מאת  ד"ר חיים משגב

 

               הערבים, בעלי תעודת הזהות הכחולה, אינם באמת רוצים להיות חלק ממדינת ישראל.

               אבותיהם, אלה שלא נטשו את בתיהם במהלך מלחמת העצמאות שלנו,

               קיבלו,  ללא  ספק,  החלטה נכונה. דוד בן גוריון אומנם הורה על כללי חירום,

               שכללו משטר צבאי   ביישוביהם,  אבל השנים עשו את שלהן. בשנות ה - 60' בוטלו

               כל האיסורים, והערבים   זוכים כיום בכל מנעמיה של מדינת הרווחה היהודית

              מבלי להיות מחויבים במאומה  בתמורה.

 

               שיעורם בקרב כלל האוכלוסייה גדל באורח דרמטי – ולא רק בגלל שיעורי הילודה 

               הגבוהים של האישה הערבייה. משחקים של 'איחוד משפחות' עשו, פחות או יותר,

               את  העבודה גם בתחום הזה. בד בבד, שעריו של בית המשפט העליון נפתחו

               לרווחה בפניהם,  או בפני עמותות-דמה שהציבו, כביכול, בראש סדר יומן הגנה על

               זכויות-אזרח. שפתם  הוכרה כשפה רשמית, שוות-מעמד לשפה העברית, וחברי

               הכנסת שלהם זוכים בכל  החירויות המקובלות בעולם המודרני; לרבות הזכות

               להשתלח במוסדותיה הרשמיים של  המדינה היהודית, בדגלה ובהמנונה, ובכל מה

               שיקר לאלה שהקימו כאן את ביתו הלאומי  של העם היהודי.

 

               אינני כופר, חלילה, בזכותם של הערבים להיאבק למען כל מה שהם מאמינים בו.

               הם   בוודאי לא מרגישים חלק מן ההוויה היהודית. ייתכן, שאם הייתי ערבי,

               במצבם, שהוא  לגמרי לא פשוט, הייתי נוהג כמותם. אבל אני יהודי במדינה

               שקבעה במסמך המכונן  שלה, שהיא הוקמה כדי לשמש בית לאומי לעם היהודי,

               ושמדינה זו הוקמה דווקא במקום  הזה, שבו יש ליהודים זכויות היסטוריות. היא

               לא הוקמה באוגנדה ולא בארגנטינה –  אלא כאן; ממש במקומות שבהם הטיפו

               נביאי ישראל לפני אלפי שנים למען עקרונות של צדק ומוסר ושוויון, בעת שרוב

               עמי העולם עוד טיפסו על העצים. לא הנוצרים ולא  המוסלמים היו קיימים אז.

 

               אז נכון שבמגילת העצמאות מדובר על זכויות אזרח לכל התושבים, בני כל הדתות,

               אבל  אף אחד לא יכול להתיר כיום למי שמבקש לחסל את מדינת היהודים, מתוכה

              או מחוצה לה, להצליח במזימתו. 

 

              אי אפשר, כמובן, לגרש איש מביתו, אם הוא לא רוצה להשתתף בנשיאה בנטל

              הכרוך  בקיומה של מדינה מודרנית, בין בדרך של שירות בצבא ובין בדרכים אחרות,

              אבל אפשר בהחלט ליצור מנגנון שישלול אזרחות, או זכויות אחרות, כגון הזכות

              לבחירה לבית  הנבחרים, ממי שמבקש, לדוגמא, רק להיות מחובר לעטיניו של

              המוסד לביטוח לאומי.

 

              אני בטוח שכל מי שיקרא את  הדברים יעלה מיד את שאלת החרדים , או אוכלוסיות

              אחרות שאינן  משתתפות בנטל, ולכל אלה אני אענה: מי שלא נושא בנטל, צריך

              לשלם על  כך מחיר חברתי. כדי לשמור על הסולידאריות החברתית צריך להיות

              מוכן לשלם את מה  שרשום על תג המחיר. לא ייתכן שרק חלק מן האזרחים ישלמו

              בחירותם האישית, או  בחייהם, במקרים מסוימים, בעוד שהחלק האחר רק יגזור

              קופונים. כמו שאנחנו מוכנים  לשלם בעד הגנה על זכויות חוקתיות של היחיד,

              למשל, בדרך של ביטול כתבי אישום, או  זיכוי, של מי שנפגעו בידי הרשויות

              האוכפות את הדין, כך צריך להיחלץ להגנתו של   הבית הלאומי של העם היהודי. 

              אין לנו, היהודים, מקום אחר. זאת המדינה היחידה שיש  לנו.  בשמה, ובגללה,

              יכולים יהודים בכל רחבי העולם להרגיש טוב. הם יודעים שתמיד  יהיה להם לאן

              לברוח. אופציה שלא הייתה ליהודים לפני השואה  - ובמהלכה.

 

              לכן, אסור לנו להיות סלחניים.   

 

             כדי לראות את המאמר שפורסם ב -y-net  לחץ כאן