מאת ד"ר חיים משגב

רציתי להגיד כמה מילים בזכות הקמתה של התקווה, מפלגה ציונית לאומית, דווקא בשעות קשות אלה שבהן מנסחים בחדרי חדרים את מסמך הכניעה של המדינה היהודית, קודם כל כדי לסתום את פיותיהם של כל המקטרגים הטוענים כנגד פיצול נוסף, כביכול,  של המחנה הלאומי. אין דבר כזה . תשכחו מן המנטרות האלה. לשמאלנים יש אג'נדה. שגויה. לא אמיתית. מוליכת שולל. אבל  הם הולכים איתה הרבה שנים. בתחילה הם דשדשו  בשוליים, ורק מתי-מעט  מביניהם העזו להעלות על דל שפתותיהם את המושג 'מדינה פלשתינית', אבל כיום, לרוע המזל, או למרבה הצער, הם הצליחו להנחיל את תורתם גם במוסדות השלטון בארה"ב.

במחנה הלאומי, כמו שהוא מתכנה, בטעות, לדעתי, אין מאומה מן הנחישות של הציבור השמאלני. כל מה שיש שם, ב'מחנה הלאומי',  זה חבורה של פוליטיקאים, עמוסים בחשיבות עצמית, מנופחת, חסרת בסיס, ללא כל אידיאולוגיה סדורה,  שכבר הוכיחו שהכיסא חשוב להם  יותר מהכול. כך נהגו בנימין נתניהו ולימור ליבנת וסילבן שלום, כאשר אריאל שרון הוביל את תהליך הגירוש מגוש קטיף ומצפון השומרון, וכך נהגו אז אנשי חצרו של הרב עובדיה יוסף וכך נוהג היום אביגדור ליברמן.

ולכן, כאשר משהו לא טוב מתרגש והולך על הבית הלאומי של העם היהודי, יש לקום ולזעוק בכול הכוח. בלי לעשות חשבון – ולשמש לפה למאות האלפים, החילוניים, תושבי הערים הגדולות,  שלא הגיעו לקלפיות בבחירות האחרונות או לאלה שהביעו את סלידתם מן השחיתות שפשתה בכל פינה במרכז הליכוד, למשל, בכך שהצביעו, כהצבעת מחאה, בעד הגימלאים.

דוד בן גוריון הכריז על הקמתה של מדינת ישראל, שהוגדרה כמדינה יהודית (מונח המופיע כמה וכמה פעמים בהכרזת העצמאות) לפני כמעט  60 שנה  - ובימים אלה, כאשר שמעון פרס, תלמידו המסור והנאמן, נושא דברים לזיכרו על קיברו, ביום שבו מציינים את מותו, קשה שלא להרגיש שמשהו יסודי, בלתי הפיך,  משתבש עלינו לרעה. אין בכך, אולי, הסבר שלם, סדור, בהיר, אבל זאת הסיבה שרבים וטובים במחנה הלאומי מרגישים 'חסרי בית'. הם לא שומעים את הפוליטיקאים העכשוויים קוראים בקול גדול ויוצאים אל כיכר העיר כדי לקרוע שם את בגדיהם מרוב צער. הם גם זוכרים כיצד נהג בנימין נתניהו, ראש האופוזיציה דהיום, בעת שכיהן כראש הממשלה.  אהוד אולמרט יכול, אפוא, להמשיך בנחת לעבר העיירה שכוחת האל בחוף המזרחי של ארה"ב, לבסיס של חיל הים  הממוקם שם, ולסחור באדמותיה של ארץ ישראל. 

קשה, כנראה, לגרור מאדישותם את ההמונים היושבים בבועותיהם, מרגישים בטוחים מפני כל רע, כאשר הקסאמים נופלים, לפי שעה, רק בשדרות או בפאתי אשקלו ן-  אבל ה'בום הגדול' בוא יבוא. יתארו לעצמם, למשל, תושבי כפר סבא כיצד תיראה עירם לאחר שקלקיליה תימסר לרשות הפלשתינים, או כיצד ימריאו המטוסים מנתב"ג לאחר שהגבעות שממזרח לו יהיו מאוכלסות במשגרי קטיושות. הרי אף אחד לא באמת מאמין שמסירת 'שטחים' נוספים באמת תביא עלינו את השלום המיוחל.

וזאת המטרה של המיפלגה  החדשה, שאני, יליד תל אביב, חילוני, החרד מפני הבאות,  נותן יד להקמתה.  לא כדי למצוא לעצמי פרנסה – ולא כדי לחפש כיסא נוח במקום שיש בו הכי הרבה ציניקנים ושלומיאלים. פשוט כדי לנסות ולעורר ולהטמיע את החרדה שבה אני שרוי כעת. עשיתי זאת בעבר – ללא הרבה הצלחה. הסכמי אוסלו יצאו לדרך – והסוף ידוע.  זעקתי נגד הגעתו  של יאסר עראפת  לרצועת עזה  - ושוב נכשלתי. ביקשתי למנוע את הבריחה מדרום לבנון – וגם בכך לא הצלחתי. זעקתי נגד 'ההתנתקות' – ושוב לא שמעו לי..

 עד מתי נהיה צודקים? עד שכבר לא תהיה דרך חזרה?