תלמדו להתאפק / חיים משגב

בית המשפט העליון עושה זאת שוב. נשיא הלך ונשיאה באה – והאקטיביזם הבלתי נלאה שוב חותר קדימה בחדווה בלתי מובנת. על איפוק ועל ריסון אין אפילו מה לדבר. אנרכיה משפטית גמורה, זחוחת דעת, שולטת בכל מעשה ידיו של המוסד הזה, שנתפס כיום כגוף שתרם יותר מכל ענף אחר של רשויות השלטון לפיאסקו האיום והנורא שהתרחש בגוש קטיף ובצפון השומרון - ולכישלון האיום ונורא במלחמה האחרונה.

איש לא יודע כיצד נופלות ההכרעות בישיבות של הוועדה למינוי שופטים – דבר שהיה נתפס כלא תקין בעליל בכל מוסד ציבורי אחר – או מהי הפלטפורמה האישית של מי שנבחר. ההתנהלות הזאת לא מפריעה לשופטים היושבים שם עתה להעביר תחת שבט ביקורתם את החלטת הממשלה הנבחרת, לפיה אין הצדקה להקמת ועדת חקירה ממלכתית שאת חבריה תמנה נשיאת בית המשפט העליון.

אותם שופטים אף סבורים, שמותר להם לפגוע בחסינותו של נשיא המדינה ולחייב אותו לבוא בפניהם כאחד האדם – בניגוד לחוק יסוד: נשיא המדינה – כדי להסביר מדוע אינו משעה את עצמו, או פורש בכל דרך אחרת מעיסוקיו הממלכתיים.

אל החגיגה הזאת, מרוטת הנוצות, מצטרף, כמו תמיד, היועץ המשפטי לממשלה. השיטה הקיימת מייעדת לו כיסא בבית המשפט העליון לאחר סיום תפקידו, עובדה היוצרת אצלו ניגוד עניינים אינהרנטי, אבל באוליגרכיה המשפטית הקיימת במקומותינו אף אחד לא אוהב להתעסק בסמנטיקה.

מכאן הפומפוזיות הבלתי נסבלת של היועץ-הכל-יכול. חזקת החפות של הנשיא היא ממנו והלאה; זכותו לבחון את חומר הראיות לא קיימת; הזכות לשימוע נזרקת לפח. רק פופוליזם בוטה ורצון להראות לכולי עלמא מי בעל הבית מושלים בכיפה. נשיא המדינה מבקש להניח לו בשם החוק הקובע חסינות מוחלטת למי שמכהן בתפקיד הזה, אבל במערכת אכיפת החוק על כל גרורותיה לא מתכוונים להרפות ממנו – גם במחיר אי פופולריות גוברת והולכת.

אותו הדבר אפשר לומר גם על הדרישה לשמוע מהממשלה מדוע אין היא מכריזה על הצורך בהקמת ועדה, מהסוג שכה אהוב על נשיאי בית המשפט העליון. החלטת הממשלה בעניין זה – בין אם אוהבים אותה ובין אם לאו – היא הרי פוליטית מעיקרה, ולפיכך נמצאת לחלוטין בתחום סמכותם של נבחרי הציבור. מדוע, אם כן, מבקשים עתה השופטים בבית המשפט העליון – אלה שמעולם לא עברו שימוע פומבי מסודר – לומר לממשלה כיצד היא צריכה להתנהל בתחום שאינו מעניינם? כלום מתקבל על הדעת שלשבעה שופטים יש יותר חוכמה מהתבונה הקולקטיבית של ממשלה נבחרת?

שוב בחירות?

שום ראש ממשלה, ייבחר כפי שייבחר, לא יוכל לשרוד לאורך ימים, אם כוחו של בית המשפט העליון לא יעוקר בחוק מיוחד, באופן המקובל בכל מדינה דמוקרטית. לא באנגליה, לא בארה"ב ולא בשום מדינה מתוקנת אחרת, מתירים לעצמם בתי המשפט להושיב ראשי ממשלה או נשיאים על כיסא בפניהם, כילדים נזופים הממתינים למנהל.

ייתכן שבקרוב מאוד, אם חלק מהחשדות נגד אהוד אולמרט יהפכו לכתב אישום, שוב תתקיימנה בחירות כלליות. ראש הממשלה יצטרך אז ליתן את הדין בפני ציבור הבוחרים. יכול להיות שהוא ייבחר מחדש – מה שנראה כרגע מאוד לא מציאותי – ויכול מאוד להיות שמשהו מאוד לא נעים אחר יקרה לו. אבל לא שופטי בית המשפט העליון הם אלה שצריכים להכריע. בין אם מדובר בנשיא המדינה, שזכויותיו החוקתיות אינן יכולות להיות למרמס בידי אף אחד, ובין אם מדובר בממשלה שנבחרה בידי כלל בעלי זכות הבחירה – שופטי הערכאה העליונה צריכים ללמוד להתאפק.