מאת ד"ר חיים משגב

חברי הכנסת, כולם, ללא יוצא מן הכלל, נבחרו לבית הנבחרים של המדינה היהודית. זאת המדינה שהוקמה ב - 1948 בידי היהודים, כדי שתשמש כביתו הלאומי של העם היהודי. אבל אחמד טיבי  וראאד סלאח וחבריו בפלג הצפוני של התנועה האיסלמית, גוף מכוער, שעמדותיו האנטי-יהודיות פשוט מחליאות, אינם חושבים שלעם היהודי מגיעה מדינה משלו; על כל פנים לא בחלק הזה של העולם אשר נועד, מאז ומעולם, לדעתם, לשמש  את ה'עם הפלשתיני'. האומה הערבית  הגדולה, על כול גרורותיה, שחלקן, לפחות,  מאוסות ומהוות סכנה קיומית ממש לחברות המערביות מכניסות האורחים, איננה יכולה להסתפק בישויות המדיניות שכבר קיימות במזרח התיכון, על פי חלוקה שרירותית שנעשתה לאחר מלחמת העולם הראשונה,  ולכן יש  לעשות את כל שניתן כדי שגם כיבשת הרש של היהודים תילקח מהם.

אינני יודע כיצד היו אבותיה של המדינה היהודית נוהגים בזמנו, אם היו מתארים בפניהם תסריט אימים שעל פיו הערבים שנשארו בתוכנו לאחר סיום מלחמת העצמאות יהיו לקראת  שנתה ה – 60 של המדינה לגוף עוין הרוצה בחיסולה מבפנים. מכל מקום, אפשר בהחלט להניח שחלק ממקימיה של מדינת ישראל היו שוקלים  כבר אז לעשות את מה שמתבקש היה לעשות; חילופי אוכלוסין. גם בכוח. גם שלא מרצון. מה שנעשה אז בהרבה מאוד מקומות בעולם לאחר הניצחון של בנות  הברית על הגרמנים. בכל רחבי אירופה, אבל לא רק שם, הבינו שהניסיון לחבר  ישויות אתניות לא יכול להצליח.  הכלאות מן הסוג הזה סופן תמיד, אבל תמיד, רע ומר.

יכול להיות  שעכשיו זה כבר מאוחר מדי לפתרונות רדיקאליים, אבל צריך לשקול את הדברים בזהירות – וללא התלהמות.  מי שרוצה להישאר חלק מן המדינה היהודית, צריך לדעת  שהנאמנות שלו היא אך ורק למדינה הזאת. הוא איננו יכול להפגין למען אלה שעושים לשם חיסולה. כל האחרים, כמו ראאד סלאח ואחמד טיבי, צריכים להכריע באיזו מדינה הם רוצים לחיות. אם הם חושבים שפה צריכה לקום עוד 'מדינה פלשתינית', במקום מדינת ישראל, שהרי לצידה אין מקום, לא בין הירדן לבין הים, אז הם צריכים לקום ולעזוב אותנו לנפשנו.  להילחם בנו – אבל מבחוץ. לא מתוכנו – ולא על חשבוננו.

התהליך לא יהיה  קל  - אבל צריך להתחיל בו.  פשוט כדי לשמור על החוסן הלאומי שלנו – וגם על מידה מסוימת של שפיות. גם שלנו – וגם שלהם. לא רק למען תושבי הנגב המערבי שהפכו למעין ברווזים במיטווח, אלא גם למען כל אלה שאיבדו את יקיריהם מאז הטקס הגרוטסקי על המידשאה בבית הלבן. האוטובוסים שהתפוצצו על יושביהם ברחובותינו או המיסעדות שעלו בלהבות לא עוררו אז את ראאד סלאח ואת אחמד טיבי ואת חבריהם לדרך ולשינאה הבלתי מתפשרת של 'הישות היהודית' לצאת להפגנות נגד מי שדחה את היד שהושטה לו לשלום – אז מדוע אנחנו צריכים לסבול עכשיו את ההפגנות  שלהם ליד מחסום ארז.

הגיעה, אולי, העת להיפרד. לא מכולם. רק מאלה שלא רוצים בקיומה של המדינה היהודית. אבל צריך לעשות את זה. הדרך לכך בוודאי תימצא. עשו את זאת, כאמור, גם לפנינו.  אנחנו, היהודים,  לא עשינו זאת אז לערבים בגלל שחשבנו שמדינת היהודים צריכה לשמש אור לגויים, סמל לסובלנות הדדית, אבל הדברים, כנראה,  לא מסתייעים. אחמד טיבי וראאד סלאח וחבריהם מוכיחים בכל יום מחדש שהם לא רוצים בנו, ולכן הם עושים לשם כך את כל שביכולתם כדי להחלישנו.

כדי לעשות לנו את מה שאנחנו אז לא עשינו להם.

כדי לצפות במאמר שפורסם ב - y-net  לחץ כאן

כדי לצפות במאמר בתרגומו לאנגלית לחץ כאן