הרבה צביעות, ולא מעט חוצפה, יש להם, לחברי הכנסת, שמופיעים בימים האלה בכנס של לשכת עורכי הדין שמתקיים באילת. הגדילו לעשות, כמובן, יוסף לפיד, ששכח, משום מה, להזכיר את 700 מיליוני השקלים שהוא קיבל תמורת הצבעתו, משורות האופוזיציה, בעד תקציב המדינה, או אהוד ברק שמאוד רוצה, כנראה, לחזור לתפקיד שממנו הוא הושלך בבושת פנים לאחר שמונה-עשרה חודשים בלבד.

לשם כך הוא מוכן להופיע, כנראה, בכל פורום, ולומר את מה שנראה לו הכי מתאים, לדעתו, באותו הפורום. אבל זה לא תמיד עובד כמו שאהוד ברק, ראש הממשלה של כ-ו-ל-ם, איש החשיבה האנליטית, מצפה שזה יעבוד. עורכי הדין אפילו טרחו לומר לו את זה בפנים כאשר הוא שיבח את ליאורה גלט-ברקוביץ, מי שמעלה בתפקידה, והדליפה ערב הבחירות האחרונות את דבר החקירה הפלילית המתנהלת נגד אריאל שרון.

ליאורה גלט-ברקוביץ היא, אולי, לא הדוגמא הטובה ביותר לנגע השחיתות ששוטף את מסדרונות השלטון, או את המערכות הציבוריות האחרות, שכן היא עשתה את מה שהיא עשתה מתוך מניעים שאינם כרוכים בבצע כסף, אבל אהוד ברק הוא בוודאי לא האיש שיכול להעלות את מעשיה על נס. לא בגלל מה שקרה בצאלים, כאשר תרגיל של יחידה מובחרת הסתיים באסון נורא, אלא בעיקר בגלל חלקו בעמותות שאספו מיליונים, בניגוד לחוק ותוך הטעייתם של רבים, כדי לקדם את בחירתו לתפקיד ראש הממשלה.

אהוד ברק חמק-עבר מן הפרשה מבלי שדבק רבב בבגדיו. כל המקורבים לו, ובהם גם מי שמשמש כיום בתפקיד שר השיכון, שמרו על 'זכות השתיקה' כדי שגלימתו תישאר ללא כתם. גם כאשר 'ועדת אור' בדקה את חלקו במותם של שלושה-עשר אזרחים ערביים באירועי אוקטובר 2000 נשכבו כמה משריו-לשעבר על הגדר כדי שהוא יוכל לעבור בשלום לעברם של הלא-נגועים.

חברי הוועדה שבדקו את אחריותו המיניסטריאלית, בחנו אותה כמו שבוחנים אתרוג לפני חג הסוכות - עם הרבה זהירות ומתוך מגמה שהוכתבה, ללא ספק, מן הרצון הבלתי נתפס, מוסרית, לפחות, להסתפק בהטלת דופי בדרג הביצועי.

יש לו, לאהוד ברק, מן מזל שכזה. הכל חולף לידו - ושום דבר לא פוגע בו. זה, כנראה, כוחם של ראשי הממשלה במקומותינו. לחמוק מן הברק. להתהלך בין הטיפות. לברוח מאחריות. לשמור על חזות של מי שזה עתה עלה מן הים. לחזור לזירה הפוליטית כאילו כלום. שום דבר לא קרה. השחיתות היא לא שלהם.

מקורביהם חטאו בה. בניהם. אחיהם. גיסיהם. רק לא הם. הם אף פעם לא היו נגועים בה. התרומות הגיעו ממקורות אנונימיים. התורמים לא ביקשו לעצמם דבר. מקבלי השלמונים נבחרו לכנסת ללא שום קשר לבעלי ההון שלא רצו, כידוע, תמורה בעד עזרתם. רק פה ושם משהו קטן.

רק מה, משפחתו של ראש הממשלה הנוכחי לא המציאה את כל מה שקורה עכשיו. היא, כנראה, תרמה לא מעט למדמנה שבה טובלות עתה רגלינו, אבל הזיופים בבחירות הפנימיות במפלגת העבודה לא החלו רק לאחרונה.

הכל היה כאן במשך שנים. מה שעכשיו משתנה הם כללי המשחק. הציבור יותר ערני. השקיפות רבה יותר. המערכות פתוחות יותר לביקורת. הדיווחים מדויקים יותר. מנהלים בכירים הנוטלים מיליונים לכיסם, למעשה, מתוך הקופה הציבורית, אינם יכולים להסתיר זאת עוד. אף לא את העובדה שבכדי להצדיק רמות שכר כאלה עליהם לגנוב מאחרים מידע בדרכים אסורות, או לעשוק את מיליוני צרכניהם.

למעשה, אפשר להגיד שאנחנו נמצאים רק בתחילתו של המידרון. הרע ביותר עוד מצפה לנו. הקיץ עוד לפנינו. כאשר מערכות השילטון נגועות בשחיתות, שום מהלך פוליטי לא יצלח. העם אינו טיפש. הוא שומע את הקולות והוא רואה את הברקים והוא מבין שרבים מאלה שמטיפים לו השכם והערב עושים זאת, למעשה, בסיומו של יום שבו רק במקרה מעשיהם הרעים, הבלתי מוסריים, במקרה הטוב, עדיין לא הובילו אותם למדורי הפלילים בעיתון.