מאת ד"ר חיים משגב

מחאתם של אלה שמבקשים להעיר את כולנו, ממש את כולנו, איננה צבועה בצבע כתום.

היא גם איננה  מחאה פוליטית. היא  מחאה שצבועה בצבע אדום; דמו של הילד שאיבד רגל

אחת,  בשבת האחרונה.  היא  מחאה של אנשים טובים, תמימי-דרך,  שמדינת ישראל

הפקירה אותם -   והם אינם מבינים מדוע  עליהם להשלים עם בתים שנכתשים או עם

מוסדות חינוך סגורים למחצה או עם  ילדים ששכחו זה  מכבר מה זה לבלות במיגרש

משחקים וסתם לשחק בכדורגל מבלי לדאוג שהקסאם הבא ינחת בסמוך אליהם ויהפוך,

חלילה, אחד מהם לנכה לכל ימי חייו

ראיתי אותם, את תושבי שדרות,  ליד בית המשפט העליון. קשה היה לראות את אוהל המחאה

מעל הגשר העילי המוביל מחניון האומה, שם יומרני וקצת לא אמיתי, היישר אל שעריו של

הבניין המפואר עד לזרא. קולותיהם לא נשמעו בתוך אולמות המשפט. רק קולותיהם של

עשרות הצעירים והצעירות  שהגיעו עם מוריהם ומורותיהם ממוסדות חינוך שונים נשמעו

ברמה. הם הסתובבו שם, מדלגים מאולם לאולם, עולצים וטובי לב. המצלמות  לא חדלו

מלתקתק. המפגינים הקופאים מקור נראו כמו תמונות על מסכי פלזמה. רחוקים. לא אמיתיים.

כמעט כמו החיילים שבהם צפו מפקדיהם ממפקדותיהם הממוזגות במלחמה האחרונה.

הניגוד בין שני הקהלים נראה  כמעט סוריאליסטי. מחד, אזרחים, אנשים צעירים, עטופים

במעילי רוח, שסובלים יום ולילה ממוראות המלחמה הבלתי נגמרת; ומאידך, תלמידים

ותלמידות מצטלמים  על רקע דוכני השופטים שמאחוריהם ניצבים סמלי הריבונות היהודית.

הטיול לירושלים גרם להם, לתלמידים ולתלמידות, למורותיהם ולמוריהם, קרוב לוודאי, הרבה

 נחת. הרחק מן הכיתות הדחוסות במקומות מגוריהם הם בוודאי הרגישו הרבה יותר טוב.

 הם, כנראה, אפילו לא ידעו שבמרחק לא רב, מחוץ לבניין, דמוי מקדש קדמוני,  נמצאים בני

גילם  שמבקשים לעצמם את מה שכל צעיר וצעירה מבקשים לעצמם.

חבל רק,  שלא מצאתי, שאפילו כיתה אחת, על עשרות תלמידיה ותלמידותיה, מוריה

ומורותיה, טרחה להתקרב לאוהל המחאה שנמצא  ב'רחבת ההפגנות'. המורים והמורות

לא סברו, כנראה, ששם נמצאים נערים ונערות, בני גילם של תלמידיהם ותלמידותיהם,

שיכולים להעביר שיעור מרתק פי כמה על מה שקורה בימים אלה במדינת ישראל. על 

אלה שנושאים על גבם את עולו של המאבק הבלתי מתפשר  במדינה היהודית -  ועל 

 אלה שמתגוררים, עדיין, במקומות שאליהם הקסאמים עוד לא הגיעו.

אבל מה שעוד מצאתי, במרחק לא רב משם, בבניין הכנסת, עוד מוקד של ציניות ואטימות, הוא

שיש כבר לא מעט פוליטיקאים, מגלגלי עיניים, שמבקשים 'להדביק' למאבקם של תושבי

שדרות ויישובים סמוכים אחרים את הצבע הכתום ההוא; כאילו כדי להיפטר מן האמת

העולה משוועתם של המפגינים. כך הם נהגו, אותם פוליטיקאים, בהפגנות אחרות. אין

דבר קל מזה. לא בוחנים אם יש אמת צרופה במחאה. בורחים ממנה בכך ש'מדביקים' לה

תווית כביכול-פוליטית.

אז נכון, שהצבע הכתום מזכיר, שמאות האלפים שהשתתפו בהפגנות נגד הגירוש של

המתיישבים היהודיים מבתיהם בקיץ שלפני המלחמה האחרונה, ביקשו להתריע מפני

'ההתנתקות' ולהזהיר מפני הכלייה והניוון שזו עלולה להביא על דרום הארץ, אבל זאת

איננה סיבה לברוח גם היום מן האמת.

מה שכן עולה מן הזעקה האמיתית של תושבי שדרות הוא שהניכור שמתגלה בימים אלה

בכל כיעורו אוכל בנו בכל פה: היום זאת שדרות, אבל מחר זה יכול לקרות, אולי, גם

במקומות אחרים; קרובים יותר ל'בועה' שמתנפחת בגוש דן.

והניכור, זה שהחל בגוש קטיף ומחלחל היום לכל דרום הארץ, וגם לצפונה, לא

ייעצר מעצמו.

פורסם ב - y-net   ב - 14/2/08. לצפייה במאמר לחץ כאן