מאת ד"ר חיים משגב

הרבה אנשים טובים נחלצים בימים אלה לעזרתו של עומרי שרון. רוני בראון, שר האוצר, הוא אחד מהם. הוא פועל, כמובן, בעניין זה כ'אדם פרטי', ללא שום זיקה לתפקידו בממשלה, ומבלי אפילו ליידע את ראש הממשלה, מי  שחב לאביו של עומרי שרון את תפקידו הנוכחי, על פעילותו. גם פרקליטים ידועים, שרבים מהם גזרו קופונים ענקיים במשך השנים בגלל קירבתם ל'פורום החווה', ולא בגלל שום סיבה אחרת, כמו גם פרסומאים ויחצ"ני-צמרת, מי שעמדו מאחורי הספין הכי מטורף שהיה כאן מאז שקמה המדינה הזאת, עושים ימים ולילות בדאגה לבנו של ראש הממשלה לשעבר.

כל אלה בוודאי פועלים ממניעים טהורים לחלוטין – אבל אני תוהה כיצד ירגישו מאות ואלפי האסירים, הנמקים בבתי סוהר ובבתי מעצר מצחינים מעובש, שאין להם שרים ורוזנים ושועים, כדי שיספרו לשמעון פרס, איש העולם הגדול, מי שאף פעם לא בחל בארוחה טובה,  את מה שקורה אצלם בבית; על  הקריסה של עסקיהם; על ילדיהם שמגיעים לבית הספר בלי שקית אוכל; על הטיולים השנתיים שהם מפסידים בגלל שאימם חיה מקצבה זעומה של המוסד לביטוח לאומי.

אולם השאלה היא הרבה יותר עמוקה, וראוי ששר המשפטים, מי שללא חתימתו לא תתקיים שום חנינה, ייתן עליה את הדעת. מערכת המשפט מאבדת את שארית האמון שיש לציבור בה. יש בה כשלים אינהרנטיים – והדברים ידועים. פרקליטיו של עומרי שרון, אולי, לא חוו זאת על בשרם, בגלל שהם לא מגיעים לאותן פינות אפלות במנגנון אכיפת החוק, אבל המציאות היא עגומה, ולא צריך היה לשמוע בסוף-השבוע את השופט הפורש, שלי טימן, כדי לדעת שרוב-רובם של השופטים, בעיקר אלה שמגיעים משורות פרקליטות  המדינה, והם הרוב המכריע, מתייחסים אל הבאים בשערי אולמם כאל מטרד.

רבים מהם, מן השופטים, מעדיפים למהר לבתי-אולפנא, כדי להרצות שם, על פני  סיום

התיקים שנערמים על שולחנותיהם ובלשכותיהם.  לא רק המילה 'זיכוי' זרה להם; רבים מהם אפילו לא מכירים את חומר הראיות שהצטבר במהלך המשפט שהתנהל בפניהם. במשפטים שמתנהלים בפני הרכב של שלושה שופטים הדברים הם עוד חמורים פי כמה.

אינני רוצה לפרט יותר מדי, כדי שלא יתייחסו אלי כמו אל פרופ' דניאל פרידמן, למרות  שהכול יודעים שהוא אומר דברים נכוחים, אולם דבר אחד צריך שייאמר בקול צלול וברור:

הריקבון פשה בהרבה איברים של המערכת הזאת.

יכולתי לומר עוד כהנה וכהנה אבל דבר אחד ברור לי: אם מישהו רוצה להוסיף שמן למדורת אי-האמון הגובר והולך במערכות אכיפת החוק, כל מה שהוא צריך לעשות זה לגרום לציבור את ההרגשה שלא הכול שווים בפני החוק. אז נכון, שרוני בראון, מי שהיה  פעם מועמד-לרגע לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, בתיווכו של אריה דרעי הזכור לטוב,

לאחר שמתמחהו-לשעבר, צחי הנגבי, אז שר המשפטים, המליץ עליו, חושב שזה מקרה מתאים להתערבותו של הנשיא הטוב והמיטיב, אבל רוב הציבור בוודאי חושב שלפני שעומרי שרון  מקבל חנינה יש לדון במאות הבקשות לחנינה, של אלה שאין להם מליצי יושר מן הסוג שיש לבנו של אריאל שרון, שמונחות במדורי החנינות כאבן שאין לה הופכין.

השחיתות, כידוע, פנים רבות לה. לא תמיד מדובר במתת אסור. לפעמים מספיקה קריצת עין. עורכי הדין שקרובים למלכות יודעים את זה. מה שהם, אולי, לא יודעים הוא שהציבור כבר מאס בכל אלה שעושים על גבו כספים רבים – ואחר כך מבקשים לשלם למיטיבים עימם בדרכים מדרכים שונות תוך גלגול עיניים מתחסד.