בתי המשפט

 

 

 

בעניין:

 

 

 

                                   פסק דין

 

השופטת י' שבח:

 

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית-משפט השלום בת"א-יפו (כב' השופטת י' אמסטרדם) בת"פ 8612/03 בו הורשע המערער בעבירות הבאות: זיוף בכוונה לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"); שימוש במסמך מזוייף בנסיבות מחמירות,  לפי סעיף 420 לחוק העונשין; ובקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 לחוק העונשין.

 

הערעור מתייחס להכרעת הדין, ולחילופין, לדחיית בקשת המערער לסיום ההליך באי-הרשעה.

 

רקע עובדתי

המערער הינו סוכן ביטוח ותיק העוסק במקצועו זה במשך שנים רבות ולו סוכנות ביטוח בשם "ניצנה" (להלן: "הסוכנות"). המתלוננת, הגב' ירושלמית עוזרי (להלן: "המתלוננת"), מורה במקצועה, הינה אמו של איתן עוזרי, אשר הועסק ע"י המערער בסוכנות הביטוח בשנת 1991.

ביום 21.11.1991 חתמה המתלוננת על הצעה לביטוח חיים ב"שמשון חברה לביטוח" (להלן: "חברת שמשון").

המתלוננת איננה מתכחשת לחתימתה על הצעה זו (ת/5) ומסכימה כי אכן יפתה את כוחו של המערער והסמיכה אותו להוציא פוליסת ביטוח בהתאם, שאכן הוצאה עבורה בשנת 1991 (להלן:"הפוליסה המקורית").

נושא המחלוקת בערעור שבפנינו הינן חמש פוליסות ביטוח נוספות שהונפקו עבור המתלוננת לפי בקשת המערער בחברת שמשון וכן ב"מגדל חברה לביטוח" (להלן: "חברת מגדל")  במהלך השנים 1994-2001. המתלוננת טוענת כי המערער זייף את חתימתה על חמש הצעות הביטוח המתייחסות לחמש פוליסות ביטוח אלו, וכי הללו הוצאו עבורה ללא ידיעתה וללא הסכמתה, דבר שאילץ אותה לשלם עבורן פרמיות נכבדות במשך שנים.

 

יצויין כי חברת מגדל, עמה התמזגה חברת שמשון, איננה מתכחשת לפוליסות נשוא העניין ואף הודיעה כי סכומי הביטוח שנצברו לזכותה של המתלוננת בפוליסות אלו – עומדים לזכותה.

עוד יודגש כי בשום שלב לא התכחש המערער לחתימתו בשם המתלוננת על 5 הצעות הביטוח נשוא העניין, אלא טען להגנתו כי עשה כן בהסכמת המתלוננת ובהרשאתה. 

 

כתב האישום

בכתב האישום נטען כי בחמש הזדמנויות שונות מילא המערער, ללא ידיעת המתלוננת וללא הסכמתה, טפסי הצעות ביטוח מטעמה, רשם בהן את פרטיה וחתם עליהן "ללא סמכות כדין ובכוונה לרמות" חתימה הנחזית להיות חתימתה.

עוד נטען בכתב האישום כי בארבע הזדמנויות מתוך החמש לעיל, אף חתם המערער בשם המתלוננת, ללא ידיעתה וללא הסכמתה, על טפסי הצהרת בריאות באופן הנחזה להיות כאילו המתלוננת הצהירה על בריאות תקינה.

בסעיף 4 לכתב האישום מפרטת המאשימה את פרטיהן של חמש הצעות הביטוח עליהן, על פי הנטען, זייף המערער את חתימת המתלוננת והמתייחסות לשנים 1994, 1997, 1999

ו-2001.

בגין הנ"ל מייחסת המאשימה למערער עבירת זיוף, עבירת שימוש במסמך מזוייף וכן עבירת קבלת דבר במרמה – כולן בנסיבות מחמירות.

 

פירוט ההצעות והפוליסות נשוא העניין

המתלוננת מכחישה, כאמור, את חתימתה על 5 הצעות הביטוח בעקבותיהן הוצאו 5 הפוליסות הנוספות, כמפורט להלן:

 

א. פוליסה שמספרה 944182/0  מיום 15.8.94- נ/6, המתייחסת להצעת הביטוח ת/8 אשר איננה נושאת תאריך חתימתה ואשר נתקבלה בחברת שמשון ביום 11.8.1994.

(סעיף 4(ה) לכתב-האישום).

ב. פוליסה שמספרה   1001607/3  מיום 15.1.97 – נ/1, המתייחסת להצעת הביטוח ת/3א'(1) אשר איננה נושאת תאריך חתימתה ואשר נתקבלה בחברת שמשון ביום 31.12.1996. 

(סעיף 4(ב) לכתב-האישום).

ג. פוליסה שמספרה11004751 מיום 9.11.97- נ/7, המתייחסת להצעת הביטוח ת/2 שנחתמה ביום 23.10.1997.

(סעיף 4(ג) לכתב-האישום).

ד. פוליסה שמספרה 11098032  מיום 30.11.99- נ/8 המתייחסת להצעת הביטוח ת/3ז'(1)  אשר נחתמה ביום 15.11.1999.

(סעיף 4(ד) לכתב-האישום).

ה. פוליסה שמספרה 14511562, אשר הונפקה בשנת 2001 ואשר מתייחסת להצעה ת/3ט'.

(סעיף 4(א) לכתב-האישום).

 

הכרעת הדין

הגם שכתב האישום מייחס למערער זיוף ארבע הצהרות בריאות (סעיף 3(ב) לכתב האישום), בנוסף לזיוף חמש הצעות הביטוח, מתייחסת הכרעת הדין לסוגיית זיוף הצעות הביטוח בלבד, ואיננה מזכירה כלל את טענת המאשימה לזיוף הצהרות הבריאות.

 

בהכרעת דינו דחה בית-משפט קמא את טענת המערער לפיה פנה אל המתלוננת פעמים רבות בניסיון לשדלה להגדיל את סכום ביטוח החיים נשוא הפוליסה המקורית ולפיה הגם שמרבית פניותיו נענו בשלילה, הרי שבחמש הזדמנויות נעתרה לבקשותיו והסכימה להגדלת סכומי הביטוח, אף הסמיכה אותו לחתום בשמה על הטפסים הנחוצים.

 

בית משפט קמא העדיף את עדותה של המתלוננת על פני עדותו של המערער, וקיבל את גירסתה לפיה דחתה באופן גורף את כל בקשותיו הטלפוניות  להגדלת סכומי הביטוח בטענה כי מצבה הכלכלי, בשים לב להיותה אלמנה המפרנסת שני בנים, אינו מאפשר לה לעשות כן.

בית המשפט אף קיבל את גרסתה לפיה לא ידעה כלל כי המערער יזם את הוצאת חמש הפוליסות הנוספות וכי הדבר נודע לה לראשונה רק בשנת 2002 ,עת ערכה ביטוח סיעודי באמצעות סוכנת ביטוח אחרת.

בית משפט קמא מצא כי עדותה של המתלוננת נתמכת בעדותו של בא כוחה בהליך האזרחי, עו"ד גלעד קפלנסקי, ובעדותו של משה ארליך, עובד מחלקת ביקורת הפנים בחברת הביטוח מגדל, אשר הסביר לבית המשפט את הנוהל בהנפקת פוליסות ביטוח חיים.

בית משפט קמא מצא את עדותה של המתלוננת "מהימנה ביותר" לעומת עדותו של המערער אשר התאפיינה  ב"תמיהות רבות".

סיבה נוספת לדחיית גרסתו של המערער מצא בית משפט קמא בהכללתם של נתונים שגויים בהצעות הביטוח ו/או בהצהרות הבריאות, אשר אינם תואמים את נתוניה האמיתיים של המתלוננת כגון: מקצועה (היותה מורה שעה שבאחת ההצעות נרשם פקידה), סוגיית העישון (המתלוננת העידה כי הינה מעשנת כבדה שעה שבהצעות נרשם כי אינה מעשנת) וכן הלאה.

כן לא נתקבלו טיעוני המערער בדבר מחדלי חקירה, ונדחתה טענתו לפיה אי-העדת בנה של המתלוננת, כמו גם אי חקירתו  של עו"ד קפלנסקי במשטרה, עולים לכדי פגם היורד לשורשו של עניין, אשר יש בו כדי לפגום באופן מהותי בהגנתו.

בסופו של יום, הרשיע בית משפט קמא את המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

 

טיעוני המערער

המערער מכוון את ערעורו כנגד ההרשעה בלבד ולחילופין, לסירובו של בית המשפט לסיים את ההליך באי- הרשעה. יצויין כי המערער נשא את עונשו וכי התקופה לגביה נשלל רשיונו כסוכן ביטוח, חלפה זה מכבר.

המערער חזר בפנינו על הטענות אותן העלה בפני בית משפט קמא והוסיף וטען כי מסקנותיו של בית משפט קמא אינן מתיישבות עם הראיות שהובאו בפניו.

בראש ובראשונה מלין המערער על כי בית משפט קמא לא ייחס את המשקל הראוי לעובדה שהוכחה בפניו ולפיה ידוע ידעה המתלוננת כי בפוליסה נ/1, אשר הונפקה בשנת 1997, נפלה שגגה באיות שמה וכי היא דרשה את תיקונה - עובדה המוכיחה מניה וביה את ידיעתה בדבר הוצאת הפוליסות הנוספות, לפחות אחת מהן, וסותרת את טענתה כי התוודעה לקיומן רק בשנת 2002.

לדבריו,  לא יעלה על הדעת כי מורה בישראל לא תפתח את הדואר המגיע לביתה במשך תקופה של כעשר שנים, ואף לא תבחין כי דפי החשבון שלה כוללים ששה חיובים חודשיים נפרדים ושונים עבור שש פוליסות ביטוח, להבדיל מחיוב אחד המשקף פוליסה אחת בלבד.

עוד קובל המערער על כי בית משפט קמא התעלם מן העובדה לפיה שילם לבנה של המתלוננת עמלה בגין אחת מהפוליסות אשר בזיופן הואשם, נתון שאיננו מתיישב, לדעתו, עם השכל הישר וניסיון החיים.

כן מצר המערער על התעלמותו של בית משפט קמא מהראיות המוכיחות את הקשר הרציף עם המתלוננת ואת השיחות שנערכו עימה.

טענה נוספת בפי המערער מתייחסת למחדלי חקירה שפגעו באופן ממשי בהגנתו, והמתבטאים באי גביית הודעה מבא כוחה של המתלוננת ומבנה ובאי זימונו של זה האחרון לעדות.

 

דיון ומסקנות

ממקרא פרוטוקול הדיון בבית-משפט קמא, מעיון בכל המוצגים שהוצגו בפניו וכעולה מטיעוני הצדדים, הן בבית משפט קמא, והן בפני ערכאת הערעור, מתבקשת, לטעמי, המסקנה כי מן הדין לקבל את הערעור, וזאת מחמת הנימוקים הבאים:

 

1.  בטרם דיון לגופו של עניין, על המערער לחצות את משוכת המהימנות, שהרי עפ"י מושכלות ראשונים, לא מתערבת  ערכאת הערעור בהערכת מהימנותם של העדים, סוגייה הנתונה מטבע הדברים לסמכותה הבלעדית של הערכאה הדיונית אשר רואה את העדים, שומעת אותם ומתרשמת מדבריהם. יחד עם זאת, אין מניעה להעביר את החלטת הערכאה הדיונית תחת שבט הביקורת, גם אם זו נסמכת, בין היתר, על שאלת מהימנות, אם המסקנה הסופית איננה מתיישבת עם הראיות שהוצגו בפני בית משפט קמא.

בית משפט קמא אמנם קבע כי המתלוננת מהימנה עליו וכי בעדותו של המערער נתגלו סתירות, אולם הכרעתו הסופית אינה נסמכת אך ורק על נושא המהימנות, כי אם על ניתוחן של כלל הראיות והשתלבותן במארג הכולל, ומשכך אין מניעה להתייחס לטענות המערער, בכל הנוגע למשקלן של ראיות מסויימות שבית משפט קמא לא נתן להן, עפ"י הנטען, את ההדגש הראוי, ולבחון האם המסקנה הסופית אכן מתיישבת עם המשקל המצטבר שיש ליתן לאותן ראיות.

 

2.  הסוגייה שעמדה להכרעת בית משפט קמא הייתה מצומצמת למדי, שהרי המערער לא הכחיש מעולם כי חתם בשם המתלוננת על חמש הצעות הביטוח, אלא טען להגנתו כי עשה כן בהסכמת המתלוננת ובהרשאתה. משהמתלוננת לא הכחישה את השיחות הטלפוניות עם המערער, בהן ניסה לשדלה להגדיל את סכומי הביטוח, אלא טענה כי סירבה להצעות אלו, אמור היה בית משפט קמא להכריע בשאלה אחת והיא האם הוכח כי המתלוננת אכן סירבה להגדלת סכומי הביטוח, דהיינו: האם אכן חתם המערער בשמה על הצעות הביטוח ללא ידיעתה וללא הסכמתה.

 

3.  לטעמי יש ממש בטענה לפיה לא ייחס בית-משפט קמא את החשיבות הראויה לעובדה שהוכחה בפניו ולפיה בשנת 1997 אכן התלוננה המתלוננת בפני המערער, או מי מעובדי סוכנות הביטוח שלו, כי חל שיבוש באיות שמה בפוליסת הביטוח.

הוא הדין בכל הנוגע לטיעון לפיו לא ייחס בית המשפט את המשקל הראוי לסתירות שנתגלו בסוגייה זו בין עדות המתלוננת לבין עדות פרקליטה עו"ד קפלנסקי, אשר ייצג אותה בתביעה האזרחית שהגישה כנגד המערער.

 

עו"ד קפלנסקי אישר בעדותו כי אכן שלח לפרקליטות מחוז ת"א מכתב בו כתב כי מרשתו המתלוננת שלחה לחברת הביטוח מכתב בו ביקשה לתקן טעות שנפלה בפוליסה בנוגע לשמה הפרטי, שהינו "ירושלמית" ולא "שולמית", כפי שנכתב בשוגג, הגם שהסתייג מתוכן מכתבו זה בהסבירו כי הובהר לו ע"י מרשתו כי מדובר בשיחת טלפון, ולא במכתב.

בקשתה זו של המתלוננת לתקן את הטעות שנפלה בשמה בפוליסה, מתיישבת גם עם עדותו של עובד המערער מר בני גולדהמר, אשר סיפר כי המתלוננת אכן התקשרה אליו, בקשה לתקן את הטעות ובעקבות בקשתה זו כתב את המכתב נ/17 לחברת הביטוח, וכדבריו:

"כן. 9 חודשים לאחר מכן היא התקשרה ואמרה כי הפוליסה שלה יצאה עם שם

לא נכון. אותה פוליסה של שיחת הטלפון. היא אמרה כי כתוב שם לא ירושלמית

אלא שולמית. עליתי על הטעות וכתבתי מזכר לחברה והחברה תקנה...

ש. אני מבקש להפנות אותך למזכר נ/17, האם זה כתב ידך?

ת. בהחלט כן. זו החתימה שלי" (עמ' 89 לפרוטוקול)

 

ממוצג נ/17 עולה כי הוא נתקבל במשרדי חברת שמשון ביום 17.9.97, דבר המאשר הן את עדותו של המערער והן את עדותו של מר גולדהמר, לפיהן אכן התקיימה שיחת הטלפון עם המתלוננת בשנת

1997, בעקבותיה הוצאה לה בהסכמתה פוליסת ביטוח נוספת.

אין כל סיבה לחשוש כי נ/17 נוצר לאחר המועד המצויין עליו, שכן הוא נושא חותמת "נתקבל" ואף עולה בקנה אחד עם הפוליסה המתוקנת שהוצאה ע"י חברת שמשון ביום 26.10.97 (נ/1א') הנושאת את אותו מספר פוליסה המופיע על גבי נ/1, ובה תוקן שם המבוטחת משולמית לירושלמית.  

 

4.  יודגש כי מודעותה של המתלוננת לשגגה שנפלה באיות שמה בפוליסה שהונפקה עבורה בשנת 1997 איננה פרט שולי כי אם נושא חשוב היכול להשליך על הסוגייה כולה, שהרי ידיעתה על השיבוש בשמה כמוה כידיעתה על הביטוח עצמו.

עיון בפוליסות הביטוח שהוצאו עבור המתלוננת ע"י  חב' שמשון ו/או חב' מגדל, זו המקורית ואלו הנוספות, מעלה כי הטעות בשמה של המתלוננת מופיעה רק בפוליסה נ/1 שהוצאה ביום 15.1.97, באופן שהמתלוננת יכולה היתה להתייחס בשיחה בה דובר על הטעות רק לפוליסה זו שהונפקה עבורה בשנת 1997.

מסקנה זו נוגדת  את  גרסתו של  עו"ד קפלנסקי שטען בעדותו כי שיחת הטלפון של המתלוננת בכל הנוגע לתיקון שמה התייחסה לפוליסה המקורית, דהיינו זו שנערכה לה משנת 1991, וכפי שמסר בעדותו:

"ש. אתה טוען שאינך רואה חשיבות לעניין אם גב' עוזרי שלחה או לא שלחה מכתב. איך נפלה טעות?

ת. מכיוון שזה מתייחס לפוליסה המקורית מכאן שאין חשיבות מכרעת…

ש. זו גרסתך?

ת. כן. "

(עמ' 28 לפרוטוקול)

וכן:      ש. אתה אמרת שהטעות בשם שלה הייתה לגבי הפוליסה הראשונה, נכון?

            ת. כך היא סברה וכך היא אמרה" (עמ' 30 לפרוטוקול)

וכן:      "ת. אינני רומז. אני אומר בפירוש שהיא סברה שהתכתובת בחב' הביטוח מתייחסת לפוליסה היחידה שידעה עליה" (עמ' 33 לפרוטוקול)

 

5.  לא זו בלבד שטענתו של עו"ד קפלנסקי, לפיה התייחסה שיחת הטלפון לפוליסה המקורית, איננה מתיישבת עם הראיות, אלא שעדותו לפיה זוהי גרסת המתלוננת, עומדת  בסתירה מוחלטת לעדות המתלוננת עצמה, אשר הכחישה מכל וכל שיחת טלפון בעניין.

העיד עו"ד קפלנסקי, כי :

"ש. אתה אומר שהטעות בעיניך לא הייתה חשובה בשם מכיוון שהתייחסה לפוליסה הראשונה החוקית?

            ת. לדבריה של מרשתי.

            ...

            ש. זה מה שאמרה לך גב' עוזרי, שטעות בשם זה נפלה בפוליסה הראשונה?

ת. כן לגרסתה, כשהיא ראתה את הטעות שנפלה בשם שמופיע במכתב שנשלח אליה מחברת הביטוח, היא תקנה במהלך שיחת טלפון ממשרדו של הנאשם..." (עמ' 29 לפרוטוקול)

 

בניגוד גמור לדברים אלו, הכחישה המתלוננת נחרצות כל שיחה עם משרדו של המערער בנוגע לטעות בפוליסה, וכדבריה:

"ש. הנאשם בחקירתו טען שאת צלצלת אליו והודעת לו לתקן את שמך....

ת. אני לא התקשרתי אליו כי אין לי מספר טלפון שלו... לא שכתבתי לו ולא שהתקשרתי אליו כי אין לי מספר טלפון" (עמ' 36 לפרוטוקול)

וכן:

"ש. מה כן היה, כי עו"ד קפלנסקי אמר...

ת. לא בעל פה ולא בכתב. בטוחה בכך באלף אחוז...

ש. בני גולדהמר עובד בחברת ניצנה, סוכנות הביטוח של הנאשם, הוא מסר תצהיר לבית המשפט האחר, בהליך האזרחי, שבו הוא אומר...

ת. הוא יכול לטעון. הוא יכול גם לטעון שפגשתי אותו. מעולם לא דיברתי איתו ולא שלחתי מכתב..." (עמ' 39 לפרוטוקול)

 

6. בית משפט קמא אף לא נתן את המשקל הראוי לתרשומות הרבות שנערכו על ידי המערער ו/או ע"י עובדי משרדו, בכל הנוגע לשיחות הטלפון הרבות שנוהלו עם המתלוננת  בהן ניסו לשדלה להגדיל את סכומי ביטוח החיים שלה. במספר תרשומות  מתועד סירובה של המתלוננת להצעות, אך מנגד, מתרשומות אחרות,  ניתן להסיק את הסכמתה.

ראויה לציון תרשומת המופיעה במוצג נ/15 המתעדת  שיחה מיום 4.8.94 שעה 17:45 בה כתב המערער:

 "הגדלתי. נחמדה. 100 שקל.

 4/8/94 17:45" .

 

תרשומת זו מתיישבת עם הוצאת הפוליסה נ/8 אשר מועד תחילתה ביום 15.8.94 וההצעה בגינה נתקבלה במשרדי חב' "שמשון" ביום 11.8.94, שבוע לאחר מועד השיחה.

זאת ועוד, סביר להניח כי המערער העניק למתלוננת את הציון "נחמדה" מכיוון שהסכימה להצעתו, לא מכיוון שדחתה אותו פעם נוספת.

תרשומת זו מקבלת חיזוק יתר בהיותה שונה מיתר התרשומות  המצויות אף הן על גבי נ/15 והמתעדות שיחות אחרות בהן לא נעתרה המתלוננת לשידולי המערער להגדלת סכומי הביטוח, וכוונתי לתרשומות בדבר שיחות מיום 6.9.92, 2/93, 5/93, 7/93, 10/93 ו-4/94 , בהן צויין רק מספר הטלפון, ללא מלל מיוחד.

רישומים אלו מתיישבים עם עדות המערער בבית משפט קמא בדבר סרוביה החוזרים והנישנים של המתלוננת, עד לקבלת הסכמתה בחודש אוגוסט 1994, וכדבריו:

"התקשרתי לגב' עוזרי. יש לי את כל השיחות שלי אליה. אני תמיד רושם את השיחות על התיק. יש לי תרשומת מזה 10 שנים. בתאריך 6.9.92 שזה יום חמישי התקשרתי בבוקר לגב' עוזרי, היא אמרה שאתקשר בצהריים שאלתי אותה מה עם ביטוחים, והיא לא הייתה מעוניינת. התקשרתי עוד פעם בפברואר 93' והיא אמרה לי להתקשר בעוד 3 חודשים. באותה שיחה היא לא הייתה מעוניינת כי עובדה שרשמתי להתקשר אליה בעוד 3 חודשים.

בסוף יולי 93' התקשרתי פעם נוספת, היא אמרה לי להתקשר אולי באוק', סוף שנה. היא לא עשתה בכל שנת 92 ו-93.

התקשרתי שנית ב-4.8.94 שעה 17:45. היא אמרה לי: אוקיי, תגדיל ב-100 ₪. אני רשמתי כהערה שהיא נחמדה" (עמ' 70 לפרוטוקול)

 

7.  תרשומת נוספת, זו המופיעה על גבי נ/19, מהווה חיזוק לטענת המערער בדבר הסכמת המתלוננת גם להוצאת הפוליסה הנוספת משנת 1999, בהיותה כוללת את המלל הבא:

            "שיחה...

            16.11. שעה 19:30.

            OK להגדיל 120 שקל. יום שלישי.

            נורדאו 1/7 פ"ת."

 

עיון בהצעה ת/3 ז'(1) המתייחסת לפוליסה נ/8 שהוצאה ביום 30.11.99, מעלה כי הפרמיה המצוינת בה מתבטאת אכן ב-120 ₪.

מתרשומת זו אף ניתן ללמוד כי המתלוננת סיפרה למערער בשיחה זו כי עברה לגור בפתח-תקווה, וכי זו הסיבה בגינה ציין את כתובתה, דבר התואם לעדות המתלוננת עצמה מיום 30.11.04 לפיה היא מתגוררת בפ"ת מזה כ- 6 שנים.

 

8.  אציין כי גירסתה הנחרצת של המתלוננת לפיה לא ראתה את פוליסות הביטוח הנוספות, אף לא מקצתן, אלא רק בשנת 2002 מכיוון שמאז שנת 1991 או בסמוך לכך ועד לשנת 2002, דהיינו, במהלך תקופה המשתרעת על פני 10 שנים, לא פתחה את דברי הדואר שהגיעו לביתה ועל כן לא הבחינה בפוליסות הביטוח שאמורות היה להישלח אליה על ידי חברות הביטוח – הינה תמוהה .

גרסה זו אף איננה מתיישבת עם דבריה לפיהם בנה הגדול נהג לפתוח עבורה את דברי הדואר ולבדקם, וכדבריה:

"... בשבתות אני מארחת את הילדים אצלי לכל השבת. הבן הגדול רואה את המכתבים הוא תמיד פותח לי את המכתבים, ושאל מה זה?" (עמ' 34 לפרוטוקול)

 

מדובר באישה אינטליגנטית, אשר שימשה כמורה עד למועד פרישתה לגימלאות. הגירסה לפיה לא פתחה את דברי הדואר שהגיעו לביתה במשך תקופה ממושכת המשתרעת על פני 10 שנים מעוררת סימני שאלה, ואיננה מתיישבת עם השכל הישר וההיגיון הבריא.

באם גרסתה האחרת של המתלוננת היא אמנם נכונה ולפיה בנה הגדול הוא זה שנהג לפתוח עבורה את דברי הדואר, הדברים תמוהים שבעתיים, שהרי בנה הגדול הוא זה שעבד אצל המערער בשנת 1991, ואמור היה להתמצא בנושא הביטוח ולהבחין כי המדובר במספר פוליסות, להבדיל מקיומה של פוליסה אחת בלבד.

זאת ועוד, הוברר כי המערער לא הגדיל את סכומי הפוליסה המקורית, אלא ערך בכל מקרה פוליסה חדשה, ומשכך, אמורים היו להופיע בחשבונה של המתלוננת מדי חודש בחודשו, מספר חיובים בגין פרמיית הביטוח, שמספרם יחסי ישיר למספר הפוליסות שהיו בתוקף באותה עת קרי: החל מ- 2 חיובים לחודש מאז שנת 94' וכלה ב-5 חיובים לחודש בשנת 1999 ו-6 חיובים לחודש החל משנת 2001. קשה לקבל את הטיעון לפיו אדם מן הישוב לא יבדוק את דפי החשבון שלו במשך תקופה כה ארוכה, ולא ישכיל להבחין בקיומם של חיובים כה רבים, החוזרים על עצמם בקביעות מדי חודש בחודשו.

 

9.  עובדה נוספת הראויה להתייחסות, והמדגישה את הספק בשאלת מודעותו של המערער בכל הנוגע להסכמת המתלוננת, מתבטאת בעמלה ששולמה ע"י המערער לבנה של המתלוננת בשנת 1994.

מוצג נ/13 הינו תצלום שיק שנמשך מחשבונה של סוכנות הביטוח לפקודת עוזרי איתן על סך 200 ₪ במועד פירעון 12.8.94.

המערער הסביר כי עסקינן בתשלום עמלה לבנה של המתלוננת מחמת היותו הגורם שתיווך בין המערער לבין המתלוננת וככזה זכאי לעמלה. עדותו זו לא נסתרה. תאריך התשלום תואם להפליא למועד עריכת פוליסת הביטוח הראשונה מתוך 5 נשוא העניין, שהרי כעולה מהצעת הביטוח ת/8 המתייחסת לפוליסה נ/6 נתקבלה זו במשרדי חברת "שמשון" ביום 11.8.94, שעה שתשלום העמלה נעשה ביום שלמחרת.

לא יעלה על הדעת כי המערער יסתכן ויוציא עבור המתלוננת פוליסת ביטוח ללא ידיעתה וללא הסכמתה, אך בו בזמן, ישלם לבנה עמלה בגין פוליסה זו. הנחה שכזו נוגדת את השכל הישר ואיננה מתיישבת עם ניסיון החיים.

 

10.  סביר להניח כי כאשר ניסה המערער לשדל את המתלוננת פעם אחר פעם להגדיל את סכומי ביטוחי החיים שלה, לא עשה כן רק לשם טובתה שלה, כי אם על מנת להגדיל את רווחיו, אולם עובדה זו אינה אמורה לעמוד לו לרועץ, בבואנו לבחון אם עבר את העבירות המיוחסות לו, אם לאו.

שיטת  העבודה, המתבטאת בממכר טלפוני של פוליסות ביטוח, היתה נהוגה באותה עת ולא זו בלבד שחברות הביטוח לא התנערו ממנה, אלא אף עודדו אותה ביוזמן "מבצע מכירות טלפוני" שהתבצע במשרדי חברת הביטוח עצמה (ראה עדותו של בני גולדהמר, עובד הסוכנות שהשתתף בעצמו במבצע המכירות הטלפוני שהתקיים בשנת 2001 במשרדי חברת "מגדל", עמ' 89-90 לפרוטוקול).

זאת ועוד, מבצע הטלמרקטינג, שנערך בחודש אוקטובר 2001, שאושר גם בעדותו של נציג חברת "מגדל" משה ארליך, מחזק במידה מסוימת את טענתו של המערער בדבר הסכמתה הטלפונית של המתלוננת אף בכל הנוגע לפוליסה החמישית אשר הונפקה עבורה בשנת 2001.

 

11.  סעיף 418 לחוק העונשין הדן בעבירת הזיוף קובע:

”המזייף מסמך, דינו – מאסר שנה; זייף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, דינו – מאסר 3 שנים; ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דינו – מאסר 5 שנים".

סעיף 414 לחוק העונשין, הוא סעיף ההגדרות, מגדיר את המונח "זיוף" בשלוש חלופות, כאשר השלישית שבהן היא הרלוונטית לענייננו:

”זיוף – אחת מאלה:

...

(3) חתימת מסמך בשם פלוני ללא סמכות כדין, או בשם מדומה,  באופן העשוי להיחזות כאילו נחתם המסמך בידי פלוני.”

 

הגם שבהגדרת הזיוף, לא נכללת דרישה לקיום יסוד נפשי, הרי אין חולק כי מדובר בעבירת מחשבה פלילית, כפי שנקבע, בין היתר, בספרו של יעקב קדמי "על הדין בפלילים – חוק העונשין":

”לשון ההגדרה איננה כוללת דרישה לקיומו של יסוד נפשי מסויים. עם זאת, אין מחלוקת כי במקום שמדובר בעבירת זיוף מכוחה של ההגדרה שבס"ק (3) – הרי זו עבירה של מחשבה פלילית על כל המתחייב מכך, וכי אין מרשיעים בעבירה של זיוף, אלא אם נעשה המעשה במחשבה פלילית שתוכנה נקבע עפ"י ההגדרה הכוללת של העבירה” (חלק שני, עמ' 903).

”אשר על כן, נראה כי דרישת היסוד הנפשי לעניינה של חלופת משנה זו מצטמצמת למודעות לטיב המעשה...” (שם, עמ' 905).

וכן בע"פ 8325/05 מאיר בלס ואח' נ' מדינת ישראל, שם נקבע :

”עדיין נציין כי חלופות אלה דורשות כי השינוי או החתימה יעשו "ללא סמכות שבדין", תוך מודעות לכך כי השינוי או החתימה בוצעו ללא סמכות. המבחן הוא מבחן אובייקטיבי, לפיו השאלה הנשאלת היא האם האדם הסביר היה מאמין כי השינוי נעשה בסמכות...”

 

וחזרה לענייננו:

המערער איננו חולק על כי חתם את חתימתה של המתלוננת על 5 הצעות הביטוח, אלא  טוען, כאמור, כי קיבל את הסכמתה של המתלוננת לכך, ומכל מקום האמין כי המתלוננת נעתרה להצעתו והבין כי הסמיכה אותו לחתום את חתימתה.

נראה כי בהינתן כל הנסיבות אשר פורטו לעיל, ונוכח שתיקתה המתמשכת של המתלוננת במהלך השנים ותשלומה את הפרמיות החודשיות במשך כל התקופה ללא כל מחאה, רשאי היה המערער להניח, וכך היה מתרשם אף האדם הסביר, כי המערערת מסכימה להוצאת הפוליסות החדשות עבורה וכפועל יוצא אף מסכימה כי המערער יחתום בשמה על כל הטפסים הנחוצים, כולל 5 הצעות הביטוח נשוא ענייננו.

בכל מקרה, התביעה לא הוכיחה לפי מידת ההוכחה הנדרשת, כי המערער היה מודע לאי הסכמתה של המתלוננת כי יחתום בשמה על הצעות הביטוח, וגרסתו לפיה האמין בתום לב כי פעולתו נעשית בהרשאה – הינה הנחה מתקבלת על הדעת בנסיבות העניין ודי בה כדי להקים את  הספק הסביר באשמתו.

וכפי שקובע המלומד קדמי בספרו לעיל:

”המדובר במי שבפועל, הלכה למעשה, לא היה מורשה לחתום בשם פלוני. ברם, מי שמאמין בתום לב, שהיה מורשה לחתום בשם פלוני – לא יורשע בזיוף מסמך לפי חלופה זו” (שם, עמ' 904).

 

12. התוצאה לטעמי היא שיש לזכות את המערער מעבירת זיוף 5 הצעות הביטוח. כפועל יוצא, יש לזכותו גם מעבירת השימוש במסמך המזוייף, שהרי עיקרה של עבירה זו בידיעת המשתמש בהיותו של המסמך מזוייף, וכן מעבירת קבלת הדבר במרמה. משהגעתי לתוצאה זו, מתייתר הצורך לדון בעתירתו החילופית של המערער  לסיום ההליך באי הרשעה.

 

הייתי מציעה, אפוא, לחבריי להרכב לקבל את הערעור ולזכות את המערער מכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

 

 

 

השופטת ד' ברלינר, סג"נ - אב"ד:

 

אני מסכימה לאמור בפסק דינה הממצה של חברתי השופטת י' שבח וברצוני להוסיף מילים ספורות בלבד כדלקמן:

לצד הניתוח המפורט של העובדות הרלוונטיות, קיים נתון נוסף או שמא ניואנס נוסף לדברים שנאמרו על ידי חברתי, שאם בגדר ראיה פוזיטיבית אינו יכול להחשב, הנה את ניצני הספק הסביר הוא יכול להנביט.

כוונתי לדרך התנהלותה של המתלוננת לאחר שגילתה את הפוליסות "המיותרות" (מבחינתה) - בהשוואה לדרך התנהלותה לאורך כל השנים הארוכות שבהן המשיכה לקבל, שנה אחר שנה,  את הפוליסות ולא ידעה על קיומן (לטענתה).

המתלוננת היתה נחרצת מאוד כאשר גילתה את ההונאה (לשיטתה) שהתבטאה בכך שהוציאו על שמה פוליסות שעליהן לא ידעה.

היא הגישה תביעה אזרחית, ובהמשך גם התלוננה במשטרה על זיוף חתימתה.

דרך התנהגות זו מצביעה על מודעות אכפתיות ודקדוק בכל הנוגע לענייניה הרכושיים.

קשה לקבל - כי מי שזוהי דרך התנהגותו המשיך לאורך שנים ארוכות לשלם בלי שהיה ער לכך שהוא משלם, שלא לדבר על הטענה כי היא לא פתחה את דברי הדואר וכך נעלם מעיניה קיומן של הפוליסות.

ניתן לצפות לעקביות במאפיינים הבסיסיים של התנהגות אנושית - ועקביות זו נעדרת.

מכל מקום -  גם אם לא תתקבל הנחה זו - המכלול - מותיר מקום לתחושה כי "אחרי כל אלה, "זה לא זה". אפשר שקול זה פירושו לא יהיה אלא ספק סביר "ראציונלי". אפשר גם אחרת". (דברי השופט מ' חשין, בע"פ 6251/94 בן-ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 45).

נראה לי כי התיק הנוכחי - הוא אחד התיקים בהם יש מקום לתרגם את חוסר הנחת מן המכלול - לכלל ספק סביר.

 

 

 

השופט ז' המר, סג"נ – אב"ד:

 

אני מסכים לפסק-דינה של השופטת י' שבח ולהערותיה של אב"ד השופטת ד' ברלינר.

 

 

 

 

לפיכך, הוחלט כאמור בחוות דעתה של השופטת י' שבח, לקבל את הערעור על הכרעת הדין ולזכות את המערער מכל העבירות שיוחסו לו.

 

 

ניתן היום כ"ד ב אדר ב, תשס"ח (31 במרץ 2008) במעמד הצדדים.

 

לצפייה בפסק הדין באתר בתי המשפט לחץ כאן