הדרך לשלום לא עוברת בהר חומה

הייתי שם כשהונחה אבן הפינה בהר חומה. הגבעה הייתה שוממה. מאות אזרחים התגודדו מסביב. אף לא ערבי  אחד גורש מביתו.  שלא כמו במקומות אחרים, כמו ביפו, ברמלה, בלוד, בחיפה, בצפת, בנהריה או בבאר שבע, מקומות שנכבשו בידי צה"ל ב- 1948, כאן לא התגוררו ערבים. הגבעה השוממה כמו ציפתה לגואליה. כמו בימים של טרם-מדינה. כמו בשעה שבראש המדינה היהודית, שזה עתה הוכרז על הקמתה,  עמדו אנשים עם חזון ועם אמונה ועם תקווה שמה שהובטח ליהודים ב – 29/11/47 בעצרת הכללית יידחה בידי הערבים וישמש ראש גשר להשגת כל מה שהובטח ליהודים בהצהרת בלפור, אז  שר החוץ הבריטי, בדיוק שלושים שנה קודם לכן.

חבל שהעובדות היבשות לא ידועות ברבים. ההצהרה הזאת  איננה עוד מסמך  מתלהם, שנולד על רקע  עזרתם של היהודים בכיבוש ארץ  ישראל מידי התורכים, אלא דוקומנט בינלאומי שמכוחו החליט חבר הלאומים ב – 1922 ליתן לבריטים את המנדט להקים בארץ  ישראל את ביתו הלאומי של העם היהודי. איש לא שמע אז בעולם על הגימיק הפוליטי שנקרא 'העם הפלשתיני' – ולכן אין אף לא מסמך בינלאומי אחד המבטיח ל'עם הפלשתיני' הזה הגדרה עצמית או שטח להקמת ביתו הלאומי.

הבריטים, כאשר הם עזבו את ארץ ישראל, ב – 1948,  השאירו, למעשה,  וואקום שלטוני, אבל לא וואקום מדיני. מן הבחינה הזאת, כל השטח שממערב לנהר הירדן היה צריך לעבור לרשות המדינה היהודית. ב'שטחים' שכבשה אז ממלכת ירדן, מדינת בובה שהקימו הבריטים כדי לגזול מן היהודים 78% מן השטח שנמסר לידיהם הנאמנות כדי להקים עליו  את ביתו הלאומי של העם היהודי, הכירו רק שתי מדינות( פקיסטן ובריטניה). השקר הגדול , שלפיו כבשה מדינת ישראל את 'המדינה הפלשתינית', טופח רק לאחר שנים רבות – בעיקר לאחר מלחמת ששת הימים.

כל זה נאמר, משום שקשה להבין על מה קמה הצעקה הגדולה. הר חומה נבנתה על אדמה שהיא חלק מירושלים רבתי. היא איננה נמצאת על אדמות שמדינת ישראל 'שכחה' לנהוג בהן כפי שדוד בן גוריון נהג בשטחים שנכבשו ב - 1948 . המשפט הישראלי הוחל אז על כל שטח שנכבש בידי יגאל אלון וחבריו – ובכך בא הקץ לכל ויכוח ציבורי שבו ביקשו לפתוח קודמיהם של ראשי מחנה השמאל דהיום.

למעשה, אפשר לומר שאם צה"ל היה אז שועט מזרחה, לעבר יהודה ושומרון, ומזניח את הגליל, היו היום קונדוליסה רייס וחבר מרעיה בבית הלבן טוענים כנגד הלגיטימיות של הבנייה בכרמיאל -  וזועקים חמס על כל בנייה של בית חדש במיצפים שנבנים בגליל. הם היו נקראים, קרוב לוודאי, מאחזים בלתי חוקיים.

הדרך לשלום המיוחל איננה עוברת בהר חומה. השכונה השקטה הפכה בסך הכול לסמל. הדרישה להקפאת כל  הבנייה של היהודים מעבר לקווי שביתת הנשק שנקבעו  בסיום המלחמה ב – 1948 היא טיפשית. למה מותר ליהודים לבנות בשטחים שנכבשו ב – 1948,

בצפון תל אביב, למשל, היכן שהיו כפרים ערביים רבים  שתושביהם סולקו מבתיהם, כדי לבנות בתי יוקרה ליהודים, כמו הבניינים שבהם יש לאהוד ברק דירת פאר רחבת ידיים,

אבל אסור להם לבנות בהר חומה או בפסגת זאב או במעלה אדומים, מקומות ששם לא היו בכלל ערבים?

דבר אחד אפשר בכל זאת לומר: לא האמריקנים ולא אף אחד אחר רשאי לומר לנו, היהודים, היכן להתגורר בארץ ישראל, שכן אם אין לנו זכות לבנות בבית אל או בשילה או בחברון, אין לנו בוודאי שום זכות לבנות ברמת אביב או בהרצליה.

לשם קריאת המאמר ב - y-net כדי לקרוא את תרגומו של המאמר לאנגלית לחץ כאן