מאת ד"ר חיים משגב

קצת קשה להאמין שדברים כאלה, או דומים להם, לא קרו גם בעבר. אבל אנחנו, האזרחים, לא ידענו. ראינו בהם, בשופטים, כת סגורה, מורמת מעם, שהכול בה מתנהל על מי מנוחות. הטינות. הכעסים. החרמות. השנאות. הכול הוחבא מעינינו – ואנחנו בתמימותנו סברנו שרק בנו, צרכני מערכת המשפט, דבק  הרוע.

היו אומנם, פה ושם, יחידי סגולה שניסו את כוחם בהצגתם של השופטים כאוליגרכיה סגורה ומסוגרת הממנה את יורשיה-בניה, באמצעות הוועדה לבחירת שופטים, אבל אלה תמיד הושתקו בקולותיהם של חסידיו השוטים של מה שנקרא בפיהם 'שלטון החוק'. אותם חסידים לעולם ראו בבית המשפט העליון את מעוזם הפרטי, שכן אליו הם היו משוועים כל אימת  שמחנה הימין עלה לשלטון. שם הם תמיד מצאו מרפא לכל חולייה-כביכול של הדמוקרטיה הישראלית ( קרי: לאותה שיטה 'לא בריאה'  שמעת לעת הציבה בראש הפירמידה איש מן המחנה הלאומי).

זהבה גלאון ויוסי שריד וחיים אורון ואברהם פורז, ועוד כיוצא באלה, יוצאי 'שלום עכשיו' למיניהם, על כול גרורותיה הסרטניות, ביחד עם חברי כנסת ערביים, מצאו שם בזמנו תמיד אוזן קשבת לכל מצוקותיהם המדומות. לאחריהם באו עמותות-סתם, ספוגות  בכספים של גורמי חוץ אינטרסנטיים, בעיקר מאירופה שונאת-היהודים, שראו בהגנה על 'זכויות אדם', בעיקר אם הוא לא-יהודי,  את תכלית מטרתם. ואהרן ברק היה תמיד מוכן ומזומן כדי לחלץ את הזרזירים, החפים מכל אידיאולוגיה ציונית,  מן הרוב הדמוקראטי שנקבע בקלפיות. ההצגה הייתה לעולם מושלמת. בפנים קדורניות היו השופטים נוזפים בכל מי שביקש לערער על יכולתם להעביר כל מהלך בחיינו הלאומיים תחת שבט ביקורתם. לשיאם הם הגיעו, לא כולם, רק צדיק אחד נותר בשמורה המגודרת שהוקמה על גבעת רם בירושלים, בעת שאריאל שרון הוביל את תהליך הגירוש של אלפי יהודים מבתיהם. לא הייתה אפילו החלטה אחת בבית המשפט העליון שלא הייתה פרו-גירוש. הכול היה  כשר בעיני אהרן ברק וחבריו לכס המשפט.  כל תכסיס משפטי נשלף מעליות-הגג . עד לתקנות ההגנה שהתקינו הבריטים בשנות עריצותם הגיעו תכסיסני-המשפט המורמים מעם – ולא נמצא אפילו פוצה פה ומצפצף אחד מקרב חכמי המשפט בפקולטות למשפטים.

לא עוד. צריך לקוות. הנשיאה איננה יכולה להמשיך מאותו המקום; משקלה הסגולי רחוק מלהיות דומה לזה של קודמה – ולכן גלגול העיניים המתחסד כבר לא עובד. השיטה הישנה ההיא, הרחוקה מעין הציבור, של מינוי  מקורבים וחברים, בעלי השקפת עולם סופר-יונית, עברה מן העולם, ביחד עם יראת הכבוד השמורה בדרך כלל לרודנים.

עדנה בקנשטיין, נשיאת בית משפט השלום בתל אביב, בוודאי איננה הראשונה ש'פתחה את הפה' על דורית בייניש, אבל היא בוודאי  הראשונה שהעזה להוציא את הדברים לאור השמש. קשה לדעת מה בדיוק היה המניע שלה – אבל בדבר אחד אפשר להיות בטוחים: לא היה זה הרצון לצאת להגנתה של חיותה כוחן, מי שישבה בראש הרכב השופטים שגזר את דינו של חיים רמון.   יכולות להיות בוודאי סיבות אחרות, אולם מה שמעניין כאן הוא, שהשופטים, אלה שתמיד האיצו בנו לנהוג בנימוס זה בזה, כבר מריחים דם, וכמו בג'ונגל הם יודעים שחיה שמגירה דם היא חיה חלשה שאיננה יכולה להשיב מלחמה.

המילה האחרונה עוד לא נאמרה, כמובן, בקרבות הדמים שפרצו אל חוצותינו מלשכות השופטים, אבל כולנו, אכולי התסכול והקנאה על העוצמה המרובה והבלתי מבוקרת שהללו נטלו לעצמם, שלא כדין , בוודאי לא מצטערים על שהזוהמה פורצת החוצה. לא בגלל השמחה לאיד שחלקנו, לפחות,  מרגיש, אלא בגלל שאין דרך טובה יותר כדי להחזיר את השפיות גם אל המערכת הזאת, כמו אל מערכות אחרות, שבמשך שנים רבות מדי כרסמה בנו ללא רחם.