ועדת אור לא היתה צריכה להיות מוקמת, אולם את החטא הקדמון הזה אי אפשר למרק עתה, כפי שמבקש כעת חבר הכנסת מיכאל קליינר, בהצעת החוק שלו, באורח מלאכותי. אהוד ברק, בשלהי כהונתו, ביקש לצוד הרבה ציפורים בבת אחת; גם להשיג הסכם עם הפלשתינים בטאבה, לשם הוא שלח את יוסי ביילין כדי לנהל מו"מ על 'זכות השיבה', וגם לפייס את הפלשתינים, אזרחי מדינת ישראל, בגלל מה שקרה במהלך ההתפרעויות לפני שנתיים. הוא נכשל גם בזה וגם בזה - וכמו שנאמר באותו משל ידוע: הוא גם נאלץ לאכול את 'הדג המסריח' והוא גם 'גורש מהעיר'.

עם זאת, על מה שקרה בטאבה כבר נכתבו כמה ספרים על-ידי 'בעלי עניין' - ועל הנזק (הכמעט) בלתי הפיך שנגרם שם כבר שילמו לא מעט בני אדם בחייהם. הפלשתינים החליטו, משום מה, שאם מכים ביהודים מספיק חזק הם מתקפלים; כך זה קרה בדרום לבנון - וכך הם חשבו שיקרה גם ביהודה ובשומרון. יוסי ביילין וחבריו אפילו הצליחו לטעת בפלשתינים את ההרגשה שזה בהחלט תסריט אפשרי. זה לא קרה, כמובן, אבל על כך יש להודות לא למי שנטע בלב הפלשתינים את תיקוות הכזב האלה, אלא לאומץ ליבה ולנחישותה של כלל האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל.

דא-עקא, את שקרה במהלך "המרי האזרחי האלים" של הפלשתינים בעלי האזרחות הישראלית יש לבחון עתה מחדש - ועל-פי פרמטרים שונים לחלוטין. כל אלה שדחפו את המתפרעים האלה להצית חנויות ותחנות דלק ולסגור כבישים, בתיקווה שהאנדרלמוסיה שתשתרר כאן תסייע לכניעתה של המדינה היהודית, עושים עתה הרבה יותר לשם אותה מטרה. הם דוחפים את צאן מרעיתם לעבר שיתוף פעולה אקטיבי עם מחבלים-מתפוצצים, שמגיעים מעבר ל'קו הירוק', וסיוע לגרימת נזקים קשים במיוחד. לכן הגיעה השעה להסתכל במציאות בעיניים פקוחות - ולא להציג את 'הבעיה' כשאלה של קיפוח תקציבי, או של אפלייה מסוג כזה או אחר.

מרבית הפלשתינים המתגוררים בתחומי מדינת ישראל כאזרחיה, בגליל, במשולש, בוואדי ערה, חיים ברווחה לא מבוטלת - ולכן יש לחפש את הסיבות למעשיהם הנפשעים במישורים אחרים. ייתכן, אומנם, שוועדת אור אינה הפורום המתאים לעשות זאת - אבל לפחות יהיה שם ניסיון אמיתי, כך צריך לקוות, לשים את הדברים על השולחן הציבורי לשם דיון נוקב בכמה וכמה עניינים שמשום מה נדחקים אל קרן זווית בגלל 'שורת המתאבדים' והמסייעים להם מקרב "העם הפלשתיני", שהחליטה לסכן איסטרטגית את עצם קיומו העצמאי של העם היהודי באזור הזה.

מה שקרה בימים האחרונים בהחלט צריך להדאיג. על הר הבית התקבצו עשרות אלפים מאזרחי מדינת ישראל ודיברו על 'שיחרור פלשתין' ועל חיסולה הפיזי של מדינת ישראל. זה קרה מתחת לאף של המשטרה בעיר הבירה - ואסור להתעלם מזה. הסיוע שקיבל המתאבד ממשפחת בכרי מן הכפר ביענה, זה שגרם למותם של רבים באוטובוס 361 שהתפוצץ בצומת מירון, צריך לשמש הוכחה ניצחת לכך שהגיעה העת לנקוט בצעדים הרבה יותר נמרצים כדי למנוע התדרדרות נוספת.

אחת הדרכים להתמודד עם טרור רצחני נמצאת בחוק האזרחות. היא מאפשרת לשר הפנים לבטל את אזרחותם של אלה שעשו מעשה שיש בו משום הפרת אמונים למדינת ישראל. מעשיה של משפחת בכרי בוודאי עונים על הקריטריונים שמציב הסעיף הזה. גם מאנשי החולייה ממזרח ירושלים צריך לשלול את האזרחות הישראלית. אין דבר יותר צודק מזה. אין אף לשלול הריסת בתים - וגירוש.

בעיתות מלחמה לא רק המוזות שותקות; גם זכויות האדם צריכות לקבל השעייה מסויימת. לפחות זמנית - לפחות חלקית.