בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו

                                                                                                                   עפ 070959/99

                                             בפני:  כב' השופטת ד' ברלינר, אב"ד
                                                      כב' השופט ז' המר
                                                      כב' השופטת ר' משל (שהם)

בעניין המערער/ת: משה מוגרבי

       ע"י ב"כ עוה"ד ח' משגב

                     נגד

       המשיב/ה: מדינת ישראל
 

       ע"י ב"כ עוה"ד בלום

                                                              פסק  דין

השופט ז' המר:

1. ערעור על הרשעתו של המערער בביהמ"ש השלום בת"א-יפו (כב' השופט ג' נויטל, בת"פ 12968/97 בעבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד, לפי סעיף 423 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 ובעבירה של קבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 לחוק האמור.

2. המערער שימש כמנהל סניף דואר של רשות הדואר. בכתב האישום שהוגש נגדו, יוחסו לו שני אישומים חמורים: בראשון הואשם במרמה והפרת אמונים בתאגיד, בגניבה בידי מורשה, ברישום כוזב במסמכי תאגיד ובקבלת דבר במרמה, והכל בהתייחס לשיקים ע"ס כולל של כ- 22,000 ש"ח שנתקבלו בסניף, תמורת שירותי תגוביינא. באישום השני הואשם בגניבה בידי מורשה ובמרמה והפרת אמונים בתאגיד, בשל גניבת סך 50 ש"ח.

3. במהלך שמיעת הראיות תוקן כתב האישום באופן משמעותי והמערער הודה בעובדות כתב האישום המתוקן: האישום השני נמחק כולו. באישום הראשון נמחקו העובדות והוראות החיקוק של מרמה והפרת אמונים וגניבה בידי מורשה. נותרו רק העובדות והוראות החיקוק של רישום כוזב במסמכי תאגיד וקבלת דבר במרמה. תמצית העובדות בכתב האישום המתוקן, בלשונו של בימ"ש קמא:

                                "באמצעות סניף הדואר שולמו שיקים המשוכים לפקודת רשות הדואר, עבור שירות התגוביינא, בסך כולל

                                 של 21,865 ש"ח. סך של כ- 8,000 ש"ח מתוך הסכום האמור, הומרו במירמה ע"י הנאשם לבולים,

                                 וזאת ע"מ לקבל פרמיות גבוהות יותר, לו ולעובדיו. בכוונה לרמות, הנאשם רשם רישומים כוזבים בדו"ח

                                 הסטטיסטי על פעילות דוארית לחודשים ינואר-מאי 1996. במעשיו רשם הנאשם רישום כוזב... וקיבל

                                 במירמה, עבורו ועבור שאר עובדי הסניף, פרמיה שאינה מגיעה להם כדין."

4. בימ"ש קמא - בהחלטה מנומקת ובהירה כדבעי - קיבל את עמדת התביעה להרשיע את המערער ודחה את בקשתו של האחרון שלא להרשיעו. התביעה עתרה להטיל על המערער מאסר בפועל, שירוצה בעבודות שירות, אך ביהמ"ש סבר, כי בנסיבות הענין "האינטרס הציבורי "יפוצה" בעונשים של מאסר על תנאי, עבודת של"צ וקנס."

הערעור הוא כאמור, על עצם ההרשעה.

5. בימ"ש קמא שקל את כל השיקולים האפשריים "בעד" אי הרשעת הנאשם:

העדר הרשעות קודמות; חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות; גילו של המערער (50);

מצבו המשפחתי ו- 20 שנות עבודתו בדואר; תיקון כתב האישום כמתואר לעיל; הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן; ההשפעה השולית ביותר מבחינת הנזק לרשות הדואר ומבחינת שכר העידוד ששולם לעובדים בשל הרישום הכוזב של 8,000 ש"ח; תסקיר שירות המבחן על נסיבותיו האישיות של המערער: מצוקתו בשל השעייתו, החשש להמשך תעסוקתו, חוסר יכולתו להתארגן למציאת תעסוקה חלופית, המלצת שירות המבחן לאי הרשעה; חרטתו של המערער.

6. אף על פי כן החליט בימ"ש להרשיע את המערער, כשהחלטה זו מנומקת ומתחשבת בכל השיקולים האפשריים.

תפקידו הבכיר - מנהל סניף - כעובד ציבור; הפגיעה בשמו הטוב של המוסד שבו עבד ובאמון הציבור בו, במקום לשמש דוגמא; כמידת האמרן שניתן בו, לרבות בענייני כספים - כך עומק נשיאתו באחריות; מעילה באמון המעביד; התפרסות המעשים על פני חמישה חודשים; מעשים חוזרים באופן שיטתי; העבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד היא עבירה מסוג פשע; החובה להרתיע; ההשלכה על הציבור מהחלטה שלא להרשיע: המסר ההפוך מן המתחייב לגבי מי שמקבל כסף במרמה ורושם רישומים כוזבים, בהיותו מנהל סניף, כאילו התנהגותו "נסלחת"; הפיתוי לעבור עבירות אלו והצורך, על כן, להרתיע.

7. בימ"ש קמא סבר שעניינו של המערער אינו נכלל בגדר המקרים יוצאי הדופן, שבהם מחייבות הנסיבות שלא להרשיע בעבירה של השחתת מידות במינהל הציבורי.

ביהמ"ש ציין, כי אין הכרח שהמערער יפוטר לאחר הדיון בבית הדין המשמעתי, כשם שגם אי הרשעה איננה מחייבת את החזרתו לעבודה ולתפקידו.

עוד ציין ביהמ"ש, כי כאדם בוגר, לא כל שכן מנהל סניף, היה עליו להבין ולדעת את חומרת מעשיו ואת תוצאותיהם.

8. בסיכומו של דבר, הגיע בימ"ש קמא, למסקנה, לפיה לא שוכנע "שמתקיימות בעניינו של הנאשם נסיבות יוצאות דופן שמצדיקות את אי הרשעתו בדין. חומרת העבירות שביצע הנאשם בנסיבות ביצוען, המעילה באמון מצד הנאשם, הצורך בהרתעת הרבים וב"מסר" ברור לציבור בכלל ולעובדי ציבור הממלאים תפקיד בכיר לגבי נורמת ההתנהגות הראויה בפרט, והוקעת התנהגות אסורה כמו זו של הנאשם, כמו גם שיקולים נוספים שבאינטרס הציבורי שפורטו, אלה גוברים על שיקולי "שיקום" ועל שאר השיקולים שבגינם נטען שאין להרשיע את הנאשם... השיקולים לקולא בעניינו של הנאשם, הם נימוקים להקלה בעונש, אבל לא לעצם ההרשעה בעבירות, בנסיבות ביצוען."

9. כאמור מן הסקירה - המעט נרחבת דלעיל - בימ"ש קמא שקל את כל השיקולים ונתן דעתו לכל הנסיבות והטעמים האפשריים בעד ונגד הרשעתו של המערער.

ערכאת הערעור איננה אמורה להחליף את שיקול דעתה של הערכאה הדיונית בשיקול דעתה שלה. הכלל הוא, שה"הליך הערעור מיועד לבדיקת פסה"ד אם נכון הוא אם מוטעה; ולא לעריכת "משפט חוזר", ומתן "פסק דין מחדש". לשון אחר: הערעור מכוון לתיקון "משגה" של הערכאה הראשונה, ולא לקיום הדיון מחדש ב"נעליה" ובמקומה."

אשר על כן, "ככלל, אין ערכאת הערעור מתערבת במידת העונש - לרבות בסוגו - אלא במקום שבו מדובר ב"משגה של ממש", לאמור: בהחמרה "קיצונית" או בהקלה "קיצונית"; או בבחירת "סוג" עונש שאינו "הולם" בשום פנים ואופן, את ההתרחשות או את הנאשם" (הדגשה במקור - ז' ה') (קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני, ספר שני, עמ' 1128).

לא זה המקרה שלפנינו. מסקנתו של בימ"ש קמא, מבוססת, מנומקת ואין בה טעות "שאינה הולמת בשום פנים ואופן" את הנסיבות. אני סבור איפוא, שאין עילה להתערב ויש לדחות את הערעור.

ז' המר, שופט

השופטת ד' ברלינר: אני מסכימה.

ד' ברלינר, שופטת אב"ד

השופט ר' משל (שהם): אני מסכימה.

לפיכך הוחלט, כאמור בחוות-דעתו של כב' השופט ז' המר, לדחות את הערעור.

ניתן והודע היום 7.3.2000 במעמד הצדדים.

עפ 99 / 70959 משה מוגרבי נ' מדינת ישראל [פדאור (לא פורסם) 00 (5) 561]