפטם, למרות ההחלטה הראשונית שייעצרו עד תום ההליכים בתיק.
גם לאחר שחרורם בערבות דבק חלק מהנאשמים בטיעון שאינם מסוגלים להעמיד לעצמם סניגור או להשתמש בשירותיו של אחד הסניגורים המגן על חבריהם. אנו סבורים, לאור מהלך המשפט כולו, שעשו כן בהנחה שעל-ידי כך יעלה בידם לבצר עמדה של "עשוקי-זכויות" ולפסול את הדיונים נגדם מכל וכל.

8. לא התרשמנו שהמחסור בסניגורים, פיצול ההגנה בידי סניגורים רבים, חוסר בחלק מחומר הראיות בידי חלק מהנאשמים או רפיון-כח-השכל שאחז בחלק מהנאשמים, הם תופעות כנות, שהנאשמים לא יכלו להתמודד עמן כדרך שכל נאשם אחר מתמודד. הנאשמים הכבידו על סניגוריהם הממונים, אם לא דחו אותם מעיקרה, התגוללו עליהם באשמות-שווא, או מנעו בעדם מלפעול לפי שיקול דעתם, בנסותם להפוך אותם לשופר שלהם, או לפקידים הממלאים אחר הוראותיהם או הוראות מנהליהם. לא היתה במלוא המשפט הזה שום מניעה שעורך-דין מוכשר, בעזרת-מה של חבר או עוזר, ינהל אותו כדבעי, במקצועיות וביעילות, כדרך שהתמודדה עמו התובעת המלומדת. הגנה כזו היתה מאפשרת עמידה טובה יותר על הבעיות המשפטיות והעובדתיות, מאשר אווירת העימות והפיצול ששררה. שוכנענו ש"קשיים" אלה לא היו מחוייבי המציאות ושהם נוצרו והומצאו מתוך העימות שתיארנו; דוגמא לנשיאתו של עורך-דין יחיד בעול כבד זה בכבוד ובמקצועיות ראויה, ניתנה לנו לא רק בהופעתה ובטיעוניה של התובעת המלומדת, גב' רות דוד, שאנו מציינים לשבח את עמידתה הרגועה והאיתנה ואת הסדר המופתי שבו הגישה את ראיותיה וטיעוניה, אלא גם, למשל, בהופעתו היעילה והמרשימה של הסניגור ירון הלוי שלמרות כניסתו המאוחרת לזירה, הקיף כדבעי את מכלול העובדות והציג קו הגנה מבוסס ומקיף כאחד. אנו מציינים זאת מבלי לפגוע בכישוריהם ובעבודתם המקצועית של הסניגורים האחרים - אך תוך ציון העובדה, שרובו של משך המשפט היו עורכי דין אלה מחוסרי עבודה, כאשר נדונו מעשים של חברים של הנאשמים שייצגו. אנו חייבם להם תודה על שבזמן הפנוי הקדישו מאמץ להגן על נאשמים שלא הצליחו לגייס לעצמם סניגור; הם יכלו לעשות כן מפני, שלמעשה, לא היה ניגוד אינטרסים של ממש בין הנאשמים.
היסוד הנפשי בעבירות המיוחסות לנאשמים:

9. נזקקנו לסקירת עמדותיהם על הצדדים מעיקרן, מעבר לטיעון המפורש, שכן בלעדי סקירת-על כזו, עשויות התופעות המבודדות לתת תמונה מסולפת, נכונה בפרטיה אך חסרת התייחסות אמיתית למציאות. גם את הרקע תיארנו באריכות מסויימת מאחר שביסודו זהו עימות על קביעת אופיה של החברה, אשר הנאשמים מציבים בו עמדה ברורה שממנה נגזרת התנהגותם, ועמדה זו נותנת להם תוקף משנה ועוצמה פנימית בהיותה מספקת הצדקה בעיניהם: הנאשמים מציגים בעקביות את המשטרה לא כגוף שלטוני שנועד לשמור על שלטון החוק ולקבוע את גבולות התנהגותו של האזרח, אלא כגוף אינטרסנטי שמטרתו הראשית הצרת צעדיהם והגבלת אפשרויות הקיום שלהם; משום כך "חזקה", לדידם, על כל חוקר שהיטה את הנחקרים והשפיע עליהם לומר דברים שהעדים לא נתכוונו לומר אותם; משום כך גם לקחו על עצמם להוכיח באותות ובמופתים למשטרה עצמה ולציבור בכללו, ובמיוחד לחבריהם של הנאשמים (ושמא גם ללקוחותיהם ומטופליהם הצפויים), שהמשטרה לא תשבור את רוחם ושאין הם מפחדים כלל מכוחה, ושיש להם דרכים להתמודד עימה: בין שמדובר בשירה שתרעיד את הכבישים מסביב לבית המשפט, בין שמדובר באילוץ השוטרים לעימות פיסי איתם, ובין שמדובר 'בזכויות' לקבל מזון חם ותנאים אחרים במהלך המשפט.
עמדתם זו, ואמונה בנכונות ההנחה שביסודה, הקימו, כאמור, מנגנון נפשי שנתן לנאשמים חיזוק והצדקה פנימית להפר את הוראותיהם של אוכפי החוק, ולהפגין כוח נגד מוסדות החוק.

אנו מציינים דינמיקה זו לא כמי שמקבלים אותה כמוצדקת, אלא כאבחנה הדרושה לקביעת היסוד הנפשי במעשיהם של הנאשמים. ברור לנו שעמדתם הנפשית האמורה של הנאשמים הביאתם לתכנן את הקשר שבו הם מואשמים, ולבצע את הגבייה על ידי התנהגות המכוונת לאיים ולהפחיד, ועל תשתית של עשיית שימוש בתדמיתם המאיימת.

התרשמנו מיעילות המנגנון שהקימו הנאשמים בחברת הגבייה, מסידורי המשרד ומארגון העבודה, הכולל מעקב וביקורת, רישומים סדירים וגבייה עקבית ומתמדת. אין לנו ספק, שכוונתם העיקרית של הנאשמים, שהקימו את החברה, היתה להפיק רווחים, בדרך לגיטימית, ממצוקת הנושים - לנוכח מחדלי החייבים לפרוע חובותיהם - וזו, כמובן, עשויה להיות מטרה לגיטימית. נטען שלפעמים היו אלה רווחים חמדניים (לוקרטיבים), כגון מחצית מחוב קשה-במיוחד-לגבייה, אך לא בכך הואשמו. האישום נגד הנאשמים הוא, שלא הסתפקו ברווח שיופק מגבייה מחייבים שייתרצו לשלם, אלא תכננו, כשיטה, להביא את החייבים לשלם באמצעות איומים וזריעת אימה. בתום שמיעת הראיות וטיעוני הצדדים ניצבת לפנינו השאלה הבסיסית שהתשובה עליה תקבע מה טיבם של המעשים שהתבררו בראיות, מבחינת היסוד הנפשי של עושיהם:

האם נעשו כדי לאיים ולהשיג דבר, בעזרת שימוש בכוח ובאיומים, או שמא נעשו בתום-לב ובמהלך גבייה חוקית, ורק העובדה שעושיהם נושאים על גבם את התוית (סטיגמה) של עבריינים מועדים, היא שגרמה למתלוננים להרגיש מאויימים, אם אמנם כך הרגישו. לפנינו עמדו, מצד אחד, פרשנותה של ההגנה לעובדות שהוכחו: הקפדה על מסגרת חוקית, הימנעות מפגיעות אלימות במתלוננים והימנעות מכוונת מאיום מפורש, ממעשי-עבירה - כהגדרתם בחוק, ומהפעלת כוח למעשה. ולעומתה פרשנות התביעה:
ניצול ביודעין של המוניטין-להרע שיצא ל"אחים אלפרון". וחיזוקו בעזרת איומים מרומזים וגלויים והתנהגות כוחנית ומאיימת.
שמנו אל לבנו שלשם צבירת כוח מאיים תוך הימנעות משימוש-למעשה בכוח, ומהסתבכות עם החוק, במרבית המקרים, דרושה רמה גבוהה של תחכום ושליטה-עצמית;

מאידך גיסא, נתנו דעתנו לכך שצבירתו של כוח כזה, כשהוא נושא חזות לגיטימית, מעמידה את מנגנון אכיפת החוק, קרי: המשטרה, במצב קשה.

מאחר שאין בידי המדינה להעמיד שוטרים וחוקרים במספר מקביל למספר העבריינים האפשריים, הרי באין מוראה של המשטרה עליהם מסוגלים "הנרדפים" להעמיד את המשטרה במצב קשה.

11. העובדה, שהחבורה ניהלה חברה שנרשמה כחוק - אינה מכריעה בעינינו. אין ספק, שחזית העסק-החברה, נרשמה כחוק ולא היתה כל מניעה לרישומה, שכן בעת רישומה לא הוצהרה כל מטרה בלתי חוקית בתקנונה, אך הרישום יוצר רק גוף משפטי כשר לזכויות ולחובות, והחברה שנרשמה כמוה כרך הנולד - אין לדעת באיזו דרך יבחר לנהל את חייו.
גם העובדה, שהחברה מינתה לעצמה עורכי דין, כשלעצמה אינה ראיה שניהולה ופעילותה היו כדין, או ששאלה בעצתם או שפעלה בהתאם לעצת אותם עורכי דין. לא מצאנו בכל מאות התיקים המעודכנים של החברה מעורבות סדירה של עורכי דין ולא הובאה ראיה לשינוי אורח פעולה או הימנעות מפעולה כתוצאה מעצתם. במיוחד נעדרה עצתם במקרים, בהם עמדה החברה בפני הכרעה שטיבה המשפטי בולט על פניה: ללחוץ, לגבות או לחדול; היינו, כשהחוב נכלל בפשיטת רגל, בפירוק, או היה באיחוד תיקים בהוצאה לפועל, או שהיה חוב של גוף משפטי ולא חוב של "החייב". לא נראה ששאלו אז בעצתם, ואם שאלו - לא נראה שפעלו על פיה. גם במקרה החמור של דיון שבו התעמתה החברה עם עורכת דין שחם - נפקד מקומם של היועצים המשפטיים בדיון ובמפגשים. לעומת זאת, רבו האירועים בהם גובים מטעם החברה, לאחר שהציגו עצמם כאנשי החברה ושלוחיה - נהגו בבריונות, איימו על מקור פרנסתו של החייב על-ידי הופעה במקום העבודה (למשל, בעניין אלישע, בולקייה, ששון לוי, אהרונסון), והשתמשו באיומים לא רק כלפי החייב לבדו, אלא הודיעו לאשתו ולילדיו "שלא יהיה טוב" אם החוב לא ישולם (כמו במקרה רושה, הדר אהרונסון, בורי ווייס).

גם עניין צילומם של חייבים מסוימים נועד, לדעתנו, להרשימם בקיומו של מנגנון תקיף ומצווה, שיש להישמע להוראותיו; הוא נועד להפחיד את המצולם, שלא יינקה אם החברה תחליט לפעול נגדו. אין ספק שזה איום מעודן ומתוחכם, ולכאורה אין בו הטלת אימה או רמז למה שייעשה למצולם - ואף על פי כן אנו מקבלים את הטיעון שהוא נועד להניע אדם לעשות מעשה שאינו חייב לעשותו, באמצעות איום-שבהתנהגות בפגיעה שלא כדין בצנעת הפרט שלו. המצולמים לא נתבקשו להמציא צילום או לתת הסכמתם להצטלם, אלא "החליטו בשבילם" שלחברה דרוש צילום שלהם. על פי סעיפים 2(3) ו-(4) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, יש בצילומם ללא הסכמתם משום פגיעה בפרטיותם, ובוודאי יש בכך מסר שאין הגובים מתכוונים לכבד את פרטיותו, שהרי "חייב" הוא.

12. לאחר עיון בכל אחד מהאישומים ובפרטי ראיותיו, כפי שנפרט להלן, נחה דעתנו שהראיות שתפורטנה להלן מצביעות על כך, ששלוחיה של חברת ה"אחים אלפרון" פעלו בניגוד לחוק.
ניתוח הראיות בכל אישום ואישום, וקביעת אשמתו של כל נאשם בכל אחד מהאישומים תיעשה להלן בנפרד. נפרט, לגבי כל אישום בנפרד וכל נאשם בנפרד, את המעשים המהווים, כל אחד בפני עצמו, עבירות של סחיטה באיומים; היינו, שימוש באיום כדי להניע אדם לעשות מעשה (מהם שהגיעו לכלל מעשה, ומהם שאויימו ולא הגיעו לכלל מעשה). נפתח בכך שלמרות ה"קונספציה" המשטרתית, שלה נקדיש ניתוח נפרד בהמשך - לא התרשמנו שהמתלוננים או מי מהם הונעו על ידי חוקרים להעיד עדויות שהשוטרים שמו בפיהם. תלונותיהם של אותם שאזרו עוז והסכימו להתעמת עם המוניטין של האחים אלפרון, נראו לנו בעיקרן כנות ומשכנעות.

בעיקרו של דבר, המתלוננים לא חזרו בהם מתלונותיהם, אך ניכר בהם חשש מהנאשמים, ולהלן, בניתוח כל אישום ואישום נתייחס לכל מתלונן בנפרד. במסגרת הרקע נציין רק שמרבית המתלוננים ביקשו מהחוקרים שתינתן להם אפשרות שלא להעיד. למרות שהיה צורך להכריז על כמה מהם "עדים עויינים" - הם עמדו בגבורה באווירת ההתרסה, ובהתפרצויות ההצדקה-העצמית וההאשמות-בנוכלות שהטיחו בהם הנאשמים; הם תיארו בצורה ריאלית הטרדות ושיטת גבייה אשר לא היו מסמרות שיער דווקא, ולא עוררו רושם של הגזמה, ובזה כוחן. הן הצטרפו למסכת של פגיעות, הטרדות, והצקות, והופעה בריונית - שתכליתה לעורר בלב החייב אימה ופחד, כדי שיעשה את רצון הגובה.

נחה דעתנו שהנאשמים עשו שימוש מכוון במוניטין-השלילי כדי להניע את החייבים לפרוע את "חובותיהם", וליתר דיוק, לפרוע אותן דרישות של לקוחותיהם, אשר הנאשמים החליטו שהן דרישות צודקות.

אנו מקבלים את ניתוחה של התובעת, שהמוניטין-השלילי היה בתודעתם של הנאשמים ושל הגובים כולם. השם "האחים אלפרון" הוצג כ"כרטיס ביקור", מלבד היותו מודפס פיסית על כרטיס. בדיון עם החברה המתחרה "צי'ק צ'ק" הובהר במילים מפורשות שהנאשמים מעריכים את המוניטין הזה כמקור להפקת רווחים מגבייה (ולא חשוב אם נקבו במספר של 20,000 דולר, תמורת חודש וחצי של שימוש במוניטין, כהערכה כנה או כפתיחה למו"מ). על אופיו של המוניטין אפשר לעמוד מהביטוי "השם הזה עלה לנו!" כשברקע שנות מאסר שבילו בעליו בכלא, וגם מהעובדה שלמרות שבפועל היו רק לאחד האחים, ליעקב אלפרון, 75% ממניות החברה (ויתר ה-25% לאהרוני) נבחר השם "אחים אלפרון" - כפירמה. הניסיון להאדיר את המוניטין של החברה באמצעות התקשורת ותליית "לוח המודעות" במשרד שנשא עליו כתבות שהוציאו להם מוניטין שלילי - אולי לא זכה

לביצוע מוצלח - אך לא יכלה להיות לו מגמה אחרת מלהאדיר מוניטין, ובמקרה זה - מוניטין-שלילי. העובדה, שלא היו על הלוח שום מודעות אישיות (גם לא כאשר חודש הלוח) מדברת בעד הסבר זה, וסותרת את ההסבר התמים שניסו לתת לו הנאשמים. ביטוי מובהק נוסף להערכתם זו נראה בדברי נאשם 3 היימן לחייב רמי אילין - בעת שהציע לו את המוניטין של האחים אלפרון כ"מיטריה" נגד "נושים מציקים", ושמא גם בצורת הפעולה בעניין תאג'ר, ו'בית הכפר'.

נראה לנו, שסמלה של החברה, שהוא "מאזני צדק" אכן בא לסמל שמנהלי החברה שמו עצמם פוסקים, והם לוקחים לעצמם את הזכות לקבוע אילו מדרישות לקוחותיהם הן צודקות (קביעה זו יכולה להיעשות בינם לבינם, או ב"בוררות" בפני המנהל יעקב אלפרון - שאחז במאזנים, כביכול). משעה שקבעו כך, הם יוציאו אותן דרישות לפועל בנחישות שמאחוריה עומדים המוניטין שלהם כמי שמסוגלים "להוציא לפועל", אם יידרש הדבר. לנו נראה שכעניין של מדיניות העדיפו המנהלים להימנע מאלימות גלויה אשר בגינה עשויים הם להיות מובאים לדין. אך השימוש במוניטין שלהם והפגנות זעירות של כוח-להזיק - לא נחשבו בעיניהם כמעשה עבירה, ונעשה בהם שימוש נרחב.

13. אין לנו שום סיבה לקבל את טיעונו השנון של עו"ד בר-עוז שהאנשים שהופיעו לפנינו באולם אינם "אותם אנשים" שפעלו כגובים בחוץ, וכי רק לאחר "שהתערער אמונם בצדק ובמשפט", הופיעה אצלם ההתנהגות של עימות גלוי ומופגן עם המשטרה, ועם מערכת אכיפת החוק. בבית המשפט לא היתה להם כל סיבה "לאבד את אמונם בצדק" ואדרבא, כפי שהתרשמנו, עשו הם מאמצים ממושכים לעכב את בירור המשפט בהתנהגות מניפולטיבית ובהתנצחות. לא התעלמנו גם מהשיקול שמי שמפגין זילזול במשטרה כשהוא עומד מול מחלקה של שוטרי מג"ב ובפני בית המשפט - בוודאי לא גילה יחס של כבוד לחוק ולמשטרה בעמדו מול החייב. את תגובתם של הנאשמים לטענות של החייבים מאפיינת תשובתם לאותם חייבים שהופנו להוצאה לפועל ל"איחוד תיקים", או להליכי פשיטת רגל ("אנחנו ההוצאה לפועל"), או שטענו שהחוב אינו חוב אישי שלהם אלא של גוף משפטי שאינם אחראים לחובותיו (כששון לוי או רמי איילין ואח'). טענות כאלה, כפי שנפרט באישומים הנוגעים בדבר - נדחו על ידיהם כלאחר יד ותוך זילזול גמור בתוקפן, ולחייב נותר רק לנחש מה יהיה יחסם של הגובים להוראות חוק אחרות.

מאחר שהדברים נעשו בידי שלוחים שונים של החברה, ובהזדמנויות שונות, נחה דעתנו שההתנהגות המאיימת והשימוש במוניטין השלילי של האחים אלפרון - לא היה מקרי. מצאנו בנאשמים שלפנינו ובייחוד במנהלי החברה: יעקב אלפרון ואהרון אהרוני - את מידת התחכום, ואת הכוונה הזדונית הדרושה כדי לתכנן ולהוציא לפועל את הפצת המוניטין השלילי והפיכתו למקור לעשיית רווחים. כמו כן, מצאנו בהם את התכנון והכושר לגייס עובדים שנאמנותם מובטחת, או שהם בעלי הופעה או התנהגות

מאיימת, שיסייעו במשימה כפולה זו (ראה עדותו של בולקייה על התנהגותו של שאול ביטון, דל הקומה).

השדר הברור של מנהלים אלה היה: החוק ואוכפיו הם חסרי אונים. אנו, חברת האחים אלפרון ונושאי דברה - אין אנו חוששים מפניהם; לא ניתן בידם הזדמנות לפגוע בנו בכוחם החוקי, אך נבהיר לחייבים, מקור הכנסתנו, שאיתנו לא כדאי להתעסק.
העסק של גביית חובות, שהוא לגיטימי וחוקי כשלעצמו, הוקם על תשתית בלתי-חוקית זו, והתקיים על האופציה לניצולה - ומכאן אופיים הפלילי של המעשים שנעשו לתכלית זו.

נפנה מכאן לעסוק במספר טענות כלליות שהעלו ההגנות השונות ואשר מתייחסות לכל האישומים והנאשמים.

14. לעניין ה"קונספציה" המשטרתית חייבים אנו להקדיש מילים אחדות. עם כל הזהירות המתחייבת כלפי "סימון מטרה" וחיפוש ראיות לביסוסה, לא מצאנו לפסול את אופן חקירת הנאשמים על-ידי המשטרה במקרה זה - ולא מצאנו דופי בנחישותה להוכיח את המידע שבידה. אם לחוקרים יש מידע המצביע על עשיית מעשים בלתי-חוקיים המתכסים באיצטלה של חוקיות - מחובתם של החוקרים לנסות לאמת את המידע הזה או להפריכו; זוהי חובתה הציבורית והמקצועית של המשטרה, חובה ששומה עליה למלאה במיטב יכולתה.

בדקנו את ראיות ההגנה וטיעוני הפרקליטים ולא מצאנו בפעולות החוקרים פניות אישיות או זרות-לעניין, שתצדקנה מסקנה שחוקר מסוים פעל נגד הנאשמים שלא למטרת גילוי האמת - ואין לנו סיבה להטיל ספק ש"רדיפת הנאשמים" וחיפוש הראיות נגדם נבעו מהחשש לשלום הציבור והמגמה להגן עליו. בדיעבד גם נמצא שהיו רגליים לחשדותיה. הציבור שם מבטחו במשטרה, העומדת תחת ביקורת-פנים וביקורת חוץ של הציבור באמצעות העיתונות, של מבקר המדינה ושל הכנסת - ולא באחים אלפרון או בנאשמים האחרים. אין כל ראיה שטענה מטענות ההגנה נגד החוקרים מבוססת על משהו מלבד חשדנותם של הנאשמים, ואי-שביעות-רצונם-המובנת מהפעילות נגדם.

15. לגבי השיטות של איסוף הראיות שנקטו אותן החוקרים - אלו הוסברו לנו כהלכה מפיו של סנ"צ פנחס; נתייחס לסוגיה זו בפרק נפרד להלן. ועוד. חששם העיקרי של החוקרים היה מפני פחדם של המתלוננים. לכן יותר משכוונו הזיהויים לאתר את העבריין הספציפי - הם כוונו למנוע את המתלונן מ"ללקות בשכחה" בשלב המכריע של המשפט.

החוקרים הניחו כהנחת מוצא, ואנו האמנו להם שבתום-לב הניחו כך, שמוראם של הנאשמים הופעל גם כדי לגבות חובות, וגם כדי לנטוע בנפגעים אמונה "שלא כדאי להתעסק עם האלפרונים" וביחוד "לא כדאי" להתלונן בפני המשטרה. אמונה כזו, אם היא תופסת בציבור מסויים, עשויה למוטט את אושיות אכיפת החוק. הנחתם של החוקרים סבירה ואמינה בעינינו. פעילותם בהמשך אמנם מגלה שהם ניהלו פעילות יוצאת דופן בהיקפה - אך היא תגובה לגיטימית וסבירה מצד חוקרי משטרה המרחיקים-ראות. אם המשטרה אומרת למנוע היווצרות "מוסר של שתיקה והעלמה", או "שלטון של אימה" - מן הדין שתפעל בצורה רחבה ומעמיקה. על "מסדרי הזיהוי" וערכם כראיה - נעמוד להלן בנפרד.

מאחר שאנו דוחים את הטענות הראשוניות נגד החוקרים ואת הטענה בדבר "רדיפה חסרת-פשר" מצדם נגד הנאשמים, נפנה עתה לסוגיות הסחיטה באיומים, הקשר הפלילי, ומסדרי הזיהוי. לאחר מכן, נעבור לניתוח הראיות בכל אחד מהאישומים, החל באישום הראשון - הקשר הפלילי - והמשך ביתר האישומים. נסיים בריכוז האישומים נגד כל אחד מהנאשמים בנפרד.

פרק ב - סחיטה באיומים

16. העבירה של סחיטה באיומים מוגדרת בסעיף 428 לחוק העונשין, לפיה עובר את העבירה:

"המאיים על אדם בכתב, בעל-פה או בהתנהגות, בפגיעה שלא כדין בגופו או בגוף אדם אחר, בחירותם, ברכושם, בשמם הטוב או בצנעת הפרט שלהם, או מאיים על אדם לפרסם או להמנע מפרסם דבר הנוגע לו או לאדם אחר, או מטיל אימה על אדם אחר בדרך אחרת, הכל כדי להניע את האדם מעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו."

קיימת חומרה נוספת על פי הסיפא לסעיף זה, במקרה שבו המעשה או המחדל שלגביהם באו האיום או הטלת האימה - אכן נעשו.
סעיף 427 לחוק דן בעבירה של סחיטה בכוח, המתייחסת למקרה שבו משתמשים "שלא כדין בכוח כדי להניע אדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו". אף כאן יש חומרה נוספת אם השימוש בכוח אכן הביא לידי עשיית המעשה או למחדל. השיטות אותן נקטו הנאשמים ואשר מצביעות על תכנון וארגון מוקדם מצידם לביצוע העבירות של סחיטה באיומים, פורטו לעיל. אין לנו ספק שהדברים אמורים במסכת מתוכננת ומאורגנת שהיתה מורכבת מפסיפס של מעשים מתוחכמים. ייתכן כי כל אחד מהם, בפני עצמו, לא היווה מעשה של סחיטה באיומים, אך כאשר כל אותם מעשים הצטברו למיקשה אחת, הוכחה בבירור אותה מסכת שהפכה את המעשים, הקלים כשלעצמם, לחוליות במעשי העבירה. נאזכר בקצרה את שיטת הביקורים בבתי החייבים, השארת כרטיסי הביקור של חברת אלפרון, הדיבורים הנוקשים, ההתנהגות הבוטה בבית החייב או במשרדו כבתוך שלהם, ההטרדות הטלפוניות, הדרישה להתייצב במשרדם כאילו מוזמן החייב לבית המשפט, אופן ניהול הפגישות במשרד, כשהן מלוות מפעם לפעם בצילום המוזמנים, וצורת ניהול הדיונים תוך הצבת מספר רב של גובים לצד המנהל "הפוסק". נדגיש גם את השיטתיות של ניצול המוניטין שיצא לשם "אלפרון" על ידי הנאשמים, שנעשתה בצורה מתוחכמת, שלא בתום-לב, ותוך ניצול בוטה של רגשי הפחד ושל החששות שקיננו בלב הקורבנות מפני התדמית שנוצרה למשפחת אלפרון. במידה מסוימת דומה הדבר למקרים, שבהם נקבע כי עצם נוכוחותם של עבריינים ידועים בנסיבות מסוימות דיה כדי ליצור אוירה של איומים ופחדים (השווה ע"א 632/83, 647/84 [1], בעמ' 259). לעניין האיומים נקבע פעמים הרבה בפסיקה, כי המבחן לגבי איום כזה הינו מבחן אובייקטיבי זה של האדם הסביר; היינו, גם כאשר לא הצליח האיום להטיל מורא ופחד בליבו של המאויים, עדיין יכולה האמירה להיכלל בהגדרת האיום שבחוק, אם היא עומדת במבחן האובייקטיבי האמור (ע"פ 103/88 [2], בעמ' 379; ע"פ 740/77 [3], דף לפרקליט 194; י' קדמי, על הדין בפלילים (הוצאת דיונון, חלק א') עמ' 373).

בסוגיה זו יש להבחין בין אמירה (המזכירה סכנה למאויים) שבאה רק כהתראה או כהבעת דעה) שאין לראות בה איום, לבין המקרה שבו הדברים מקורם ברצון ליידע את השומע בדבר תוצאה פוגענית אפשרית בו ולשקילת צעדיו בהתאם, וזהו האיום שבדין. כן יש לבחון אם יש למשמיע האיום שליטה או השפעה על אפשרות התממשותה של הסכנה שעליה הוא מתריע (ע"פ 103/88 [2] הנ"ל בעמ' 379), וליתר דיוק - אם למאויים יש סיבה להניח שיש למאיים שליטה כזו.

לעניין העבירה "באיומים" יש לזכור, כי מדובר על מיגוון רחב של אפשרויות, כאשר האיום יכול שייעשה בכתב או בעל-פה, אך גם על ידי התנהגות (לעניין איום על דרך של התנהגות השווה ע"פ 411/84 .4)). למעשה די בנוכחות מאיימת או ביצירת תמונה מאיימת כדי שהדבר יצור את הנסיבות הכלולות בסעיף 428 הנ"ל (ע"פ 59/77 [5], (דף לפרקליט 191); י' קדמי, שם, עמ' 374).
יש לשקול את פעילותם והתנהגותם של הנאשמים על רקע הכללים המשפטיים האמורים. הבחינה חייבת להיעשות לא רק לגבי כל מקרה ספציפי כשלעצמו אלא על הרקע הכללי האמור, שבו משתלבים ונשזרים המקרים הספציפיים. שאלה נוספת, שיש ליתן עליה את הדעת בסוגיה זו, הינה המשמעות שיש לתת לסיפא של הסעיפים 428 ו-427 הנ"ל. האם דרישת הסיפא מתמלאת כאשר המעשה שנעשה (בעקבות האיומים או השימוש בכוח) הוא המעשה שהיה המטרה הסופית (של השימוש בכוח או באיומים), היינו, במקרה זה, תשלום החובות - או שמא די בכך שהמאויים עשה בעקבות האיום מעשים כלשהם שנדרש לעשותם; מעשים צדדיים

שאינם דווקא המטרה הסופית, כגון בואו של החייב למשרד על-פי דרישת הנאשמים או מי מהם, עקב אותו שימוש בכוח או באיומים .

דעתנו היא, כי בנסיבות כאלה יכולה להיות שרשרת של מעשים שונים אשר כל אחד מהם יכול להוות עבירה כשלעצמו. אין הכרח שהמעשה שנעשה יהווה דווקא את המטרה הסופית של העבריין הפועל כנגד המתלונן; כל מעשה שהמתלונן עשהו בשל האיומים או הכוח שהופעלו כלפיו, ובכלל זה גם כזה שאיננו דווקא המעשה הסופי. כאשר החייב אינו מחוייב להתייצב במשרדם של האחים אלפרון, אך הוא עושה כן בשל הפחד והחשש מפני האיומים או הכוח שהופנו כלפיו, נכלל הדבר במסגרת הסיפא של סעיפים 428 או 427 לחוק. שאלה נוספת מתעוררת לגבי סעיף 427 לחוק הדן בסחיטה "בכוח"; כאשר נאשם אינו משתמש בכוח כלפי גופו של הקורבן, אלא כלפי רכושו. השאלה היא, אם סעיף זה מגביל את העבירה רק לפעילות פיסית כלפי האדם, או שמא יכול שהשימוש בכוח ייעשה כלפי נכס כלשהו השייך לו. סעיף 427 אינו קובע שצריך להיות שימוש שלא כדין בכוח כלפי אדם שרוצים להניעו לעשות מעשה או להימנע ממעשה, אלא הוא נוקט לשון כללית של "שימוש בכוח שלא כדין"; זאת, בניגוד, למשל, לסעיף 428 המתייחס בפירוט הן לאיומים לפגוע באדם והן לגבי פגיעה ברכוש, בפרנסה או בשם טוב. אילו מטרת המחוקק היתה להתמקד אך ורק בהפעלת כוח כלפי קרבן העבירה, ודאי שהדברים היו נאמרים מפורשות ולשון החוק היתה "המשתמש שלא כדין בכוח כלפי אדם...". כיוון שכך, דעתנו היא, שגם כאשר כוח הופעל לא לגבי הקורבן עצמו אלא כלפי רכושו (כמובן מתוך כוונה פלילית להניעו לעשות מעשה או להימנע ממעשה) באות הנסיבות הללו בד' אמותיו של סעיף 427 לחוק.

פרק ג' - מסדרי הזיהוי

24. חלק לא מבוטל של הדיון במשפט זה נסב על טיבם וכשרותם של מסדרי הזיהוי שנערכו במהלך החקירה המשטרתית - מזה, ובמהלך הדיון באולם בית-המשפט מזה. הקובלנה הראשונה שהועלתה בפי הנאשמים היתה כי בנסיבות המקרה ראוי היה לערוך מסדר זיהוי חי ולא להסתפק במסדר זיהוי של תמונות בלבד. אכן, מסדר הזיהוי החי, קרי, מסדר הזיהוי הפורמאלי, הינו מכשיר הזיהוי היותר אמין מבין מסדרי הזיהוי השונים, לרבות מסדר זיהוי תמונות, ואין חולק, כי מן הראוי להעדיפו ולנקוט דווקא אותו שעה שהנסיבות מאפשרות זאת (י' קדמי, על הראיות (מהדורה משולבת ומעודכנת, תשנ"א), עמ' 571; השווה גם ע"פ 887/78, 798,
[6] בעמ' 612). ואולם, עצם עריכת מסדר תמונות, אפילו כאשר ניתן לבצע מסדר חי, אין בה כדי לפסול את מסדר התמונות, והדבר יכול רק להשפיע לעניין משקלו.
סוגיה זו נדונה, בין היתר, בע"פ 965/79 [7]. השופט שמגר (כתארו אז) מציין כי השאלה המרכזית שהועלתה בפי הסניגור היתה אם כדין נהגה המשטרה שעה שערכה

מסדר תמונות עת ניתן היה לערוך מסדר חי, ואלה דבריו:
"הווה אומר, מסדר תמונות אינו פסול ותוצאותיו אינן בלתי קבילות רק בשל כך שהחשוד כבר במעצר, ואף כאן השאלה המכרעת היא מה משקלו של הזיהוי במסגרת מכלול הנסיבות... יש להסיק כי מאחר שערכו ותוצאתו של הזיהוי תלויים במשקלו ההוכחתי, הרי עשויה בחירה בלתי מוסברת של מסדר תמונות, במקום לערך מסדר חי של מי שנעצר כבר, לעורר - בצדק - שאלות וספקות בלבו של בית המשפט. הווה אומר, אמצעי אשר הוא יעיל מאוד בשלב החיפוש אחר חשוד שטרם נתפס, יכול שייראה כדל ובלתי משכנע כאשר מאמצים אותו שלא בעיתו... אשר על כן, ניתן לסכם ולומר כי מסדר תמונות-לגבי מי שעצור כבר - אינו פסול, אך משקלו יקבע בכל מקרה, לא רק לאור צורת עריכתו אלא גם לאור סבירותו של ההסבר בדבר סיבת עריכתו, במקום לערוך מסדר חי" (שם, עמ' 194-195).
אשר לסבירות ההסבר האמור, יפים לכאן הדברים שנאמרו בע"פ 420/81.
[8], "...מסדר זיהוי העדיף הוא, ללא ספק, המסדר החי, אולם לא תמיד ניתן לקיימו מסדר זיהוי של ממש עוד בטרם אותר החשוד... אזי מקיימים מסדר זיהוי תמונות".
אף בענייננו כך - אמנם הנאשמים היו כבר עצורים שעה שנערכו מסדרי זיהוי התמונות, אך ודאי שהתקיימו כאן הנסיבות של חששות ופחדים שקיננו בלב המתלוננים. כפי שעוד נראה בהמשך, מרבית המתלוננים לא זו בלבד שלא החישו פעמיהם למשטרה על מנת להתלונן כלפי מי מהנאשמים, כי אם חוקרי המשטרה הם שנאלצו לחזר אחריהם כדי להציל עדויות מפיהם, ומרביתם אף התחננו בפני החוקרים כי עדויותיהם תישארנה חסויות ודרשו שיובטח להם כי לא יאלצו למסור עדות בבית המשפט לנוכח פני הנאשמים. בנסיבות אשר כאלה מה תימה שלא ניתן היה לערוך מסדרי זיהוי חיים כהלכתם, אלא היה הכרח להסתפק במסדרי תמונות? התובעת המלומדת טענה בסיכומיה, כי עריכת מסדרי זיהוי חיים היתה משימה בלתי אפשרית במקרה דנן בשל ריבוי החשודים והאישומים. טעם זה אינו מקובל עלינו, שכן עם כל ההבנה לקשיים הרבים בפניהם ניצבה המשטרה בחקירה סבוכה ורבת היקף זו, אין באלה נימוק המצדיק הימנעות מעריכת מסדרים-חיים.
25. אשר למסדרי זיהוי-תמונות - הסניגורים המלומדים תוקפים את ערכם של המסדרים הללו הן באשר לצורת הצילומים שהוצגו, והיקפם, והן בשל העובדה שהמסדרים הללו נערכו בלא הזמנת פרקליטי הנאשמים.
ביחס לטיב והיקף הצילומים וצורת עריכת המסדרים, מסקנתנו היא כי אין בסיס לטיעונים אלה. המשטרה ערכה סדרה של אלבומי תמונות, כאשר בכל מקרה מוצגות מעל 8 תמונות. כאשר הוצגו האלבומים 1 ו-2 או 1 ו-3 כפי שנעשה במרבית

החקירות, הרי שהוצגו 12 תמונות. כמו כן הוכנו 6 אלבומים 1001 עד 1006, שבכל אחד מהם 8 תמונות צבעוניות שצולמו במסיבה כלשהי של הנאשמים, על-ידי מי מהנאשמים או לפי הזמנתם, והמכילות בצד צילומי הנאשמים גם צילומים של אחרים. נוסף על אלה מצוי אף אלבום 2001 שנערך על-ידי יחידת המודיעין של המשטרה ובו שמונה תמונות של חשודים, בין לבדם ובין בצוותא עם אחרים, לרבות אנשים שאינם חשודים כלל. יש גם לציין בהקשר זה כי חלק לא מבוטל של המתלוננים מסרו בחקירתם במשטרה תיאורים של החשודים, אם לגבי צורה חיצונית, מוצא, שם וכיו"ב.
26. אשר לאי-השתתפות עורכי-דין באותם מסדרים - הכלל הפסוק הוא, כי מדובר על פגם שאינו מבטל את קבילותו של מסדר הזיהוי, אך גם בו יש כדי להפחית ממשקלו הראייתי של הזיהוי (קדמי, שם, עמ' 589; ע"פ 2780/90 [9]; ע"פ 201/89 [10]; ע"פ 877/84 [11], בעמ' 175; ע"פ 315/74 [12]).

במקרה שלפנינו המסקנה היא, כי מאחר שנתמלאו כל התנאים האחרים הנדרשים ממסדרי זיהוי כאלה, אז הפגם האמור, למרות שאין לזלזל בחשיבותו ולהפחית מערכו, אין בו כדי לשלול את משקלם הראייתי של הזיהויים הללו. על כן יש להוסיף כי במקרים רבים חוזקו זיהויים אלה גם על-ידי זיהויים באולם בית המשפט, שבנסיבותיו של תיק זה היו בעלי משקל לא מבוטל. חרף כל זאת, יש צורך לחזור ולבחון כל מקרה וכל זיהוי על פי נסיבותיו, כאשר ייתכנו מקרים בהם נותר ספק בסוגיה זו, וספק כזה יפעל לטובת הנאשמים.
27. לעניין הזיהויים בין כותלי בית המשפט: אכן הלכה פסוקה כי זיהוי כזה כשלעצמו הינו בעל ערך מועט ביותר (ע"פ 801/80 [13]), אלא שבמקרה זה ניתן לייחס ערך רב מהמקובל לזיהויים שבוצעו באולם. הדברים אמורים בלא פחות מ-17 נאשמים שישבו בספסלי הקהל, באולם דחוס ומלא, ביניהם, בעיקר, בני משפחה, ושוטרים בלבוש אזרחי. אין לראות זיהוי הנערך בתנאים אלו כחסר ערך, כזיהויו של נאשם היושב יחידי על ספסל הנאשמים. אין לנו כל ספק, כי זיהוי כזה מחזק במידה מרובה זיהוי שנעשה במסדר זיהוי התמונות. יכולה להתעורר שאלה אם המזהה בפועל (באולם בשעת המשפט) מזהה את מי שפגש בו בשעת מעשה העבירה - או את מי שאת תמונתו ראה וזיהה במסדר זיהוי התמונות. לאחר עיון בתמונות, ולאור הזמן הרב שחלף מאז נעשה הזיהוי בתמונות, נחה דעתנו שמי שזיהה אדם באולם זיהה אדם שהוא זוכרו מהאירוע ולא מתמונה שהוצגה בעבר.
פרק ד - אישום ראשון: (נגד כל הנאשמים) קשירת קשר:

17. לכל הנאשמים יוחסה בסעיף הראשון של כתב האישום קשירת קשר לבצע פשע.
הקשר הנטען הוא תכנון מנגנון שמטרתו להניע חייבים לשלם לנושים את חובם, באמצעים של הטרדה, הפחדה, איומים ומעשי אלימות, ניהול המנגנון, והוצאה לפועל

של מטרותיו. חלק מן המעשים המיוחסים לנאשמים במסגרת הקשר הינם מעשים ישירים וגלויים, וחלקם, נובעים מהתנהגות מאיימת הנעשית באופן עקיף ואף במרומז.
כאמור, הוקמה על ידי נאשמים 1 ו-2 חברה מוגבלת במניות שמטרתה המוצהרת איתור חייבים וגביית חובות. החברה נרשמה כחוק ביום 18.1.88 ושמה "האחים אלפרון - שרותי עזר וגביה בע"מ". כעבור שנה מיום הרישום הוחלף שם החברה ל"אחים אלפרון - חברה לניהול וקידום עסקים בע"מ". מטרות החברה לא שונו, למרות שינוי השם.
נאשם 1, יעקב אלפרון, היה בעלים של 75% ממניות החברה ונאשם 2 (אהרוני) - בעלים של 25% ממניות החברה. משרדי החברה שכנו עד לחודש יוני 1988 ב"בית מעיא" בדרך פתח תקווה בתל-אביב, ואחר כך הועברו לרח' ביאליק 77 ברמת גן. נאשם 1 היה מנהל החברה, ונאשם 2 סגנו; נאשם 3 הצטרף לחברה בחודש נובמבר 1988 בתפקיד של מנהל עסקים. נאשם 4 ונאשם 5, שהם אחיו של הנאשם 1, מילאו בחברה תפקידים בכירים שונים, כן גם נאשם 6. נאשמים 7-18 היו בתקופות הרלוונטיות לכתב האישום עובדי החברה ושימשו, בין היתר, גובים שתפקידם לאתר חייבים ולגבות חובות. כל הנאשמים הצטרפו בזמן זה או אחר לעבודת החברה ופעלו תחת "סמל החברה", שהוא השם "האחים אלפרון" והמוניטין השלילי שהוא מייצג, אותו השתדלו כולם להאדיר ולפרסם, ובו השתמשו ככלי עבודה מאיים ומפחיד וכאמצעי להפקת רווחים, כפי שכבר הובהר ופורט בפרק הכללי של הכרעת הדין.
החברה עסקה, בעיקר, בפעילות של גביית חובות וגביית שיקים, ולא שמענו על פעילות ממשית של קידום עסקים, זולת הפעלת מכולת של חייב אחד וגלגול מספר רעיונות, שלדברי הנאשמים, לא הספיקו להגשים. כדי ליצור תדמית בחרו המנהלים ב"מאזני צדק" כסמל מסחרי של החברה (עמדת המדינה במשפט זה היא כי היה בזה לא מעט מן האירוניה).
18. התביעה טוענת בכתב האישום, כי הנאשמים חברו יחדיו וקשרו את הקשר בכך שהוסכם ביניהם שהדרך לגבות חובות מחייבים שונים ביעילות - תהיה דרך השימוש באיומים, הפחדה, הטרדה ואיום, ובשעת הצורך אף פגיעה בפועל בגופם, בקרוביהם או ברכושם של החייבים.
שיטת העבודה, שנקבעה והונהגה על ידי הצוות המנהל, התקבלה והתבצעה בפועל על ידי הגובים ובידיעתם, דהיינו, בעצה אחת עם כל אחד מהאנשים, גם אלו מן הנאשמים שלא נדברו מראש, הצטרפו לפעילות החברה על בסיס מצע זה - ונעשו שותפים לקשר. על מנת להוכיח את קשירת הקשר מן הראיות שהוצגו בבית המשפט, מבקשת התובעת עו"ד דוד, בטיעונה הסדור והברור, להישען על הלכות הקשר, ולצרף מכוחן את העובדות לכדי תמונה שלמה. על פי העובדות כמכלול, מבקשת התובעת

מבית המשפט, בנוסף להרשעה בעבירה של קשירת הקשר, לקבוע את אחריותם של הנאשמים 1-5 למעשיהם של כל הקושרים האחרים, דהיינו, למעשיהם של הגובים האחרים, הם הנאשמים 7-18.
19. בהקשר זה ראוי קודם לאזכר את הלכות הקשר העיקריות והרלוונטיות לענייננו:
(א) מעשהו של כל אחד מהקושרים למטרת הקשר נחשב למעשה של חבריו:
"הלכה היא, כידוע, שמשנוצר הקשר הפלילי הופך כל אחד מהקושרים להיות, למטרת הקשר, סוכנם של האחרים, כך שכל מעשה שביצעו - ושוב, בזמן הקשר ולקידומו - נחשב למעשה של חבריו לתוכנית המשותפת, ואפילו בוצע אותו מעשה בהעדרם של אלה ובלי ידיעתם מראש (ראה ע"פ 129/54 [14], בעמ' 516) בעקבותיו הלכו פסקי דין רבים, ולאחרונה ע"פ 290/88 [15], כן ראה ע"פ 160/89. [16], בעמ' 797, דברי השופט אור והציטוטים שם).

(ב) בהיעדר ראיות ישירות, אין מניעה שבית המשפט יסיק את היווצרותו של הקשר ממערכת נתונים נסיבתית, לרבות ממעשים שאירעו אחרי קשירת הקשר ולהם השלכה לאחור, למועד קשירת הקשר.
"לא אחת אין ראיות ישירות על מה שאירע במעמד קשירת הקשר, כי הרי הקשר הפלילי הוא מסוג המעשים שאינם נעשים לאור השמש אלא דוקא בסתר ובחשאי. בנסיבות כאלה אין מניעה לכך שבית-המשפט יסיק את דבר היווצרותו של הקשר ממערכת נתונים נסיבתית, לרבות ממעשים שאירעו אחרי קשירתו של הקשר ואשר להם השלכה אחורה, מאחר שהם מעידים לפי טיבם ומהותם על מה שקדם להם (ראה ע"פ 129/54, הנ"ל, שם, עמ' 516-517). מכאן גם נובע הכלל בדיני הראיות אשר מכוחו מתירים לעיתים הבאת ראיות שניתן לראותן כקבילות בשלב הדיוני האמור של המשפט, אך ורק על יסוד ההנחה כי אכן נקשר קשר פלילי".
(ע"פ 228/77, דברי השופט שמגר (כתוארו אז) בעמ' 718).

"...רבים יחסית המקרים, בהם נלמד על היווצרותו של הקשר ועל השותפים לו ועל זהות הקושרים מתוך מערכת הראיות בדבר ביצועו של הקשר, כפי שהיא נגולה לפני בית המשפט, היינו, מתוך ראיות נסיבתיות. יתרה מזו, בית המשפט רשאי להסיק מסקנות כאמור מפעולות, שהן אליבא דכולי עלמא בגדר שלב מתקדם בביצוע מטרתו של הקשר, ואשר ייתכן שיש בהן כבר משום הגשמתו הסופית, ובלבד שהמאוחר מלמד על המוקדם. היינו, בתנאי שהביצוע או חלק ממנו, כמוכח בבית המשפט,

ישקף לפי מהותו והגיונו את אשר קדם לו והוליך אליו."

(ע"פ 685/81 [18], בעמ' 686, דברי מ"מ הנשיא שמגר, כתוארו אז).

20. על פי חומר הראיות, וכפי שעולה מהעובדות שפורטו והוכחו באישומים השונים שינותחו להלן, שיטת העבודה של חברת האחים אלפרון כלפי כל חייב, לאחר שנפתח נגדו תיק גבייה במשרד, כללה מספר שלבים:

(א) זימון החייב למשרד באמצעות גובים.

(ב) פגישה במשרד אלפרון בנוכחות מספר רב של מנהלים וגובים. לעיתים נדרשה יותר מפגישה אחת, אם החייב לא שוכנע שעליו לשלם את החוב.
(ג) במידת הצורך, אם החייב אינו משלם - קיים שלב הגברת האיומים ומימושם על ידי מעשי הטרדה ושימוש בכוח מצד הגובים או נציגי החברה.
(ד) עריכת הסכם עם החייב בכתב או בעל-פה, על בסיס הבאתו למצב של "אין ברירה" באמצעות ההתנהגות והלחץ של הגובים כלפיו.
(ה) אם החייב אינו עומד בדיבורו על פי ההסכם ואינו משלם את התשלומים בהם התחייב - גבייה בפועל תוך לחץ מתמיד (ההוצאה לפועל על ידי החברה).
הגובים והמנהלים עבדו ופעלו כחבורה מאורגנת ומלוכדת, והפעילו, בכוחות משותפים, מכונת גבייה משומנת שהתפרסה על מאות לקוחות, ובכך הגשימו, למעשה, את מטרותיה של החברה. לכל חייב נפתח תיק במשרד "האחים אלפרון". רוב הגובים הוכיחו בקיאות במה שנעשה במשרד וידעו על כל נושה וחייב שטופלו במשרד. אם לא פגשו את הנושה בשלב הראשון כשהגיע למשרד, פגשוהו בשלב מאוחר יותר. הגובים לא היו שליחים ועובדים בחברה בלבד אלא שותפים במערך הגבייה: בפעילות שנעשתה בשעות ארוכות ולא סבירות, לרוב בלילה, הם איתרו את החייב, בביתו או במשרדו, "זימנו" אותו למשרד אל "הבוס" או הביאוהו למשרד (מקרה אלישע) ואף השתתפו, בדרך כלל, בפגישות שהתקיימו עם החייב במשרד: כפי שהעיד שהנאשם 1 - כל גובה שהיה נוכח במשרד בשעת ביקורו של חייב נכנס באופן חופשי וישב במפגש. הגובים הפעילו נגד החייבים דרכים שונות של איום. קודם כל בהתנהגות בוטה שהיתה מקובלת בחברה, וגם בדיבור-פה או ברמז (כמו נפנוף במבער הגז של החייב, הפסקת חשמל למכונות הנגריה, הצתת פעמון הדלת). התרשמנו מעמדת השליטה והמנהיגות של הנאשם 1 ושוכנענו שאיש מן הגובים (והמנהלים) לא היה מרים ידו ואת רגלו ללא אישור או הנחייה של יעקב אלפרון או של אחד המנהלים האחרים שהיה אחראי על צוות הגובים או ניהל בפועל את הגבייה בתיק הספציפי. ההתנהגות הספציפית לפרטיה בוודאי אולתרה על-ידי הגובה בנסיבות המפגש עם החייב - אך הכיוון והאווירה נקבעו על-ידי המנהלים, ובראש ובראשונה נאשם 1 יעקב אלפרון.

21. נבחן כל אחד משלבי הגבייה שהיו נהוגים בחברה על פי הראיות שהובאו:

(א) זימון החייב למשרד על ידי הגובים:
הגובים הופיעו ברישומים על גבי לוח העבודה של המשרד שנרשם על ידי המזכירה על פי הוראות שקיבלה מאחד המנהלים (בדרך כלל נאשם 1 או נאשם 2, או על פי שיגרת העבודה), תוך ציון שמות הצוותים הקבועים שיצאו לגבות כספים. באירועים שהוכחו בראיות יצאו בכל פעם שני גובים יחדיו מצויידים בתיק מסודר ובו העתק צילומי של מסמכי הגבייה, כדי לזמן את החייב שנגדו נפתח התיק. ברור שבואם בחבורה חיזק את הרושם של פעולה מאורגנת, שהצטרפה לשיטת "כרטיס הביקור" וההזמנה ל"בוס".
החייב זומן תמיד למשרד, לפגישה עם יעקב אלפרון - "הבוס". הופעתם של הגובים במשרד החייב או בביתו של החייב לא היתה מאולתרת, אלא היתה דומה עד כדי זהות בכל האירועים שהוכחו ולגבי כל הגובים. לא יכול להיות ספק שהשיטה נקבעה מראש כשיטת גבייה על ידי המנהלים. אנו מסיקים מזהות זו גם לגבי התופעות הדומות של התנהגות בוטה ומאיימת - שאף אלה היו מוסכמות ומקובלות, בין במפורש, בין כדבר הלמד מעניינו, על כל הגובים והמנהלים.
כאמור, הופיעו הגובים בבית החייב בצורה מאיימת, לעתים קרובות בשעות לילה מאוחרות; הם הפגינו חירות והשתלטו על פרטיותו של החייב במשרדו או בביתו, וכאשר לא היה החייב במקום, הפילו חיתתם על מזכירתו, על שותפו בעבודה או על בני ביתו, לעתים אף הפריעו והטרידו את השכנים במטרה להפחיד את החייב, ולהביאו במבוכה ולהניעו לשתף פעולה. אם שיתף החייב פעולה והסכים להתייצב במשרד על פי דרישת הגובים, הסתיים בכך "הביקור", אך אם הראה סימני היסוס או סירוב, המשיכו להטרידו, באותו ביקור ובהזדמנויות נוספות אחרות, תוך שימוש באיומים. במקרים רבים יצרו הגובים קשר טלפוני עם "המשרד הראשי" עם "הבוס", יעקב אלפרון, אהרל'ה או גם יוסי היימן. הגובים גם הדגישו, שכל פעם נוספת,בה הם טורחים לבוא, תעלה למתלונן יותר כסף; והוסיפו הבטחה שבביקור הבא יהיו הם (או צוות אחר) פחות עדינים ושקטים, דהיינו, יותר בוטים ואלימים (אישום שלושים ושמונה - גל בוצר ואח'). אם החייב לא התייצב במשרד כפי שהבטיח לגובים, היו הגובים בחלק מהמקרים משאירים כרטיס ביקור של האחים אלפרון או פתק מאיים, לדוגמא, שהחייב עלול להתפוצץ עם מכוניתו, ואף המשיכו באיומים והפחדה כלפי משפחתו והוריו. הגובים הדגישו שמדובר ב"אחים אלפרון", שישבו בעבר בכלא והידועים כאנשים אלימים; דברים אלה הובנו על ידי המתלוננים כאיום (אישום שביעי - רמי אילין). המנהלים טרחו לחזור ולהדגיש שהם פועלים במסגרת החוק. נאשם 1 יעקב אלפרון הקפיד גם, לדבריו, להתאים את שליחת הגובים אל החייבים לפי הצורך. לדוגמה, במקרהו של רמי אילין (אישום שביעי), חשב שכדאי לשלוח גובה אשכנזי,

שהוא מתאים יותר בנסיבות העניין. לאחר מקרה של מכות או איום של גובים, נהג נאשם 1, לדבריו, לנזוף באנשיו.
אנו רואים בכל אלה גיבוש של שיטת גבייה אחידה, אף שלעניין הנזיפות האמורות - התרשמנו לא מסלידה מאלימות (שנותרה כאיום מתמיד), אלא ממדיניות פרקטית שנועדה למנוע תלונות של החייבים כלפי עובדי החברה. בכל מקרה, העדיפו המנהלים, ובמיוחד יעקב אלפרון, שהתנהגותם של הגובים לא תשמש עילה לתקוף את החברה ואנשיה ושתשמור על איצטלה של תמימות וחפות.
אין אנו דנים בפרק זה בטיבה של הכוונה שביסוד מעשיהם של הגובים (על כך כבר עמדנו בפרק הכללי), אלא בעובדה שמעשיהם נעשו במסגרת קשר כולל לנהוג ולגבות בשיטה מסוימת ומשותפת. העובדה, שהמנהלים פעלו בעצה אחת, האחד על דעתו של השני, מתחזקת על ידי תגובותיהם של נאשמים 1 ו-2 להצעתו של הנאשם 3 (היימן) בעניין "המיטריה". נאשם 1 ציין שהצעה זו היתה שלא על דעתו, ונאשם 2 אף הרחיק לכת וטען, שההצעה של היימן לא היתה על דעתו של איש בחברה. לנו נראה, שהיימן לא היה מציע הצעה כה מרחיקת לכת ללא הסכמתו של נאשם 1 וכנראה גם של נאשם 2. ההצעה לא הועלתה באקראי, אלא בפגישה שנקבעה מראש לצורך זה ורמי אילין אינו חייב אלמוני, אלא מי שעשוי להיות מוטרד על-ידי עשרות נושים שכלפיהם אכן הוצעה ה"מיטריה".
כאמור, התרשמנו ממראה עינינו, מעמדת המנהיגות של נאשם 1 בקרב הנאשמים האחרים ומעמדת השליטה שהוכיח לגבי כל פרט ממעשיהם ומהתנהגותם של הנתבעים האחרים, הן באולם בית המשפט והן מחוצה לו. על פי הראיות, הרושם הוא, שכל תיק גבייה היה באחריותו של אחד המנהלים, והוא שמשך בחוטים וריכז את הפעולה, על דעת המנהלים האחראיים ובתיאום עימם.
יוסי היימן, למשל, אישר שבעניין אילין - אישום 3 - הוא שימש רכז, אך פנה לחייב בידיעתו ועל דעתו של יעקב אלפרון. הוא לא היה בטוח במקרה זה לגבי מעורבותו של אהרוני. כאשר ניסים אלפרון ויוסי היימן הלכו לאריק בן חמו לדרוש פיצויים על השימוש שעשה בשם אלפרון, האזינו יעקב אלפרון ואהרוני במכשיר הקשר, אחר כך הצטרף גם זלמן אלפרון.
(ב) הפגישות במשרד פורטו ותוארו בעדויות המתלוננים-החייבים באישומים השונים. ברוב המקרים אושר עיקר העובדות על ידי הנאשמים: הם הודו שאכן החייב הוזמן למשרד לצורך סיכום על התשלום, אך הנאשמים חזרו והכחישו איומים, הטרדות והצקות, כפי שפורט בכל אישום בנפרד. השיחות עם החייבים לגבי פרטי החוב ודרכי התשלום התקיימו במשרדו של יעקב אלפרון ונוהלו על ידיו, בדרך כלל בנוכחות אחרים: המנהלים (נאשם 2 - אהרל'ה, ונאשם 3 - היימן), או כאשר סביב אלפרון

עומדים גובים נוספים, חלקם יוצאים ונכנסים לחדר, וכל הכבודה משדרת לחייב "שמוטב לו" לשלם ולא להתעסק עם חבורה זו. החבורה מתאפיינת גם בכך שהיא מפגינה יחס של "כבוד" ל"בוס" ונענית להוראותיו הניתנות בניע ראש - אף זאת להדגשת עוצמת "החבורה המאורגנת". נוכחותם לעתים מאיימת, לעתים מטרידה, והתנהגותם נוהגת חירות בגופו ובפרטיותו של "החייב" - די שהניחו יד מאיימת על כתפו. היו גם מקרים בהם נצמדו לגופו והלכו אחריו כצל (אפילו לבית הכנסת) ומקרים בהם ביצעו מכות ופגיעה בראש. ושוב - הנאשמים נזהרו, על פי רוב, לתת למעשיהם "לבוש חוקי", תוך אמירה חוזרת שהם פועלים במסגרת החוק. במשרד עבר החייב בדרך זו "מסלול של הפחדה ואיום", כאשר ה"תפאורה" במקום כללה מאמרי איום על לוח מודעות שעל הקיר, וכתבות על מעשי אלימות (ת/260, ת/419 א-ג). בחדרו של "הבוס" נמצא על השולחן אגרופן, ובחדר הונחו אלות, אלות תמימות לכאורה - אלת בייסבול או אלה דקורטיבית מחומר שקוף - אך די בהן להוות איזכור להתנהגות אחרת שיש בידי החבורה לנקוט אותה. מסע ההפחדה גם כלל המתנה כפויה לפגישה עם הבוס, צילום המתלונן בחדר צדדי, כמו עבריין המגיע לתחנת משטרה ששם מצלמים אותו ונוטלים ממנו טביעת אצבע (לדוגמה, אישומים שניים ושמונה). הנאשמים אישרו שזו שיטה הנהוגה במשרדי גבייה, כמו שנהוג לתלות שיקים בתחנות דלק כדי לזהות חייבים. מדי פעם היה אחד הנאשמים, "עצבני" שקשה להשתלט עליו - שבשלב זה או אחר היה מכה את החייב; לעתים עשה זאת "אדם זר שנזדמן באקראי" למשרד, כמו עבריין ששוחרר מהכלא זה לא מכבר (לדוגמא, אישום שני). פעולות אלה נעשו במשרד תחת עינו הפקוחה של הבוס, יעקב אלפרון, בידיעתו ובידיעתם של אהרל'ה ויוסי היימן. היו מקרים שבהם נדרש החייב "לשלם פיצוי" למשרד אלפרון בגין התקופה שהגובים חיפשו אותו על פי בקשת חייב והוא לא נמצא. גם כאשר לא הושמעו איומים כלפי חייב, היו צעקות והרמת קול כלפיו בנושא החוב, והמנהלים הסבירו זאת כחלק משיטה של ניהול משא ומתן והצורך לגבות חוב, כאשר דרכי נועם, אינן עוזרות.
(ג) שיבושים בפרעון התשלומים על ידי החייב חייבו את החברה לחזור אליו בדרישות והטרדות נוספות עד שיחזור או ימשיך בתשלומו. נאשם 1 אישר בעדותו בבית המשפט, שכאשר חייב אינו מצליח לשלם חובו, הוא מפנה את העניין לאהרל'ה - נאשם 2. על פי המקרים, כפי שפורטו באישומים, אהרל'ה אינו מהסס לאיים ואף לעשות שימוש בכוח, הוא עצמו או יחד עם גובים אחרים. באישום השמיני אנו מוצאים את נאשם 1 דורש מנאשם 2 להתנצל בפני החייב על התנהגות פוגעת ואלימה - אך התרשמותנו היא, שדרישה זו היתה חלק ממסע ההרגעה שנועד למנוע תלונה אפשרית לאחר שההתנהגות השיגה את מטרתה, ולמעשה החייב כבר הבין שאין לו מנוס ושהוא צפוי להמשך האיומים והאלימות עד שישלם את חובו. בהמשך אותו אישום ניתן לראות דוגמה לכך שכאשר חייב לא עמד בתשלומים בהם התחייב, לא היססו שלושת המנהלים - נאשמים 1, 2 ו-3 - בנוכחות גובים אחרים, לאיים עליו בנזק לעסקיו, להפחידו שהוא בסכנת חיים ושקיימת סכנה לילדיו. מאישום זה למדים גם שהאיום התבטא בטון

הדיבור, ולא תמיד ובהכרח בתוכן הדברים. כאשר כל פגישה היתה מאיימת יותר וגבר בה הלחץ לפתור את נושא החוב. בדרך כלל, אישרו המתלוננים שפחדו להתלונן במשטרה. מתלוננים הרגישו מאויימים מחמת הטון שנקטו כלפיהם הנאשמים וגם מחמת הסיטואציה. היו מתלוננים שהפחד גרם להם לנזק נפשי קשה ולהימלטות ממקום מגוריהם ואף לירידה למחתרת. כאשר היה מדובר על חייב קשה, שלא עמד בתשלומיו, קוימו עמו פגישות חוזרות במטרה ללחוץ עליו, ואז היו נוכחים יותר מנהלים וגם מספר רב יותר של גובים. לדוגמא, בפגישה השלישית עם רבין, התייצב גם היימן (נאשם 3) והצטרף למסע האיומים וההפחדה. השם והמוניטין שיצאו לאחים אלפרון הוסיפו נופך רב לאיומים ועוררו את פחדם של המתלוננים. מתלוננים חתמו על הסדרי תשלומים בידיעה מראש שלא יעמדו בהם - מאחר שפחדו מהאחים אלפרון, המנהלים והגובים.
(ד) כאשר החייב הגיע למשרד, עבר את התהליכים, כאמור, והביע הסכמתו לשלם את החוב או חלק ממנו, נערך עימו הסכם שפירט את התשלומים שישלם לנושה, והחברה קיבלה אחוז נכבד מהגבייה. העבודה על פי אחוזים הגבירה את המוטיבציה של אנשי החברה, ומכאן האינטרס של החברה להשיג עבור הנושה את מבוקשו.
22. לסיכום עניין הקשר:
השיטה האחידה שמתגלמת בדרכי הגבייה שהופעלו על-ידי החברה באמצעות הגובים השונים שלה, נראית לנו כמכוונת לזרוע פחד והתבטלות בפני כוחה של החבורה הכוחנית שליקטו המנהלים, נאשמים 1 ו-2, יעקב אלפרון ואהרון אהרוני - במסגרת שקראו לה חברת "האחים אלפרון". הנאשמים האחרים הצטרפו לקשר בעצם הפעלתו לפי הקווים שנקבעו על-ידי המנהלים, ושביסודם שימוש בתדמית המסוימת והשלילית וב"שם הרע" שיצא לאחים אלפרון - כדי להניע את מי שהם אישרו שהוא "חייב" ללקוח כלשהו שלהם - להשתלב ב"הליכי הוצאה לפועל פרטיים" שלהם: להתייצב במשרדם, להתחייב לפרעון סכום פלוני ולפרוע אותו במועדו. את התדמית השלילית שיצאה להם כתוצאה מפעילות של אחרים (אמצעי התקשורת, המשטרה, בתי המשפט) חיזקו הנאשמים על-ידי עצם הצגתו ברבים (לוח מודעות), ועל-ידי איזכורה (כגון לרמי אילין - בפירוט, ולמתלוננים אחרים - ברמז, "איתנו לא כדאי להתעסק"). הם חיזקו את התדמית השלילית עם על ידי הוספת איומים מפורשים, התנהגות בוטה, ונטילת חירות כלפי ה"חייב" ורשות הפרט שלו: גופו, ביתו, עסקו ורכושו.

הגבייה באמצעות אלימות, גלויה ומוסווית, ותוך ניצול המוניטין המפחיד שלהם - נעשתה בצורה ממושכת ושיטתית, ועל ידי נאשמים רבים ושונים, והיא מגלה לכן קשר פלילי שנקשר מלכתחילה, ונמשך תוך כדי ביצוע העבירות במשותף, בניצוח המנהלים.

אנו מרשיעים איפוא בעבירה של קשירת קשר לפשע את כל אחד מהנאשמים 1 - 18 ואת נאשם 12 שנמחק בכלל זה - אנו מרשיעים על כן בעבירת קשירת לעשיית פשע את הנאשמים 1 ו-2. ומכוח קשר זה אנו מרשיעים אותם בכל העבירות שביצעו הקושרים-עמם, היינו, העבירות בהן הנאשמים האחרים בתיק זה.

ניתן היום, 14.2.93.

תפ 89 / 135 מדינת ישראל נ' יעקב אלפרון נג (2) 441