הכרעת-דין

השופטת שרה ברוש:

איסור פרסום: תיק זה דן בעבירות מין שעל פי הנטען בכתב האישום, ביצע הנאשם בבנותיו המתלוננות. אשר על כן, אנו אוסרים על פרסום שמן של המתלוננות או כל פרט אחר העלול להביא לזיהוין. כמו כן, על מנת להגן על המתלוננות, אנו אוסרים את פרסום שמו של הנאשם או כל פרט אחר העלול להביא לזיהויו.

1.      נגד הנאשם, פלוני, (להלן: "הנאשם") הוגש כתב אישום המייחס לו את העבירות הבאות:

א.      אינוס בת משפחה, עבירה לפי סעיף 351(א) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "החוק")

ב.       עבירות מין במשפחה, עבירה לפי סעיף 351(ב)  רישא לחוק, כנוסחו לאחר תיקון מס' 30 לחוק העונשין, תש"ן – 1990 (להלן: "תיקון תש"ן").

ג.        מעשה מגונה בבת משפחה, עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) לחוק, כנוסחו בתיקון תש"ן.

ד.       מעשה מגונה בבת משפחה, עבירה לפי סעיף 351(ג)(1) בנסיבות סעיפים 345(א)(4) ו- 345(א)(1 לחוק.

ה.      מעשה מגונה, עבירה לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(4) לחוק.

כתב האישום

2.         ואלה בקצרה עובדות כתב האישום:

הנאשם הינו אביהן של המתלוננת ח', ילידת 1982 (להלן: "ח'") והמתלוננת ק', ילידת 1984 (להלן: "ק'). 

במהלך השנים 1991-1999 (להלן: "התקופה"), במספר רב של הזדמנויות, בהיותם בדירתם בשרון, בעל הנאשם את ח', עד הגיעו לסיפוק, ולאחר מכן נהג לנגב את איבר מינה במגבת לחה, בעוד ח' לרוב בוכה בעת ביצוע המעשים.

באחת הפעמים, לאחר שבעל הנאשם את ח', היא גילתה כתמי דם על חלוק הרחצה שלה, לאחר שהתרחצה;

בשנת 1993, בהיות ח' בת 11 שנה, במועד שאיננו ידוע במדוייק לתביעה, היא התעוררה במיטתה כשהיא שוכבת על בטנה, והנאשם שכב מעליה. הנאשם, החדיר את איבר מינו לאיברה, בעל אותה עד הגיעו לסיפוק ובסיימו את מעשיו, ניגב את איבר מינה במגבת לחה.

במהלך התקופה, במספר רב של הזדמנויות, במועדים לא ידועים לתביעה, החדיר הנאשם את אצבעותיו לאיבר מינה של ח'.

במהלך התקופה, במספר הזדמנויות במועדים שאינם ידועים לתביעה, נכנס הנאשם לחדרה של ח' על מנת להרדימה, שכב לצידה או מאחוריה וחיכך את איבר מינו בישבנה או באיבר מינה, לעיתים כשהוא לבוש ולעיתים בהיותו ללא בגדים. הנאשם עשה זאת גם בנוכחות ק'.

במהלך התקופה במספר הזדמנויות, כאשר ח' ו-ק' ישנו שנת צהריים, נכנס הנאשם למיטתה של ח', נגע באיבר מינה ובישבנה.

במועד שאינו ידוע לתביעה, במהלך התקופה, הושיב הנאשם את ח' על ברכיו, בעת שהיו במטבח הדירה ונגע בכל גופה.

במועד שאינו ידוע במדוייק לתביעה, בין השנים 1992-1993, בהיות ח' כבת 10, לקח הנאשם קערה של דגני בוקר עם חלב מידיה של ח', והניחה על קצההּ של מיטה. ח' בכתה, כרעה על ברכיה ואכלה מהקערה בעוד הנאשם ישב לידה, הפשיל את מכנסיה ותחתוניה והחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה. סמוך לאחר מכן, הפשיל הנאשם את תחתוניו והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של ח' כשהוא מאחוריה, הורה לה להמשיך לאכול והתעלם מבכיה. 

במועד שאינו ידוע לתביעה, במהלך 1991, בהיות ק' כבת 7, בהיותם בדירה, נכנס הנאשם בלילה לחדר השינה של ח' ו-ק', נגע בק' מתחת לבגדיה, בין היתר מתחת לתחתוניה ובאיזור החזה.

במועד שאיננו ידוע במדוייק לתביעה, עובר ליום 27.8.05 בשעה 9:00 בבוקר או בסמוך לכך, בהיותם בדירה, הכניס הנאשם לתוך קרטון החלב כדורי שינה מסוג "היפנודרום", במטרה לטשטש את ח'.

בסמוך לכך, שתתה ח' מהחלב בנוכחות הנאשם. סמוך לאחר מכן, חשה ח' עייפות וסחרחורת והלכה לישון בחדר השינה שלה.  הנאשם ניצל את השפעת כדורי השינה על ח', הסיר את מכנסיה, מרח את איבר מינה בקרם גוף ושכב לצידה. ח' התעוררה בשעה 10:30 ודרשה מהנאשם לצאת מחדרה (אירוע זה יכונה להלן: "אירוע החלב").

3.         במענה לכתב האישום, כפר הנאשם באופן כללי בעובדותיו, באמצעות סניגורו, שאמר:

"לעניין התגובה שלנו לכתב האישום, אני חושבת שהיא ברורה לחלוטין, היא חד משמעית, כפירה מוחלטת. הוא מכחיש כל מה שנאמר עליו. בכל ההזדמנויות אשתו הכחישה שאי פעם ראתה משהו, ועכשיו היא חברה אל הבת מסיבות זרות לעניין, רוצים לראות אותו מחוץ לבית..." (ע' 3 לפרוטוקול). 

רקע

4.         בטרם אתייחס למגוון הראיות שבאו בפנינו, אקדים ואתייחס קמעה לרקע המשפחתי של הנאשם והמתלוננות ח' ו-ק', שלגביו אין כל מחלוקת.

ח', ילידת 1982, הינה כיום כבת 25 שנה. לח' אח ואחות: האח, א', מבוגר ממנה בשש שנים, נשוי ואב לשתי בנות. האחות, ק' (המתלוננת השנייה – ש.ב), צעירה ממנה בשנתיים ומתגוררת כיום יחד עם האם בבית המשפחה בשרון.

לאורך השנים, ידעה המשפחה קשיים כלכליים רבים. עול הפרנסה נפל בעיקר על כתפיה של האם, אמן של המתלוננות ואשתו של הנאשם (להלן: "האם" או "פ"), שעבדה במשך כ-25 שנה ב----, ועובדת כיום כ-----. לאורך השנים, גילה הנאשם חוסר יציבות במישור התעסוקתי, הִרבה להחליף מקומות עבודה והיה מחוסר עבודה במשך תקופות ארוכות. 

אין כל מחלוקת בין הצדדים, כי בשנים האחרונות היתה מערכת היחסים בין האם לנאשם צוננת וקרה. בשנת 2001 גילתה האם כי הנאשם ניהל רומן מחוץ לנישואין ובזבז כסף רב על חברתו. גילוי הרומן הביא למשבר חמור בין השניים, אולם חרף זאת, הם המשיכו בחייהם המשותפים. 

5.         אתייחס להלן לאירועים השונים שפורטו בכתב האישום, אף שלא לפי סדרם בכתב האישום.

אירוע החלב

עדות ח'

6.         ח' העידה בפנינו במהלך שתי ישיבות של בית המשפט. בפתח עדותה העידה כי היא משלימה לימודיה לבחינת בגרות במתמטיקה, שירתה בצבא שירות צבאי מלא, והיא מתגוררת בבית המשפחה בשרון.

7.         ח' פתחה את עדותה בתיאור ארועי יום השבת, 27.8.05, המועד בו הגישה את התלונה במשטרה. בבוקרו של יום השבת, היא התעוררה, עירנית לחלוטין, שוחחה עם גיסתה בטלפון והשתיים תיאמו כי ח' תתארגן ותבוא לבקר את משפחתו של אחיה תוך כשעה (ע' 13 לפרוטוקול).

לאחר השיחה, ניגשה ח' למטבח, שם היה גם הנאשם אותה עת. בנוכחותו של הנאשם, היא הכינה לעצמה ארוחת בוקר של צנימים וכוס קפה בחלב, מתוך קרטון של חלב המכיל 1% שומן שהיה במקרר. בעת שאכלה את ארוחת הבוקר, ישב הנאשם ושוחח עמה, משך כעשר דקות. בקוּמה לפנות את הכלים, חשה ח', במפתיע וללא כל הסבר, כי נפלה עליה עייפות גדולה. כך תיארה זאת בע' 14 לפרוטוקול:

"הרגשתי עייפות כזאת כי כרבע שעה קודם לכן הרגשתי ערנית לגמרי ולא הרגשתי עייפה בכלל, ואיך שקמתי לשים את הכלים בכיור תכננתי בעיקרון לאכול להתקלח ולנסוע לאחי, ואז הרגשתי את העייפות ובמקום להתקלח הלכתי חזרה לחדרי התקשרתי לגיסתי ואמרתי לה שאני עייפה לא יודעת מה קרה הולכת לישון שעה שעתיים ואחר כך אני אבוא אליהם. היא שאלה אותי מה קרה אמרתי שאני לא יודעת ואני הולכת לישון".

וא’ (עת/7), אחיה של ח', העיד כך:

"באותו בוקר באמת דיברנו עם אחותי, קבענו שעה שהיא תבוא, שנלך לבריכה לא רחוקה, שהיא תגיע אלינו וניסע, ודיברנו איתה כמה דקות וכמה זמן אחרי זה לא הרבה, בערך חצי שעה דיברנו איתה שוב והיא אמרה שהיא לא יכולה לבוא ושהיא פשוט מאוד עייפה, היא לא יודעת מה קרה, היא מרגישה שהיא חייבת ללכת לישון, זה היה לנו קצת מוזר כן? כי בכל זאת דיברנו איתה בערך לפני זה בבוקר, לא כל כך מוקדם... זה באמת היה מאוד מוזר. גם אשתי אמרה שהיא לא מבינה מה קורה לה" (ע' 319-320 לפרוטוקול).

8.         לאחר שסיימה לשוחח בטלפון, הלכה ח' לחדרה ונרדמה מיד על מיטתה, כשהיא לבושה בחולצת פיג'מה, תחתונים ומכנסי בוקסר (ת/4, תמונה 4). כשהקיצה משנתה חשה מיד כי דבר מה איננו כשורה. תחילה, הבחינה בנאשם שוכב לצידה, ולאחר מכן הבחינה כי איבר המין שלה מרוח בקרם גוף, מכנסי הבוקסר שנרדמה בהם הוסרו ממנה, והיא נותרה בתחתוניה ובחולצה בלבד, ובדבריה:

"ראיתי שאבי שוכב לידי על המיטה לבוש בטי-שרט ותחתונים וכבר ידעתי מה הוא עושה שם, כאילו. כי אמנם תיארתי לעצמי אז צעקתי עליו ואני חושבת שגם קיללתי אותו מה אתה עושה פה הוא קם מהמיטה והלך לכיוון יציאת החדר והאשמתי אותו ואז הוא אמר אני לא יודע מה אתה (כך במקור – ש.ב) רוצה, אני לא עשיתי לך כלום, רק כיסיתי אותך משהו בסגנון הזה. ופתאום הרגשתי שאיבר המין שלי לח, אז נגעתי שם, והרחתי וזה היה קרם הגוף שלי. שאלתי אותו אם זה באמת ככה אז למה יש לי קרם גוף באיבר המין?... אז הוא אמר אני יודע איפה את שמה קרם גוף? והבחנתי באותו רגע שאני רק עם תחתונים ובלי תחתוני הבוקסר שנרדמתי איתם והם היו על המיטה לידי (בוכה כל הזמן) ואני חושבת שגם שאלתי אותו למה המכנסיים שלי לא עלי. אבל אני לא בטוחה" (שם).

גם בחקירה הנגדית תיארה ח' את האירועים באותו אופן. היא סיפרה, כי חשדה בנאשם שהוא האחראי למריחת קרם הגוף ולהסרת מכנסיה והחלה לצעוק עליו. כל חילופי הדברים ביניהם, בטרם עלתה להעיר את אמה, כך העידה, ארכה "פחות מחצי דקה": -

"התעוררתי וראיתי אותו שוכב על המיטה לידי, והסיטואציה היתה קצת יותר מזה, אני הייתי חצי עירומה והיה לי קרם גוף באיבר המין שלי... כל הסיטואציה מאותו רגע שהתעוררתי עד שעליתי למעלה, לקחה פחות מחצי דקה. איך שהתעוררתי צעקתי עליו, קיללתי אותו, העפתי אותו מהחדר... קלטתי מהר מאוד שמשהו לא בסדר. הסתכלתי, הרחתי, ראיתי, וכל הזמן הזה היה משהו כמו חצי דקה" (ע' 39 לפרוטוקול).

9.         בחקירה הראשית, העידה ח' כי הבחינה גם שקרם הגוף שלה איננו מונח כפי שסידרה אותו על שידתה:

"הבקבוק היה תמיד בחדר על השידה עם שאר תמרוקים אחרים, הסתכלתי על השידה לפני שעליתי לחדר של אמא שלי וראיתי שהבקבוק קצת מסובב, וישר הבנתי כי השידה שלי תמיד מסודרת כמו חיילים, באמת ורק הוא היה מסובב" (ע' 15 לפרוטוקול).

בתמונות מזירת האירוע (ת/4), ניתן להבחין כי כל התמרוקים על שידתה של ח' אכן מוצבים במבנה מסודר, ונראה כי סודרו בקפידה (תמונה 8). כמו כן, צולם בקבוק קרם הגוף (מסוג "קרמה" בריח קיווי, להלן: "קרם הגוף", ת/18) שח' העידה כי הנאשם השתמש בו, כשהוא מסובב קמעה וחורג במעט מהסדר הרגיל של יתר התמרוקים (תמונה 7). לדברי ח', זה היה המצב בו עמד קרם הגוף על השידה כשהתעוררה.  

ח' הדגישה, כי לא השתמשה בקרם הגוף מספר ימים קודם לכן, וכי איש מבני הבית לא עשה בו שימוש, למעט אחותה ק' שהשתמשה בו לעיתים נדירות, ורק לאחר קבלת רשותה. ק' לא התגוררה בבית, ולא היתה בבית באותה עת (ע' 16 לפרוטוקול; וראו לעניין זה גם את עדותה של ק', שהעידה כי נסעה לפנימייה בצהרי יום שישי, ע' 257 לפרוטוקול).

יש להדגיש ולומר כבר עתה, כי דבריה של ח' ותיאורה המפורט באשר להשתלשלות האירועים תואמים לחלוטין את דבריה בחקירה הנגדית ודבריה במשטרה (ת/14א, ע' 9-10).

הפנייה אל האם וההחלטה לפנות למשטרה

10.        ח' העידה, כי מיד לאחר שהתעוררה וצעקה על הנאשם, עלתה במהרה לקומה השנייה של הבית, לחדר השינה של אמה ושל הנאשם, שם ישנה האם, העירה את אמה וסיפרה לה בקצרה ובסערת רגשות רבה את אשר אירע (ע' 14 לפרוטוקול):

"הערתי אותה והיא לא הבינה מה אמרתי. אמרתי לה את מה שקרה מאד מאד מהר. אני לא זוכרת מה אמרתי אמרתי משהו אבא עשה... סיפרתי לה בשלוש מילים שהוא פגע בי. היא היתה בהלם כי היא בדיוק קמה מהשינה. היא שאלה אותי מה? עוד פעם? היא שאלה אותי אם זה פעם ראשונה? ואמרתי לא. ואז היא שאלה מתי הוא עשה זאת עוד פעם? בערך במילים האלה, אני לא בטוחה במילים, אבל זה בערך מה שיצא אני לא זוכרת מה עניתי. השיחה היתה משפטים בודדים ובסופו של דבר אמרתי לו (צ"ל "לה" – ש.ב) במשך השנים או כל השנים, שהוא עשה זאת שנים. וזה סוף השיחה ואז אני גם לא זוכרת אם זה רעיון שלי או שלה, והחלטנו שאני מתקשרת למשטרה".

וכך תיארה האם (עת/4), את האירועים:

"בסביבות 10 אני התעוררתי, ח' עלתה למעלה בצרחות היסטריות. אני לא זוכרת שראיתי אותה אי פעם ככה, והיא חטפה מהשידה שלי את הנייד שלי והתחילה לצרוח עם עיניים אדומות בהיסטריה: 'תזמיני מהר משטרה, הוא הפשיט אותי הוא הרדים אותי, הוא היה על ידי על המיטה עם תחתונים, מהר תזמיני משטרה. זה הכל הלך נורא מהר כן? והוא עמד בצד השני של המיטה. היא היתה בצד שלי, אני ישנה בצד שמאל, והיא אמרה: 'הוא מרח לי קרם ואם את לא מאמינה לי אני אתן לך להריח את היד שלי'" (ע' 107 לפרוטוקול).

בחקירתה הנגדית העידה ח', כי לאור מעשי הנאשם בעבר (שיפורטו עוד בהרחבה בהמשך), לא היה כל ספק בליבה לגבי אופי מעשיו של הנאשם בהזמינה את המשטרה:

"אני החלטתי להזמין משטרה כי אני ידעתי בדיוק מה הוא עשה בחדר שלי. אני לא חשבתי האם זה יכול להיות, בגלל שזה לא היה המקרה הראשון, זה פשוט המקרה הראשון שלא היה שום דבר. אז זה לא שחשבתי, האם יכול להיות שזה קורה לי. אני ידעתי בדיוק מה היה יכול לקרות אם לא... או אם לא הייתי מתעוררת. אז החלטתי משטרה, יכול להיות שבגיבוי אמא שלי, יכול להיות שלא, יחד החלטנו שצריך להזמין משטרה,

ש: בגלל שראית אותו שוכב,

ת: לא. בגלל שראיתי אותו שוכב לידי, ובגלל שהיה לי קרם גוף על איבר המין ובגלל שהייתי בלי המכנסיים שלי. לא בגלל שהוא שכב" (ע' 41 לפרוטוקול).

11.        לעדות ח', הנאשם שהלך בעקבותיה נכח ושמע את השיחה בינה ובין אמה. כשהחלה לחייג למשטרה מהטלפון הסלולרי של אמה, אמר לה הנאשם "חכי רגע". היא ניתקה את השיחה; או אז, ביקש ממנה הנאשם שלא להתקשר למשטרה וזאת כדי לא לפגוע בסיכוייו לקבל רישיון נהיגה לרכב ציבורי, בהליך ערר על שלילת רישיונו, שהיה תלוי ועומד אותה עת. בקשתו זו של הנאשם פגעה בה, לדבריה, עד מאוד:

"הוא ביקש שאני לא אתקשר כי זה הסיכוי האחרון שלו לקבל חזרה רישיון על רכב ציבורי. כשהוא אמר זאת ממש התעצבנתי כי הרגשתי, הייתי מאוד פגועה ומאוד בכיתי וכל מה שהיה אכפת לו שהוא יקבל את הרישיון שלו בחזרה (פורצת בבכי)" (ע' 15 לפרוטוקול).

גם בחקירתה הנגדית התייחסה ח' לכעס הרב שחשה ולהאשמות שהטיחה בו:

"זה הרגיז אותי בגלל שאני יושבת שמה שבורה ובוכה בצורה שלא תיאמן... בבית, בחדר של אמא שלי כשהוא שם וכשאני באה להזמין משטרה, זה מה שמעניין אותו, שלא ישללו לו את הרשיון הציבורי, לא מעניין אותו זה שאני פגועה.

ש: שלא תעלילי עליו.   

ת: לא. הוא לא בא ומרגיע אותי ואומר אבל אני לא עשיתי לך כלום. הוא לא בא וניסה לשכנע אותי אני לא עשיתי כלום. הוא אמר רק אני באתי לכסות אותך" (ע' 79 לפרוטוקול).

גם האם העידה כי "היא צרחה נורא, והוא ביקשה ממנה יפה בשקט 'אל תזמיני משטרה בבקשה, תחכי ליום שני' (ע' 107 לפרוטוקול).

ח' בעדותה לא הפחיתה בתיאור עוצמת הזעם וסערת הרוחות בה היתה נתונה. כשנשאלה בחקירתה הנגדית האם הנאשם אמר לה כי היא מדמיינת דברים, השיבה: "אני הייתי עסוקה בלצעוק ולקלל אותו, אז אני לא זוכרת" (ע' 79 לפרוטוקול).

לאחר שהמשטרה הוזעקה, התלבש הנאשם, נעל נעליים ולקח את מפתחות רכבו (לדברי האם "תוך דקה הוא ברח מהבית", ע' 108 לפרוטוקול). השוטרים הגיעו לבית המשפחה דקות ספורות לאחר מכן. לאחר בוא השוטרים, התקשר הנאשם לאם ואמר שהוא חושש שיושמו עליו אזיקים. האם הציעה לו לנסוע למשטרה ולהסגיר את עצמו, וכך עשה.

החלב

12.        ח' חשדה כי העייפות שנפלה עליה לא היתה מקרית, והיא אמרה  לשוטרים שהגיעו לביתה, כי היא חושדת שהנאשם מהל חומר מרדים כלשהו בקרטון החלב (1% שומן) או בגביע הגבינה הלבנה בהם השתמשה בארוחת הבוקר בנוכחותו. וכך הסבירה ח':

"היתה לי השערה מכיוון שהעייפות שלי מוזרה ולא ברורה לי היתה לי השערה שהוא החדיר כדורי שינה לחלב או לגבינה ואמרתי זאת לשוטרים כשהם הגיעו הביתה, החלב והגבינה הם אחוזים נמוכים ואני היחידה באותה תקופה שצרכתי מהם. אני גם הייתי קונה אותם לבד" (ע' 17 לפרוטוקול).

ח' סיפרה במשטרה וגם בעדותה בפנינו, כי חשה בעייפות קיצונית פעמיים נוספות במהלך אותו שבוע, לאחר בואה לעבודה ("אני אמרתי לבוס שלי אני מדברת עם שי, עם מישהו, אני אמרתי אני לא מבינה מה זו העייפות הזאתי מה קרה לכם? מה קרה?" (ת/14, עמ' 10).

13.        ח' העידה, כי היא הקפידה להשתמש בחלב 1% שומן בלבד, ולמיטב ידיעתה, חלב מסוג זה היה בשימושה הבלעדי: "בבית היה חלב 1% שאני שותה ממנו, היה חלב עמיד ויכול להיות שהיה חלב 3% אבל אני לא זוכרת בוודאות. בטוח היה חלב עמיד כי אמא שלי לא יכולה לשתות קפה בלעדיו והיא שותה הרבה קפה וגם אבא שלי שותה קפה עם החלב הזה. מהחלב 1% אני היחידה ששתיתי למיטב ידיעתי כי הייתי קונה אותו לעצמי" (ע' 18 לפרוטוקול, ההדגשות שלי – ש.ב).

גם האם, העידה כי רק ח' השתמשה בחלב 1%: חלב ירוק (1% שומן – ש.ב) זה מצרך שרק הבת שלי שתתה.. ח', שהחליטה לשמור (על המשקל – ש.ב)... אני לא יכולה לשתות את זה, והוא לא שתה את זה אף פעם, לא בתוך קפה ולא בלי קפה. זה מצרך שבעצם אני גם לא הייתי קונה. היא קנתה לבד על חשבונה. היא פעם בשבוע היתה קונה קרטון כזה והיא אמרה: זה רק בשביל השימוש שלי" (ע' 113 לפרוטוקול, ההדגשות שלי – ש.ב).

14.        האם העידה, כי הנאשם לא נהג להשתמש בכדורי שינה באופן קבוע, אלא בכדורים נגד כאבים, נגד אולקוס ונגד צרבת "אבל היפנודורם לא היה מצרך אצלנו בבית" (ע' 111 לפרוטוקול). לדבריה, כחצי שנה לפני הגשת התלונה, מצאה  את כדורי ההיפנודורם במגירה של הנאשם וביקשה ממנו לזרוק אותם "והוא הבטיח לי שזה ייעלם ואחרי זה לא מצאתי" (ע' 110 לפרוטוקול). האם הסבירה את המניע לבקשתה: ".. היתה לי תחושה שהוא עשה לי סנדוויץ' ואני נגסתי והרגשתי מר וקצת בשיניים וזה, לא הרגשתי טוב, והוא הכחיש ואמרתי לו: בטח שמת לי משהו בזה. הוא אמר לא נכון. ולכן כשראיתי את הכדורים ביקשתי שיסלק אותם. אני חשדתי" (ע' 111 לפרוטוקול).

ובהמשך:

"..החשדות שלי התחזקו עם זמן, כי לאחרונה גם בכוס קפה אחד גיליתי, זה היה בצבע כחלחל קצת. הוא תמיד הכחיש שלא, לא. אבל אני הייתי נרדמת, פעמיים-שלוש זה קרה לי, שיצאתי לעבודה אחרי ששתיתי קפה שהוא הכין וכמעט הייתי נהרגת, נרדמתי על ההגה כמעט, וזה לא קורה דבר כזה,

שאלת בית המשפט: מתי זה היה?

ת: פעם אחרונה זה היה כשבוע וחצי לפני השבת שעצרו אותו. יום שישי לפני זה. או יום שישי שבועיים לפני זה. ב- 1 וחצי בלילה הרגשתי שאני נרדמת על ההגה, וזה אחרי שישנתי שנת צהריים, והודעתי לו ישר שאני בא (צ"ל- באה – ש.ב) הביתה. החשד שלי רק התחזק. האמת, החשד שלי התחזק אחרי שגילו אצל ח' בדם וכל זה, אבל אני חשדתי כי ההירדמויות שלי היו לא נורמליות. פעמיים- שלוש זה קרה שאני צנחתי. זה לא הגיוני בבת אחת לצנוח. אתה עייף אז אתה מרגיש שהעייפות מתפתחת לך. אז חשדתי. אני אמרתי לו את זה כמה פעמים אבל הוא כל הזמן הכחיש. אז מה, היתה לי הוכחה שכן? אני לא הלכתי למשטרה לבדוק את זה" (ע' 112 לפרוטוקול).

ובהמשך הוסיפה, כי חשדה שהנאשם מהל את כדורי השינה בבקבוקי המים שהקפיאה במקפיא ונהגה לקחת עמה לעבודה והוסיפה "אני לא יודעת, לא הלכתי למשטרה, לא בדקתי. לא הבנתי בדיוק מה קורה. מה הייתי אומרת? היו אומרים לי בטח שמת לעצמך" (שם). 

ממצאים לעניין החלב

15.        בחיפוש שערכה המשטרה בבית, מספר שעות לאחר מעצרו של הנאשם, נתפסה בפח האשפה במטבח, מגשית ריקה של טבליות כדורי שינה מסוג היפונדורם (ת/17, ע' 1). בחדר השינה, בשידה השייכת לנאשם, נתפסה מגשית מלאה של היפונדורם שהכילה 10 טבליות (שם, ע' 2).

האם ו-ק' העידו, כי אריזת המגש נתפסה כשהיא מוסווית בתוך קופסת קרטון של כדורי אוגמנטין (ע'  110 לפרוטוקול, שורות 16-21 וכן ע' 260 לפרוטוקול שורות 14-26). הנאשם אישר גם הוא בעדותו, כי נהג לשים כדורים מסוגים שונים בתוך אריזת קרטון אחת וכי יתכן שכדורי ההיפנודורם נמצאו בתוך אריזה של אוגמנטין.

16.        קרטון החלב ומיכל הגבינה הלבנה נשלחו לבדיקה (ראו צילומים ת/4, תמונה 12, דו"ח תפיסה ת/12).

בקרטון החלב 1% שנתפס בבית המשפחה נמצאו תוצרי פירוק של כדורי השינה מסוג היפנודורם (ראו ת/3 טופס מוצגים למעבדת רעלים). על פי חוות דעת של רפ"ק דנה זוננפלד (ת/19) מיום 4.8.06, נמצאה בקרטון החלב כמות זעירה של החומר 7-אמינופלוניטראפזם, המוכר בספרות כתוצר פירוק של פלוניטרזפם (שם, ע' 2). החומר פלוניטרזפם הוא השם הגנרי של תרופת השינה היפנודורם, שאותה מהל הנאשם בקרטון החלב (ראו עדותו של ד"ר אשר גופר, עת/13, מנהל היחידה לטוקסיקולוגיה משפטית בבית החולים תל השומר, בע' 424).

יש להעיר ולומר, כי המועד בו נמצאו בבדיקה שרידי החומר בחלב, היה לאחר ש-ח' העידה בפנינו ובעת עדותה לא היה כל ממצא בעניין. אעמוד בהרחבה על עניין זה בהמשך.

17.        בבדיקות המעבדה, נתגלו בדגימות השתן והדם של ח' שרידים של כדורי שינה מסוג היפנודורם, כפי העולה מתעודת עובד ציבור של ד"ר אשר גופר, מנהל היחידה לטוקסיקולוגיה משפטית בבית החולים תל השומר, בה נאמר כי: "ממצאי המעבדה מעידים על שימוש בפלוניטרזפם (היפונודורם)" (ת/22, ע' 2, ההפניה לבדיקות ת/23א).

לא מן המותר לציין כבר כאן בקצרה, את גרסת הנאשם שתובא בהרחבה רבה בהמשך, כי הוא מוסס כדורי שינה בחלב 1% שומן כדי להיטיב את שנתו, מאחר שסבל מכאבים ברגלו. הנאשם הודה בעדותו, כי ראה את ח' צורכת את החלב המהול ולא מיחה.

הנה כי כן, הימצאותם של החומרים המרדימים ותוצרי הפירוק שלהם בחלב ובדגימות השתן והדם של ח' עולים בקנה אחד גם עם גרסתו של הנאשם, ואינם יכולים להיות שנויים במחלוקת בין הצדדים. 

18.        ח' מסרה למשטרה את תחתוניה לבדיקה. בעדותה סיפרה, כי לפני שהלכה למשטרה, החליפה את בגדיה, וניגבה את איבר מינה מקרם הגוף. כך אמרה בחקירתה הנגדית:

"לפני שהלכתי למשטרה כשהחלפתי בגדים, אז החלפתי לבגדים רגילים, אני ניגבתי קצת את איבר המין שלי ברוב טיפשותי. כי זה הגעיל אותי מאוד, אבל לא ניגבתי אותו ממש טוב.

ש: בסדר, לא ניגבת ממש טוב, השאלה..

ת: מסרתי את התחתונים שלבשתי באותו יום כשהוא עשה לי את הבדיקה" (ע' 40 לפרוטוקול).

ח' העידה כי עם מסירת התחתונים לשוטר, אמרה לו "שיכול להיות קרם גוף על התחתונים" (ע' 41 לפרוטוקול). עוד העידה, כי היתה לה ווסת אותו יום, וכי השליכה לפח את הטמפון שהיה בגופה, אך היא אינה זוכרת אם עשתה זאת בביתה או בשלב מאוחר יותר (ע' 40 לפרוטוקול).

בבדיקות שנערכו במעבדה לזיהוי פלילי של המשטרה לפריטי הלבוש של ח' ולכלי המיטה לא נמצאו שרידים של קרם גוף (ת/2). כמו כן, לא נמצאו על הסדין ועל תחתוניה של ח' שרידי זרע (נ/10).

מסיבה שלא הובררה לנו, לא נערכו בדיקות מעבדה למציאת קרם גוף על איבר המין של ח'.

גרסת הנאשם לאירוע החלב

19.        בחקירתו הראשונה במשטרה, העלה הנאשם מיוזמתו את גרסתו לעניין המסת  הכדורים בחלב, ללא קשר לשאלות החוקר. הוא הסביר כי מוסס את כדורי השינה בחלב 1% בתום לב ולשימושו האישי, וכי שתה את החלב המהול כדי להקל על כאבים ברגלו, הגורמים לו לנדודי שינה. לדבריו, שכח ליידע את יתר בני המשפחה על כך:  

"אני צורך כדורי שינה חזקים מאוד עם מרשם של רופא, כדור ליום מאושר לי, מכיוון שכדור אחד לא מספיק לי, בלילות שיש לי כאבים ברגל, אני נכה ברגל ימין מושתל מפרק באגן הירכיים ברך ימין מעוותת ועקב כך שהדבר הזה הוא מילדות, כל העומס של הגוף שלי נוטה לרגל שמאל אני סובל גם ברגל שמאל מכאבים בקרסול ובברך. כך שהכדורים מסוג נקסין 500 מ"ג שאני צורך מזה שנים רבות, לא משפיעים הרבה ואם אני לא לוקח היפנודורם, אני ישן בקושי בין שעתיים לשלוש בלילה. ציינתי כל זאת על מנת להבהיר את העובדה שלקחתי קרטון חלב ושמתי בו מספר כדורים מרוסקים ושתיתי ממנו. שכחתי לומר לבני הבית לא לגעת בקרטון. מפעם לפעם אני עושה זאת במקום לצרוך כדורים אני לוקח שתיים שלוש לגימות מהקטון והולך לישון.

ש: מתי הכנסת כדורים לקרטון החלב?

ת: אתמול בערב וגם שתיתי ממנו.

..

כמה סוגים של חלב יש במקרר הבית היום?

ת: חלב עמיד שבדרך כלל אנחנו שותים בקפה, חלב אחוז אחד.

ש: באיזה חלב שמת את הכדורים?

ת: בחלב אחוז אחד מכיוון שבחלב העמיד אשתי גם משתמשת בו.

ש: כמה זמן אתה נוהג להכניס כדורי שינה למוצרי מזון בבית?

ת: זה לא למוצרי מזון, שום דבר למעט חלב שאני משתמש בו, רק לאחרונה מספר חודשים שמונה או תשעה חודשים.

ש: איפה היית כשבתך ח' היום אכלה ארוחת בוקר?

ת: הייתי במטבח. אני מתחיל לשחזר ונעשה לי רע, כנראה שהיא לקחה מהחלב שלי."

(ת/1, ע' 2-3, ההדגשות שלי – ש.ב).

גם בעימות בין ח' לנאשם, ביום 30.8.05, חזר הנאשם על גרסה זו (ת/14, ת/14א). בשולי הדברים יוער, כי למרות שהנאשם אמר בחקירתו כי "נעשה לו רע" כשהבין ש-ח' לגמה, הוא לא מצא לנכון לומר לה דבר וחצי דבר בעניין זה בהיותם בבית ובעימות ביניהם במשטרה, שהיה המפגש הראשון ביניהם לאחר הגשת התלונה.   

20.        באשר לנסיבות יקיצתה של ח' משנתה, אמר הנאשם כי היא התעוררה בבהלה, כאשר הוא בסך הכל רצה לכסותה, ואיבד את שיווי משקלו:

הטיעון שבתי ח' טוענת היום בה (צ"ל  "בא" - ש.ב) כנראה בעקבות הבהלה שאחזה בה כאשר ראתה אותי רוכן מעליה תוך כדי ניסיון לכסותה אולם זה היה תוך כדי כך שירדתי לכיוון המטבח על מנת להכין לי כוס קפה, אז חלפתי ליד דלתה שהייתה פתוחה קמעה מבלי שהתייחסתי לעובדה שאני בתחתוני לגופי פשוט חשתי צורך למראה, היא נראתה כל כך קטנה ופגיעה שחשתי צורך לכסות אותה מבלי לחשוב על ההשלחות (כך במקור – ש.ב). מכיוון שהמיטה שלה היא מיטה רחבה מאוד והילדה שכבה באמצע המיטה, כאשר רכנתי מעליה עם הכיסוי היא התעוררה בבהלה ואני נפלתי על המיטה לצידה, איבדתי את שיווי משקלי. זה מה שיש לי לומר וזה מה שאמרתי לבתי" (ת/1 ע' 2).

גרסת הנאשם בבית המשפט

21.        בעדותו בפנינו, הכחיש הנאשם בצורה גורפת  כי התכוון לטשטש את ח' על מנת שיוכל לבצע בה מעשים מיניים:

"מעולם לא עלה לי רעיון פרוע כזה בראש. על אחת כמה וכמה לממש אותו הלכה למעשה. מעולם לא חשבתי לגעת בח'. אלא אם כן בצורה של חיבה כשהיא ערה. גם כן בהסכמתה. ובשנים האחרונות לדאבוני ההסכמה הזו לא היתה בנמצא" (ע' 493 לפרוטוקול).  

הנאשם העיד, כי ביום שישי בערב, שתה מהחלב המהול בכדורי היפנודורם, אותם רכש באמצעות מרשם רופא (נ/2, מרשם מיום 23.8.05). הנאשם הודה כי לא סימֵן את החלב בו מוססו הכדורים בכל אמצעי שהוא ולא הזהיר את בני הבית על כך ("בדיעבד באמת זה מחדל שלי, זה מחדל שלי", ע' 491 לפרוטוקול); הנאשם העיד, כי נהג למוסס כדורי שינה בחלב מדי פעם ("לא באופן קבוע", ע' 490 לפרוטוקול), וכי העדיף חלב על פני מים משום שהוא סובל מאולקוס ("חלב יותר בריא, יותר טוב לקיבה ולאנשים שסובלים מאולקוס, זה ידוע ומומלץ", ע' 491 לפרוטוקול).

הנאשם הסביר, כי המדובר בכדור שהשפעתו חזקה מאוד, ועל כן לא רצה ליטול כדור שלם. הוא לא חצה את הכדור באמצעות סכין כי "עם פטיש 5 קילו אני נהדר בתפעול, לחתוך כדור כזה קטנצ'יק אני לא מסוגל" (ע' 492 לפרוטוקול) והעדיף למוססו בקרטון החלב ("יותר נוח לנער את החלב עם הכדורים בקרטון, זה מתערבב מצויין" ע' 523 לפרוטוקול). הנאשם הסביר, כי בחר בקרטון חלב 1%, אף כי היה מודע לכך כי הינו של ח', מאחר שתאריך תפוגתו קרַב:

"ביום שישי בערב היא (ח' – ש.ב) לא היתה בבית חלב 3% טרי לא היה במקרר. חלב אמיד (כך במקור – ש.ב) היה רק לכוס קפה אחת בלבד, אני השארתי את זה בכוונה לפ' שבבוקר תקום ויהיה לה את הכוס קפה. והחלב הזה מכיוון שח' לא היתה בבית והוא לא היה כל כך טרי, כבר 9-10 ימים היה במקרר, אני כדי שלא יתקלקל אמרתי אני אשתמש בו. עכשיו, ידעתי וזה תוכנן מראש על יד פ' ועל ידי שבשבת בבוקר ניסע ל---ונקנה מלאי חדש" (ע' 489- 490 לפרוטוקול).

ובהמשך:

".. לא היה חלב אחר ואני התכוונתי לשתות אותו ולקנות חדש במקומו וזה בשביל ח'... התכוונתי באותו שבת לקנות קרטון חדש עבור ח', כי זה עמד לפוג תוקף" (ע' 492 לפרוטוקול). 

22.        הנה כי כן, הנאשם הודה כי החלב בו מוסס את כדורי השינה ותוקפו עמד לפוג על פי עדותו, היה חלב בשימושה הבלעדי של ח', והוא היה מודע לכך, כי היא עלולה לשתות מהחלב המהול. 

זאת אף זאת. בעדותו, אימת הנאשם למעשה את דבריה של האם, לפיהם אין זו הפעם הראשונה שהוא מחדיר או ממוסס כדורי שינה במוצרי מזון שונים. לדבריו, נהג לעשות זאת במשך "מספר חודשים, לא באופן קבוע" (ע' 519 לפרוטוקול) והכחיש זאת בפני האם ("אני מאשר שפ' שאלה אותי ואני מאשר שהכחשתי..", ע' 524 לפרוטוקול, וראו גם ע' 518 לפרוטוקול, שורה 5).

הנאשם העיד, כי נהג בדרך כלל למוסס כדורים בחלב 3% שומן, שאיננו חלב עמיד, בידעו שהאם (ששתתה חלב עמיד בלבד) וח' (ששתתה חלב 1% שומן בלבד) לא ישתו ממנו. ק', היחידה מבני הבית שחלב מסוג זה היה לטעמה, התגוררה מחוץ לבית. כאשר ידע שהיא עשויה לשתות מקרטון החלב, נמנע מלמוסס בו כדורי השינה (ע' 520 לפרוטוקול).

בחקירתו הנגדית, העיד הנאשם כי לא התריע על מנהגו זה, היות וידע מי מבני המשפחה נמצא בבית בכל זמן נתון ומי עשוי לשתות מהחלב בו מוסס את הכדורים. לשאלת בית המשפט, שלל הנאשם אפשרות לפיה מישהו מבני המשפחה יגיע ללא התראה או שמי מהשכנים או החברים ישתה בטעות מהחלב המהול. הוא הסביר "אנחנו חיים בצורה די מסוגרת" (ע' 521 לפרוטוקול). לשאלת בית המשפט האם לא התריע בפני בני המשפחה כי מוסס כדורי שינה בחלב, מכיוון שלטענתו יכול היה תמיד לדעת מראש מי ישתמש בחלב, השיב הנאשם בחיוב (ע' 522 לפרוטוקול).

הנה כי כן, למרות שהנאשם נהג לדבריו למוסס כדורי שינה בתוך קרטון החלב, הוא לא מצא לנכון, גם בעבר, להודיע על כך לבני המשפחה, וכאשר נשאל  על ידי האם אם הוא עושה זאת – הכחיש נמרצות. 

כשנשאל הנאשם על ידי בית המשפט מדוע לא העדיף למוסס את כדורי השינה בכוס חלב אחת על פני קרטון חלב שלם, תוך סיכון כל בני הבית, השיב: 

"אני מכה על חטא, זה הטעות שלי... לא תמיד שמתי בקרטון, בדרך כלל הייתי עושה כמו שגברתי ציינה. מפעם לפעם כשידעתי שאני הולך לגמור את הקרטון הזה, פה הנסיבות הראו שאני הולך לגמור את הקרטון הזה כי ח' לא היתה אמורה להיות בבית" (ע' 492 לפרוטוקול).

23.        אולם ח' היתה גם היתה בבית. היא התיישבה לאכול את ארוחת הבוקר שלה, ושתתה כוס קפה עם חלב 1% כשהנאשם נוכח, ראה כי היא מכינה ארוחת בוקר ומשתמשת בחלב ובגבינה, שוחח עמה, אך לא אמר לה מאומה בדבר מהילת הכדורים בחלב. הנאשם הודה בכך בפה מלא:

"שאלת בית המשפט: אתה ראית שזה קפה עם חלב?

ת: כן.

ש: ואתה לא מצאת לנכון להגיד לה שהחלב הזה מהול?

ת: לא, אני עדיין הייתי קצת מטושטש מההשפעה של החלב ששתיתי ערב קודם לכן, אותו חלב מהול, אז אני לא זכרתי ולא, לא עלה בזכרוני, בדעתי באותו רגע לומר לה. כי מעולם לפני כן גם לא השתמשתי בחלב שח' משתמשת בו.

שאלת בית המשפט: אז דווקא..

ת: זה היה אירוע יוצא דופן.

שאלת בית המשפט: אז דווקא משום כך אולי היית צריך להיות זהיר פי כמה?

ת: אולי. ואני עוד פעם חוזר ואומר, אני מכה על חטא שאני לא שמתי לב לפרט הזה". (ע' 501-502  לפרוטוקול).

24.       הנאשם הכחיש מכל וכל כי הסיר את מכנסי הבוקסר שלבשה ח' וכי מרח על איברה קרם גוף. לדבריו, כשחלף ליד חדרה, הבחין כי היא לבושה בתחתוני חוטיני ("זו הסיבה שבגינה נכנסתי לחדר לכסות אותה", ע' 501 לפרוטוקול). 

בהמשך עדותו, העיד הנאשם כי כיסה את ח' לא משום שלבשה תחתוני חוטיני, אלא משום שהשתלט עליו "יצר מגונן", כהגדרתו:

"אותו בוקר להבדיל מתקופה ממושכת לפני כן, ח' היתה, גילתה פתיחות די ניכרת כלפי כשישבה במטבח ושוחחה אתה וצחקה אתי. אני הייתי מנומנם אמנם אבל עצם העובדה שהיא, שוחחנו מה שלא נעשה תקופה ארוכה לפני כן, זה עשה לי פשוט הרגשה טובה. בלי קשר למה שח' לבשה או לא לבשה, כשאני עברתי וראיתי אותה שוכבת על המיטה שלה, התכוונתי לכסות אותה.

שאלת בית המשפט: למה?

ת: ..היא נראתה כל כך קטנה, גם ככה היא מיניאטורית וכל כך כאילו פגיעה, לא יודע, יצר של אב, לא יודע איך לקרוא לזה, אני, אני אני, יצר נכון,

ש: יצר...

ת: כאילו יצר מגונן אני אקרא לזה אפילו, אם זה לא ישמע בומבסטי על ידי כב' בית המשפט. אבל דבר שהרבה שנים לא עשיתי, היא נראתה כל כך קטנה על המיטה הגדולה הזו והרבה זמן לפני כן לא ראיתי אותה בכלל ישנה כי תמיד היא ישנה או אצל החבר או שהחבר ישן אצלה, לא יודע, יצר נקרא לזה... השטן קפץ עלי, התחושה של אבן מגונן או איך שאתם רוצים לקרוא לזה. רציתי לכסות אותה, בעוונותי כי רבו" (ע' 503 לפרוטוקול) (ההדגשות שלי – ש.ב).

בחירת המילים של הנאשם, השולט שליטה מלאה וטובה בשפה העברית, מעידה בעליל על תחושות אשמה מצידו.

בהמשך עדותו, כאשר נשאל הנאשם מדוע חש צורך לכסות את ח' בשעות הבוקר של חודש אוגוסט, כאשר המזגן איננו פועל, השיב, כי ככל הנראה חש צורך לכסות אותה לאור לבושה. כאשר נשאל על ידי בית המשפט מדוע לא הסתפק בסגירת הדלת השיב "נכון, זו הטעות שלי" (ע' 504 לפרוטוקול), דברים העומדים בסתירה לדבריו כי ניסה לגונן עליה.

25.      באשר למעשים המיניים המיוחסים לנאשם, מריחת גופה של ח' בקרם גוף והסרת מכנסי הבוקסר, אמר הנאשם בע' 487 לפרוטוקול:

"... אני לא יודע מה קרה. אני יודע דבר אחד, באותו בוקר אומלל, אחרי שח' התעוררה וראתה אותי עם הסדין מתכוון לכסות אותה ועקב התנועה הפתאומית של היא זזה על המיטה. אני כשלתי, יש לה מיטה וחצי שיהא נמוכה ונפתחת, אני כשלתי ועם היד נפלתי והילד (צ"ל – יד – ש.ב) היתה ליד הראש שלה. אני לא שכבתי לידה אלא הייתי בתנוחה של כריעה עם הברך והיד על המיטה. היא רצה לאמא שלה, אל הקומה העליונה, אחרי שהיא צועקת לי מה אתה עושה במיטה לידי? אמרתי ח', בסך הכל רציתי לכסות אותך... לא נגעתי בך, לא, אני התכוונתי רק לכסות, באמת רק לכסות, גם זה לא עשיתי שנים רבות" (ע' 487 לפרוטוקול).

לדברי הנאשם, ח’ "צרחה" כשהתעוררה, והוא לא הבין את פשר צעקותיה:

"...היא צרחה בצורה היסטרית וכשהיא, אם שמתם לב אז היא מדברת לא לאט וכשהיא צרחה את היא דיברה, צרחה מהר מאוד. אפילו אני הייתי בשוק מהצריחות שלה, אפילו לא שמתי לב על מה, מה בדיוק המילים שנצרחו על ידה.. הבנתי שהיא כועסת על זה שנכנסתי בכלל לחדר שלה... והתנצלתי ואמרתי רציתי רק לכסות אותך". (ע' 505 לפרוטוקול).

ניתוח גירסתו של הנאשם

26.        אל מול עדותה המהימנה של ח', הובאה גרסתו של הנאשם, שהינה חסרת הגיון ומלאת בקיעים ופרכות.

27.        הנאשם העיד כי עשה מספר "טעויות" ביום 27.8.05, הוא יום האירוע: האחת, כי מהל את כדורי השינה בקרטון החלב ולא בכוס ממנה שתה; השניה, כי לא הזהיר את בני הבית על כך; והשלישית, כי נכנס לחדרה של ח’ כדי לכסותה.

בחינת גרסתו של הנאשם לעומקה, מעלה כי מעשיו של הנאשם חורגים בהרבה מגבולותיהן של טעויות סבירות והגיונית, כמפורט להלן:

הנאשם לא הסביר מדוע לא בחר בדרך הרגילה והפשוטה ליטול את כדורי השינה, קרי לבלוע אותם עם כוס מים. גם אם נלך לשיטתו של הנאשם, לפיה לא רצה לבלוע כדור שלם מאחר שהשפעתו חזקה מדי, וגם אם נלך לגרסתו של הנאשם ונקבל את הסברו כי התקשה לחתוך את הכדור משום שהוא קטן מדי, הרי שעמדה בפניו האפשרות ההגיונית, הפשוטה והקלה - לרסקו. הנאשם הודה, עוד במשטרה, כי ריסק את הכדורים לפני שהכניסם לקרטון החלב. מדוע, אם כן, לא בלע את חלקי הכדור המרוסק?!

הנאשם הסביר בעדותו, כי הוא סבור כי בריא יותר ליטול את הכדורים עם חלב ולא עם מים. גם אם כך הם פני הדברים, לא ברור מדוע העדיף הנאשם לסכן את כל בני הבית בשתייה מקרטון חלב מהול בכדורי שינה רבי עוצמה. גם אם הנאשם בחר בחלב, לא ברור מדוע לא מוסס את הכדורים בכוס אחת של חלב, צרך את הכמות הדרושה לו, ושפך את היתרה, או מדוע לא בלע את הכדורים ושתה לאחריו כוס חלב? אתמהה.

הנאשם ניסה לשוות חזות תמימה למעשיו, והעיד כי נהג למהול כדורים בחלב (לרוב 3%) מזה מספר חודשים. אם פעולותיו של הנאשם כה תמימות, מדוע לא מצא לנכון להזהיר את בני הבית על מנהגו ולו פעם אחת? ומדוע זה הכחיש בפני האם את מעשיו כאשר זו התעמתה עמו בעניין זה?!

אולם חמור ותמוה מכל אלה, מדוע לא הזדעק הנאשם כשראה את בתו ח' שותה מהחלב המהול בנוכחותו? הנאשם הסביר, כי בחר למהול את הכדורים בחלב 1% שומן, שהיה בשימושה הבלעדי של ח’ ואותו רכשה בנפרד מכספה, משום שתוקפו עמד לפוג. קשה להאמין כי הנאשם לא מצא לנכון להזהיר את ח', בשום שלב שהוא, במיוחד כאשר שימושו בחלב 1% היה "יוצא דופן" ובמיוחד, כאשר הנאשם היה מודע להשפעתם של כדורי השינה. גם אם נלך לגרסתו של הנאשם כי בעת  ששתתה ח' מהחלב בנוכחותו, היה מטושטש (גרסה אשר לכשעצמה רעועה מאוד, נוכח הזמן שחלף מאז שתה את החלב ועד השעה 10 בבוקר), ולא היתה כל סיבה שלא להזהיר אותה כאשר חושיו שבו אליו.

הדברים מתחדדים במיוחד ביודעו כי ח' מתכוונת לנהוג לבית אחיה ואת הסכנה החמורה הנובעת מנהיגה בהשפעת כדורי שינה כה חזקים, שהנאשם ידע ידוע היטב את מידת השפעתם.

28.        תמיהה נוספת מעלה הסברו של הנאשם בדבר הצורך לכסות את ח' בת ה-23, ביום קיץ חם, כאשר המזגן בחדרה כבוי. כלום מצפה הנאשם שנאמין כי יש צורך לגונן עליה בחודש אוגוסט החם ולכסותה וכי חושיו האבהיים שטושטשו לאחר ששתה מהחלב המהול ערב קודם, שבו אליו לפתע? ומדוע בחר הנאשם לכסותה, אם רצה לכסות על מערומיה, במקום לסגור את דלת חדרה? 

גרסתו של הנאשם נוגדת את השכל הישר ואת ניסיון החיים. ה"טעויות" עליהן הצביע, במקובץ, אינן טעויות אלא הסברים דחוקים למעשים תמוהים המלמדים כי הנאשם משקר במצח נחושה וכי המדובר במעשה מכוון של טשטושה של ח', מתוך כוונה לבצע בה מעשים מיניים.

29.        טוען הסניגור, כי לא נמצא קרם גוף על איבר המין של המתלוננת, למרות שזו עברה בדיקות גניקולוגיות, ודבר זה מעורר תמיהה לגבי גריסתה.

ח' אמנם עברה בדיקות גניקולוגיות, אולם לא הוברר לנו האם נעשתה בדיקה ספציפית בניסיון לאתר שרידי קרם גוף. אולם היעדרה של הבדיקה, אין בו כדי לכרסם בראיות המהימנות והמוצקות שהובאו מטעם התביעה. עמד על כך כב' השופט י. זמיר בע"פ 5741/98 עבוד עלי נ' מדינת ישראל, תק-על99(2), 1401-1402:

"אכן, המשטרה אמורה לערוך חקירה מלאה ויסודית ככל שניתן. אולם המשטרה אינה אמורה, ואינה מסוגלת, לערוך חקירה מושלמת בכל מקרה. זוהי המציאות: גם המשטרה חייבת לפעול במסגרת משאבים מוגבלים ולפי סדרי עדיפויות. משום כך, אם הגיעה למסקנה כי יש בידה די ראיות כדי לתת תמונת אמת ולהוכיח לכאורה את האישום, ובעבירות חמורות נדרש שמסקנה זאת תהיה מקובלת גם על פרקליטות המדינה המגישה את האישום, היא אינה חייבת להמשיך בחקירה עד שתהיה מושלמת. אכן, המשטרה והפרקליטות צריכות להיות מודעות היטב לחובתן לחובה היטב ולהשתכנע בעצמן כי הגיעו לחקר האמת, עד שהן מסיימות את החקירה, והן ודאי מודעות לכך שאם הראיות שנאספו לא יספיקו להוכחת האישום מעבר לספק סביר, הנאשם יזוכה. מכל מקום, במשפט פלילי השאלה שבפני בית המשפט היא, לא אם אפשר וראוי היה לעשות עוד צעדי חקירה אלה או אחרים, אלא אם יש די ראיות המוכיחות את האישום מעבר לספק סביר" (ההדגשות שלי –ש.ב).  

30.        העולה מן המקובץ הוא, כי הנאשם מוסס כדורי שינה בקרטון החלב של המתלוננת, בכוונה להרדימה. לאחר שנרדמה, עלה לחדרה, הסיר את מכנסיה ומרח את איברה בקרם גוף.

חיזוקים לעדותה של ח'

31.        הערכת מהימנותה של ח' תובא עוד בהרחבה בהמשך, אולם ייאמר כבר עתה כי האמנתי לדבריה וקיבלתי עדותה ללא סייג. עדותה הינה קוהרנטית, אמינה ועקבית, והעדפתיה על פני גרסתו של הנאשם, שהינה תמוהה, מופרכת, שקרית, ונוגדת כל היגיון ושכל ישר, כפי שעוד ידובר בה.

            לעדותה של ח', אף שהיא עומדת איתנה לבדה, יש שני חיזוקים משמעותיים, המפורטים להלן.

32.        בחלב ובבדיקות המעבדה שנערכו למתלוננת, נמצאו חומרים מרדימים הקושרים את הנאשם למעשה. המדובר בראיות אובייקטיביות, המחזקות את גרסתה של ח' באופן משמעותי, עולות בקנה אחד עם גרסתה ואינן מותירות מקום לפרשנות. במהלך הבאת הראיות ניסה הסניגור לטעון כי ייתכן ש-ח' נטלה כדורים משככי כאבים ועל כן נמצאו החומרים בבדיקות שנערכו לה. אולם סברה זו נשללת מינה וביה לנוכח הימצאות חומר ההרדמה בחלב.

יש להזכיר כי בהעידה בפנינו, טרם נתקבל ממצא פוזיטיבי על הימצאות חומר הרדמה בחלב. חרף זאת, עמדה ח' איתנה בגרסתה, שגובתה מאוחר יותר בראיות אובייקטיביות וחד משמעיות, ולאמיתו של דבר, גם הנאשם הודה בסופו של יום כי הוא אשר שם את הכדורים בחלב.

33.        הלכה פסוקה היא, כי התנהגותו של קורבן בעקבות עבירת מין שבוצעה בו ומצבו הנפשי יכולים לשמש כראיה אובייקטיבית שיש בה כדי לסייע לגרסתו. ראו את דבריה של כב' השופטת בייניש (כתוארה אז) בע"פ 1528/96, 1121/96 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3), 353, 362-363:

"כאשר מדובר בקטינה, אשר מפאת החשש מפני אביה..., כבשה בלבה את כל הייסורים והמרורים שהשביע אותה אביה כל עוד שהתה בביתו, יש לראות במצבה הנפשי בעת הגילוי, שעה שהיא חווה מחדש את האירוע הטראומטי והמסעיר, מצב אובייקטיבי המסייע לגירסתה, כשם שניתן ללמוד זאת מהתנהגותו וממצבו הנפשי של הקורבן אם אלה מתגלים סמוך לאירוע".

וראו את דבריו של כב' השופט י' טירקל בע"פ 3416/98,  אלברט (בבר) איפרגן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4), 769: 

"אין צריך לומר כי מעשה אונס פוגע בקורבן פגיעה חמורה, פיזית ונפשית. לפיכך קבילה כראיה עדות בדבר מצבו הפיזי של הקורבן לאחר מעשה ובדבר "הרישום הפיזי" שנותר בגופו. כך קבילה כראיה גם עדות בדבר התנהגותו של הקורבן ובדבר מצבו הנפשי לאחר מעשה... ואכן, עדות בדבר מצבו הנפשי של קורבן העבירה לאחר מעשה מקובלת במשפטי אונס כעניין שבשיגרה. במקרים כאלה מדובר, בדרך-כלל, במצב נפשי המתגלה סמוך אחרי העבירה, אולם סמיכות הזמנים אינה תנאי לקבילותה של הראיה, והיא משפיעה רק על המשקל שבית-המשפט מייחס לה.

על מצבו הנפשי של הקורבן לאחר מעשה מעיד, בדרך-כלל, אדם שהיה עד לגילוי חיצוני בהתנהגותו של הקורבן, לדוגמה: התפרצות בכי, סערת רגשות, פחד, היסטריה ותגובות אחרות שיש בהן כדי ללמד על המתחולל בנפשו פנימה. ניתן לומר שעדות כזאת היא מעין "צילום רנטגן" של נפש הקורבן, כמו "צילום רנטגן" של גופו, שזה כמו זה קבילים כראיה. התשובה לשאלה אם ה"צילום" הוא מהימן, ועד כמה יש בו ללמד על המתחולל בנפשו של הקורבן פנימה, תלויה בגורמים שונים, אך בעיקרה משפיעה היא על המשקל המיוחס לראיה, ולא על קבילותה". 

עדותה של האם לגבי מצבה הנפשי של ח' באירוע החלב, מחזקת את מהימנות גרסתה של ח'. לדבריה, ח' הגיבה ב"צרחות היסטריות", וכי היא "לא זוכרת שראיתי אותה אי פעם ככה" (ע' 107 לפרוטוקול).

גם כאשר הגיעו חוקרי המשטרה לביתה, היתה ח' נסערת במידה כה רבה, עד כי החוקרים הפסיקו את השיחה עמה (ת/12 עמ' 2).

מעשים נוספים שנעשו בח'

עדותה של ח' 

34.        ח' סיפרה בעדותה, כי הנאשם ביצע בה מספר רב של מעשים מיניים, מאז היתה בת 8,  והוסיפה, כי את חלקם הגדול היא איננה זוכרת:

"... היו מקרים קודמים בשנים עברו, הרבה שנים אחורה, מקרים שהיו החל מסביבות גיל 8 עד לתקופה בערך שסיימתי חטיבה או התחלתי תיכון, אני חושבת, אני לא זוכרת את השנים... היו הרבה מקרים. אני לא זוכרת את כולם. אני זוכרת מעט מאוד בצורה ספציפית" (ע' 19 לפרוטוקול).

ובהמשך אמרה כשהיא בוכה בכי תמרורים:

"היו הרבה מקרים....אני זוכרת מקרים מאוד בודדים ספציפיים, כל השאר מאד מעורפל אני לא זוכרת כמעט כלום מהחיים שלי בתקופת ילדות (בוכה) לא רק לגבי המקרים, אלא כלום כמעט" (ע' 21 לפרוטוקול).

כשנתבקשה ח' לנסות להעריך מספרית את מספר המעשים המיניים שביצע בה הנאשם, אמרה, כי מדובר היה במעשים רבים, אם כי אלה הלכו ופחתו באופן יחסי ככל שבגרה. כמו כן הדגישה ח' כי לא כל מעשיו של הנאשם נסתיימו בהחדרת איבר מינו או אצבעותיו לאיברה. כך נשאלה בע' 21-22 לפרוטוקול:

"ש: את יכולה לומר איזה שהיא הערכה כמה מקרים כאלה של החדרת אצבעות או החדרת איבר מין היו בתקופה הזאת שתיארת?

ת: אני לא זוכרת כמה היו. היו הרבה.

ש: הרבה, בכל זאת יש חשיבוחת (כך במקור – ש.ב), למה את מתכוונת כשאת אומרת הרבה.

ת: היו פעמים שזה היה פעם או פעמיים בשבוע. פעם בחודש, אני זוכרת שכשאני הייתי קטנה בבית ספר יסודי זה היה הרבה יותר פעמים, ככל שגדלתי זה הלך ופחת. היו גם פעמים שאני זוכרת שנמנעו מלהגיע למשהו יותר אגרסיבי, או יותר נכון משהו ממש חדירה למשל שלפעמים הוא היה מתחיל ופתאום אמא היתה קוראת לו או אחותי היתה קוראת לי פתאום וכאילו נעצר (העדה מדברת על סף בכי)" (ההדגשות שלי –ש.ב).

כשנשאלה ח' מתי והיכן ביצע הנאשם את המעשים השיבה:

"לפעמים זה היה בשעות היום. אפילו כשיש אנשים בבית ואמא היתה רוחצת כלים וגם ככה היא לא שומעת כלום. המטבח שלנו למטה והחדר שלי למעלה. ואפילו כשהיו אנשים בבית אחי תמיד היה מסתגר בחדרו, ולפעמים כשהייתי ביסודי והוא היה מובטל הרבה זמן ואימי היתה עובדת במשרה מלאה היינו שנינו הרבה בבית, היו הרבה פעמים שהלכתי ישר אחרי בי"ס לחברה כי לא רציתי לחזור הביתה להיות איתו לבד" (ע' 22 לפרוטוקול).

בחקירתה הנגדית חזרה ח' על תיאור זה והוסיפה: ..."זה לא משהו שהייתי זועקת וצועקת. הייתי בוכה לפעמים. הייתי פשוט משותקת". (ע' 59 לפרוטוקול).

ח' הוסיפה בהמשך עדותה: "אני זוכרת הרבה פעמים אח"כ הוא היה או בוכה או אומר מה עשיתי שאלוהים יעזור לי. מה עשיתי" (ע' 22 לפרוטוקול).

עזרה בהכנת שיעורי בית במקצוע הטבע

35.        ח' תיארה במהלך עדותה מספר מקרים בהם הצליחה להיזכר. המוקדם שבהם היה בגיל 8, עת ביקשה להיעזר בנאשם בהכנת שיעורי בית בטבע:

"המקרה הראשון שאני זוכרת היה מקרה שהייתי בערך בגיל 8 אני חושבת שזה היה בכיתה ג' תחילת השינה (צ"ל – השנה, ש.ב) עשיתי עבודה בטבע והוא היה אמור לעזור לי עם השיעורים, אבל הוא לא עזר לי, הוא נגע בכל מיני מקומות בגוף, אני לא זוכרת איזה מקומות, וזה היה מקרה שלא הסתיים בחדירה רק נגיעות הכוונה שידעתי שהן לא בסדר אבל לא הבנתי. נגיעות שלא נגיעות שאבא מלטף בראש או בלחי. נגיעות ברגל וביד נגיעות שעשו לי הרגשה לא נעימה. יכול להיות שבעוד מקומות אבל אני לא זוכרת ואני לא רוצה להגיד סתם.

ש: מה היתה תגובתך?

ת: הייתי בהלם (מתפרצת בבכי) ושלא אהבתי את ההרגשה (ממשיכה לבכות) (ע' 19-20 לפרוטוקול).

מקרה הקורנפלקס

36.        ח' סיפרה על מקרה נוסף שאירע כשהיתה בבית הספר היסודי, כשאכלה קערית דגני בוקר עם חלב. כך תיארה את המשך השתלשלות האירועים:

"... הוא לקח את הקורנפלקס לקומה שניה בבית, ולא הבנתי מילה הוא אמר לי בואי תוכלי (צ"ל – תאכלי, ש.ב) למעלה ואני כמו מטומטמת עליתי...היתה שם מיטת נוער, הוא שם את הקורנפלקס על המיטה, ואני אכלתי, או שהוא הושיב אותי או שהוא גרם לי להתיישב על הברכיים על הרצפה ליד המיטה בקצה ונגע בי והוא אמר לי להמשיך לאכול מהקורנפלקס (מתפרצת בבכי) והוא הוריד לי את המכנסיים ובאיזה שהוא שלב אני מניח הוא הפשיל גם את שלו ו... (בוכה) ונגע בי ואני חושבת שהוא החדיר את האצבעות ואני חושבת שבאותו מקרה החדיר גם את איבר המין שלו (תוך כדי דיברו העדה בוכה).

ש: איפה הוא היה כשאת היית על הרצפה?

ת: הוא היה מאחורי באופן מוזר כזה, מאחורי" (ע' 20 לפרוטוקול).

ובהמשך נשאלה ח' כיצד התנהגה במהלך אירוע זה והשיבה:

"אני זוכרת שבכיתי. אני חושבת שביקשתי ממנו להפסיק. הוא לא הפסיק וביקש ממני להמשיך ולאכול את הקורנפלקס. זה מה שאני זוכרת" (שם).

בחקירתה הנגדית, במענה לשאלת הסניגור, השיבה ח', כי היא איננה זוכרת מתי בדיוק אירע המקרה ("אני רק זוכרת שזה היה ביסודי. לא כיתה ג'. גיל יותר מאוחר, אבל כשהייתי יחסית קטנה", ע' 70 לפרוטוקול), וכי הנאשם ביצע בה את המעשה כששבה מהלימודים בשעת צהריים, כשאיש מבני המשפחה לא היה בבית (ע' 72 לפרוטוקול). היא הדגישה, כי מיטת הנוער הוצבה במבואה של הקומה השניה ("זה חדר מעבר לחדרים האחרים שהם חדרי שינה", שם). כשנשאלה ח' האם הטלוויזיה שהוצבה בסמוך למיטת הנוער, דלקה בעת שביצע בה הנאשם את המעשים,  השיבה "אני לא זוכרת, יכול להיות" (ע' 72 לפרוטוקול).

כתמי דם על חלוק הרחצה

37.        ח' סיפרה בעדותה על אירוע מיני נוסף, שהיא איננה זוכרת את טיבו, למעט העובדה שהיה "מאוד לא נעים", ושלאחריו התקלחה. לדבריה, בצאתה מהמקלחת הבחינה בכתמי דם על חלוק הרחצה שלה, שצבעו היה לבן:

"יש עוד מקרה שאני לא זוכרת אותו כ"כ אבל אני זוכרת שבאותו יום היה משהו, לקראת ערב, ובאותו ערב התקלחתי ואח"כ יצאתי מהמקלחת עם חלוק לבן שהיה לי והיו עליו כמה כתמים של דם. אני זוכרת שזה היה באותו ערב. זה היה מקרה שאני לא זוכרת בכלל את הפרטים שלו (בוכה). אני זוכרת שזה היה משהו מאוד לא נעים (העדה בוכה תוך כדי דיבור) והיה לי כתמים של הדם על החלוק אחרי המקלחת" (ע' 20 לפרוטוקול).

בחקירתה הנגדית, נשאלה ח' האם הראתה לאמה את כתמי הדם והשיבה: "אני לא זוכרת" (ע' 73 לפרוטוקול). ח' שללה כי ייתכן והמדובר בכתמי דם של ווסת ראשונה והסבירה כי המקרה אירע כשהיתה עוד בבית הספר היסודי (ע' 74 שורה 6) בעוד שאת הווסת הראשונה קיבלה בגיל שתיים עשרה וחצי, בחופש הגדול שבין כיתה ו' לכיתה ז' (היינו במעבר לחטיבת הביניים), בשעת לילה מאוחרת (שם). בחקירתה החוזרת, חזרה ח' על הדברים ואמרה כי היא זוכרת בבירור את היום בו קיבלה את הווסת הראשונה וכי אירוע חלוק הרחצה אירע "הרבה לפני, כשהייתי ביסודי משהו, יכול להיות כיתה ה' ו', אני לא יודעת. לא זוכרת. אבל זה לא היה הווסת הראשונה שלי. זה ברור. הווסת הראשונה שלי אני זוכרת בבירור" (ע' 85 לפרוטוקול).

התחככות של הנאשם בגופה של ח'

38.        ח' סיפרה בעדותה, כי היא זוכרת מקרים בהם התחכך הנאשם בגופה בעת שהיה בא להרדימה לשנת צהריים:

"היו מקרים שלפעמים בצהריים, כנראה שזה היה בימי בשבת היו פעמים שהוא היה בא להרדים אותי ואת אחותי בצהריים.... שלפעמים הוא היה מרדים אותנו בצהריים. הוא היה שוכב איתי במיטה. אני לא זוכרת את הגיל אולי כשהייתי בבית ספר יסודי. היו מקרים שהיה בא להרדים אותי או אותנו, שכב מאחורי והתחכך. לא כל המקרים הגיעו לחדירה של אצבעות או איבר המין, לפעמים זה היה סתם נגיעות..." (ע' 21 לפרוטוקול).

אירוע אונס נוסף

39.        בעודה מעידה, נזכרה ח' באירוע נוסף:

"...והאמת שעכשיו אני נזכרת בעוד מקרה שכן נגרם (צ"ל "נגמר", - ש.ב) בחדירה. היה מקרה אחד שיום אחד התעוררתי בלילה ושכבתי על הבטן והוא היה מעלי בתוכי ואני גם זוכרת שהוא גמר אבל אני לא ידעתי את זה אבל אני זוכרת שהיה נורא רטוב ושהוא הביא אח"כ גם בפעמים אחרות זה היה במקרה הזה הוא הביא מגבת וניגב אותי זה עוד מקרה שנזכרתי בו. אני לא זוכרת עוד מקרים ספציפיים (העדה בוכה)" (ע' 21 לפרוטוקול).

כניסה לחדרה של ח' במהלך הלילה

40.        כשנשאלה ח' האם היא זוכרת את המעשה המיני האחרון שביצע בה הנאשם, לפני אירוע החלב, השיבה:

"אני לא זוכרת בדיוק, בסוף תקופת החטיבה או בתקופת התיכון (העדה בוכה) ועוד פעם אחת או בתיכון או כשהייתי בצבא כשנרדמתי בלי בגדים, אולי באותו זמן הייתי צריכה להתקלח ונרדמתי בלי הבגדים כי הייתי עייפה אני בטוחה שהדלת של החדר שלי נעולה, כי בשנים האחרונות אני ואחותי תמיד ישנו עם דלתות נעולות. ואני פשוט התעוררתי באמצע הלילה והוא היה בחדרי, אני לא זוכרת מה הוא עשה בדיוק, התעוררתי והוא היה בחדרי.

            ש: איך הוא נכנס אם הדלת היתה נעולה?

ת: זה בית פרטי. ואז בתקופה הזאת החדר שלי היה למטה ועד היום הוא למטה אחרי שאחי עבר דירה, אני חושבת שהוא נכנס מהחלון, זו קומת קרקע ואפילו אני הייתי נכנסת לפעמים מהחלון אם הייתי מחוץ לבית. אני בטוחה במאה אחוז שהדלת היתה נעולה באותו מקרה. אני לא זוכרת את המצב התעוררתי והיינו במצב שהוא קילל אותי, אני לא זוכרת את הקללות, אבל זה היה זונה והוא יצא מן החדר כמובן. זה המקרה האחרון שאני זוכרת חוץ מה- 27.8. זה היה עוד כשהייתי בתיכון או בצבא (ע' 22 לפרוטוקול).

ח' הדגישה כי במהלך ארבע השנים האחרונות נהגה לישון כשדלת חדרה נעולה, בשל חששה מהנאשם.

ייאמר כבר עתה, כי כניסתו של הנאשם לחדרה במפתיע בשעת לילה והקללות שהטיח בה הנאשם, אינן מוזכרות כלל בכתב האישום ואינן מגבשות כל עבירה של מעשה מיני כלשהו.

גרסתה של ח' ותיאוריה את האירועים בשנים עברו תואמים כמעט לחלוטין את דבריה במשטרה ובעיקר בעימות עם הנאשם (ת/14).

הסתרת המעשים לאורך השנים

41.        ח' הסבירה בעדותה, מדוע נמנעה מלחשוף את מעשי הנאשם משך שנים ארוכות כל כך:

"בהתחלה לא סיפרתי מפחד, משיתוק ממה שיקרה אם אספר (העדה מתפרצת בבכי) מי יאמין לי ומי לא יאמין לי, מה יקרה לכל המשפחה" (ע' 24 לפרוטוקול).

ע' 78 לפרוטוקול:

"אני מרגישה שאני שנים ריחמתי עליו. לא בשנים שזה היה, היו מספר שנים בודדות אבל רבות יחסית משהו כמו ארבע עד שש שנים, שלא היה שום מקרה בינינו. שניהלנו מערכת יחסים של אב ובת, לא אוהבת וחמה, אבל על פני השטח, של דיבורים על הא ועל דא. לא דיבורים ארוכים מאוד. אני כל השנים לא סיפרתי כי, כל השנים האלה לא סיפרתי כי אחרי שהתבגרתי ולא רציתי, עד היום לא רציתי לשאת בתוצאות שאם אני אספר, כי ריחמתי עליו. כי לא יכולתי לשאת על המצפון שלי, אני אגיד בכנות, אני העדפתי שהוא ימות מאשר לספר את זה".

ח' העידה כי במהלך השנים חששה, בין היתר, שתפגע בזוגיות של אחיה ושל גיסתה:

"במהלך השנים הפחדים השתנו, אחר כך זה היה פחד, בשנים האחרונות כשאח שלי חזר מחו"ל הוא וגיסתי היו זוג אז והיו לי המון פעמים בשנים האחרונות שאני רוצה לספר וכל פעם הם היו ביחד, וחשבתי שעם (כך במקור – ש.ב) אני אספר זה יהרוס את הזוגיות שלהם. ואז הם עמדו להתחתן, ואז בטח שלא טיכולתי (כך במקור – ש.ב) לספר, כל פעם לא יכולתי לספר פתאום חתונה ואח"כ תינוקת. ואם לא היה קורה מה שקרה באוגוסט אחרון, לא הייתי גם עכשיו מספרת. לא תיכננתי לספר.

שאלת בית המשפט: מה גרם לך לספר?

ת: אני הרגשתי כל השנים למדתי והתבגרתי והסתדרתי אבל הרגשתי שיש לי חזקה עליו כאילו כוח עליו כאילו הוא נתון בידיים שלי שאם אני אספר יש לי קלף כזה ולא רציתי לקחת על עצמי שבגלל שאני אפתח את הפה פתאום הבן אדם יהיה בכלא. ובמשך השנים עשיתי איתו חסד ופתאום באוגוסט האחרון הוא עשה את אשר עשה, והרגשתי מה החוצפן הזה עושה אחרי כל השנים שעשיתי בשבילו וסובלת ואוכלת את זה (מתפרצת בבכי)... ולא הייתי מספרת בחיים אם הוא לא היה עושה את זה... (ע' 24 לפרוטוקול).

             ובחקירתה הנגדית:

"אני בשנים האחרונות הייתי בטוחה שהוא לא יעז לעשות את זה יותר בחיים ואני ריחמתי עליו.... אבל כשהוא עשה את זה הבנתי שאני פשוט, אם אני לא אפתור את זה עכשיו אז.... אז הכל יכול, התחלתי כבר בשנים האחרונות, שכאילו יש לו איזה רגרסיה שהוא נהיה יותר ויותר גרוע גם מבחינת התנהגות גם מבחינת דיבור" (ע' 65 לפרוטוקול).

"אני בחרתי שלא להוציא את הדברים החוצה מסיבות ראשוניות שהן היו פחד ושיתוק של ילדה קטנה ובמשך השנים הפחדים האלה שינו את עצמם, כל פעם היה פחד אחר ובשנים האחרונות כשלא היו מעשים, אז לא רציתי לספר כי שוב היו כל מיני תוצאות שלא רציתי להתמודד איתן ולא הרגשתי כל כך פחד בשנים האחרונות לא הרגשתי כל כך מאויימת שהרגשתי שכאילו הוא פוחד ממני שיש לי קלף חזק עליו..." (ע' 75 לפרוטוקול).

יש להדגיש ולומר, כי הסברים אלה של ח' תואמים את דבריה במשטרה לפיהם "עד היום פחדה לספר לאיש מחשש לפירוק המשפחה ומתוך רחמנות עליו", ת/12א, ע' 2).

עדותה של ק' לגבי המעשים שבוצעו ב-ח'

42.        שמענו את עדותה של ק', אחותה הצעירה של ח'. ייאמר כבר כאן, כי ל-ק' בעיות נפשיות, אליהן ואל אופן השלכתם על עדותה, נתייחס עוד בהמשך. עם זאת, אביא כאן את עדותה המתייחסת למעשים שבוצעו ב-ח'.

43.        ק', אחותה הצעירה של ח', סיפרה בעדותה, כי בהיותה ילדה, היתה עדת שמיעה לחלק ממעשי האונס שביצע הנאשם בח'. כשנתבקשה להסביר למה כוונתה השיבה:

"אני שמעתי אותה בוכה כשאבא היה ננעל אתה באחד החדרים, ושמעתי אותה צועקת אבא די ומתחננת שהוא יפסיק" (ע' 252 לפרוטוקול).

ק' העידה כי היתה עדת שמיעה ל"אינספור" (ע' 253 לפרוטוקול) אירועים מסוג זה, בשעות אחר הצהריים, לפני שובה של האם מהעבודה, וזאת בהיותה בגיל גן ובית הספר היסודי.

כשנשאלה על ידי בית המשפט כיצד ידעה לומר כי המדובר במעשים מיניים דווקא, משמיעת קולות הבכי בלבד השיבה:

"...בגלל הצורה שהיא בכתה, בגלל שהבכי שלה היה כל כך היסטריה, אחרי זה היא היתה מסתגרת בחדר והיתה בוכה לבדה..." (ע' 254 לפרוטוקול).

לדבריה, כשניסתה לשוחח על כך עם ח', זו הגיבה בתוקפנות:

"היא היתה אומרת לי את לא נורמלית, מה את מדברת שטויות? איך את מעזה לדבר עליו ככה, איך את מעזה להגיד דבר כזה? היא היתה לפעמים גם מקללת אותי משוגעת וזה, לכי תעשי משהו עם עצמך" (ע' 253 לפרוטוקול).

בחקירתה הנגדית סיפרה ק' כי לא רצתה "להציק" לח' בשאלות רבות על כך, וכי לא סיפרה לאמה את מה ששמעה (ע' 302 לפרוטוקול).

44.        ק' סיפרה על אירוע בו ראתה את הנאשם מכניס את ידיו מתחת לתחתוניה של אחותה, ח':

"זה היה עדיין בתקופה שהייתי מוציאה את הכלב להרבה זמן. אני הוצאתי אותו בלילה וחזרתי איתו מאוחר, לא זוכרת בדיוק מתי, אחת שתיים. וראיתי את האור במדרגות. אבא ואמא אז היו ישנים בחדר בקומה למטה. ראיתי את האור במדרגות ומהר נכנסתי למיטה והעמדתי פנים שאני ישנה כדי שלא יהיו צעקות באמצע הלילה. וככה אחרי חצי דקה דקה אני פותחת את העיניים כי היה שקט, ואני רואה את אבא בתוך החדר עם היד מתחת לתחתונים של ח'. והעמדתי פנים שאני בדיוק התעוררתי משינה, אמרתי בקול חלוש כזה אבא, והוא אמר בדיוק שתי מילים, הוא כיסה אותה, אמר כיסיתי אותה והוא יצא מהר מהחדר" (ע' 250 לפרוטוקול). בחקירתה הנגדית הוסיפה ק' במענה לשאלות הסניגור, כי הנאשם היה לבוש באופן חלקי, לבש תחתוני סבא וייתכן שגם גופיה וכי ח' היתה שכובה על בטנה (ע' 306 לפרוטוקול). 

ק' סיפרה עוד על תגובתה של ח', כאשר ניסתה לשאול אותה על שראתה:

"... אני זוכרת שהעליתי את זה, ח' אמרה ש... ח' באותה פעם היא ענתה לי בטון שקט ולא תקף (צ"ל "תקיף" –ש.ב) היא אמרה שהיא לא, היא לא זוכרת, לא נראה לה, היא ישנה..." (ע' 252 לפרוטוקול).

ק' סיפרה לאמה בבוקר שלמחרת את שראתה, אולם זו התקשתה להאמין לדבריה. בחקירתה הנגדית אמרה ק':

"... היא אמרה שקשה לה להאמין בדבר כזה... אני, אני התעצבנתי כי אני פירשתי את זה כאילו היא לא מאמינה לי, אבל היא הסבירה לי שפשוט משהו שמפתיע" (ע' 275 לפרוטוקול).

הפניה לדורית קינן

45.        ק' סיפרה את מה שראתה גם לדורית קינן, הפסיכולוגית שטיפלה ב-ק' באותה עת, בפגישה בה נכחה גם האם.

כך סיפרה דורית קינן בעדותה (עת/5):

"...היא (ק' –ש.ב) מספרת שהיא ראתה בלילה שלפני, בשלוש לפנות בוקר, את האב מכניס את ידיו לתוך התחתונים של ח'. ההתרשמות שלי שזה היה ברור באותו רגע, לפי ההערכה שעשיתי, שזה לא היה בדמיון. היא תיארה את השעה, והיא תיארה שהיא ראתה את אבא עומד על יד המיטה של ח' ומכניס יד לתוך התחתונים....הנאשם שלל את היותו בחדר, הוא שלל את זה שהוא הכניס יד בתחתונים והוא אמר שהוא נכנס לכסות את ביתו" (ע' 168 לפרוטוקול).

וכשנשאלה האם זכור לה כי ק' סיפרה לה דבר מה נוסף בעניין זה, השיבה:

"ק' באותה פגישה סיפרה שהאבא נהג לשים יד על ישבנה, להזיז את הישבן, עוד הפעם אותו טענה בבדיקה עם הנאשם, הוא לא שלל את זה, רק שהוא טען שזה צחוק ולא הבין שאקט כזה הוא אקט של הטרדה מינית" (ע' 169 לפרוטוקול).

תרשומותיה של הפסיכולוגית דורית קינן הוגשו לנו. מתרשומת הפגישה עם ק', מיום 1.8.99, שכותרתה "שיחה עם ק' ואמא" (ת/7) עולה כי רשמה את עיקרי הדברים וכי ביום שלמחרת דיווחה עליהם לפקידת הסעד.

46.        בעקבות דבריה של ק' ותלונתה בפני הגב' קינן, זומנה ח' לשיחה עם גב' קינן, ומאוחר יותר גם לחקירה במשטרה. בשיחתה עם הפסיכולוגית, הכחישה ח' מכל וכל כי הנאשם ביצע בה מעשה מיני כלשהו. כך העידה ח': "התגובה שלי היתה הכחשה מוחלטת ואמרתי שאני לא זוכרת מקרה כזה, אני זוכרת שאולי זה קרה אבל לי לא ידוע שזה קרה ואז הפסיכולוגית שאלה אותי אם היו מקרים בנושא הזה והכחשתי לגמרי. אמרתי שלא שמעולם הוא לא עשה מקרים כאלה" (ע' 25 לפרוטוקול). 

בהמשך זומנה ח' לחקירת משטרה, וגם שם התמידה בהכחשותיה הנמרצות:

אני הכחשתי. חקרו אותי לגביו וכל השאלות ששאלו אותי אם הוא הטריד אותי מינית או הוא נגע בי, הכל אמרתי לא. אמרתי זאת כי לא הייתי בתקופה בחיים שלי שיכולתי לספר על זה ומכל הפחדים שלי לא רציתי לספר על זה והיה עוד משהו נוסף שצריך להתמודד איתו ולא רציתי (בוכה) וגם קצת ריחמתי עליו" (שם).

47.        וכך תיארה זאת האם, שנכחה גם היא בפגישה:

"...הפסיכולוגית קראה לנו, לח', לו, לק' ולי ביחד, ואמרה המצב כזה וכזה. ח' הכחישה, אני לא זוכרת אם היא אמרה: אני לא הרגשתי, ישנתי או לא זוכרת. והוא אמר : אני נכנסתי רק לכסות אותה. ומאחר שק' היתה במצב שאותה תקופה היו לה גם כל מיני סיוטים וחלומות רעים, אני גם הייתי ספקנית ולא ידעתי אם זה נכון או לא, אבל היא עמדה על שלה והפסיכולוגית היתה חייבת לדווח על זה למחלקת הרווחה בעיירה ולמשטרה" (ע' 116 לפרוטוקול).

גם האם סיפרה בעדותה כי ק' נפגעה מיחסה לדבריה:

"ק' באה אליי בטענות למה אני לא מאמינה לה זאת אומרת היא לקחה את זה קשה באמת.

שאלת בית המשפט: את מה היא לקחה?

ת: את כל העניין הזה שהיא ראתה אותו מה שהוא עושה. לקחה את זה קשה.

שאלת בית המשפט: מה זאת אומרת לקחה קשה?

ת: היא הזכירה הרבה פעמים את זה והיא באה אליי בטענות למה לא הגבת, למה לא עשית כלום? כי ח' הכחישה, ח' היתה בהכחשה ואני הרבה לא יכולתי לעשות פה" (ע' 117 לפרוטוקול).

לדברי ק' היא הבינה מאמה כי לא נעשה דבר עם תיק החקירה וכי לא מצאו עילה להאשמה (ע' 253 שורות 15-16).

גרסת הנאשם

גרסת הנאשם במשטרה

48.        הנאשם הכחיש בחקירותיו, בעימות שנערך בינו לבין ח' ובעדותו בבית המשפט את כל המעשים המיניים המיוחסים לו כלפי ח'. בחקירתו הראשונה במשטרה אמר הנאשם כי "מאז מלאו לח' כחמש שנים, לא נגעתי בה על אחת כמה וכמה לא מיששתי אותה או קיימתי איתה יחסי מין". הנאשם הדגיש כי הוא אוהב את ילדיו אהבת נפש וכי "אם הייתי יודע שמשהו עשה כן כנגד רצונה (של ח' – ש.ב) אני לא הייתי אחראי למעשיי כלפי אותו אדם" (ת/1, ע' 1).

כאשר עימת חוקר המשטרה את הנאשם עם גרסתה של ח', כי הנאשם בעל אותה השיב נחרצות: "לא היו דברים מעולם" (שם, ע' 3, ע' 4).

כאשר נשאל על אירוע הקורנפלקס אמר הנאשם בחקירתו במשטרה: "תחזור על השאלה, אני בשוק, חי נפשי אני בשוק, אני מכחיש מכל וכל, יכול להיות שהיא ישבה לי על הברך, יכול להיות שחיבקתי אותה. אני הייתי מחבק אותה... הייתי מוכן לחבק אותה עם כל האהבה שלי כאבא לבת, אבל לא מעבר לזה" (שם, ע' 4).

כשנשאל במהלך העימות ביניהם האם קיים עם ח' יחסי מין השיב הנאשם:

"אני יודע דבר אחד, ח' בתור ילדה היתה ישנה עם בובה (לא ברור) בין הרגליים אשתי ואני אפילו היינו צוחקים על כך אמרנו זה גיל ההתבגרות.

ח: בכיתה ג'?

הנאשם: כן. היית בשלבי התפתחות אם היא גילתה משהו היא היתה משפשפת את הבובה בין הרגליים לא פעם היתה מתיישבת לי על הברך ואמרתי לאשתי מה יהיה, תורידי אותה, אין מה לעשות.

ח: (לא ברור).

הנאשם: פעם, פעמיים. זה היה בתור ילדה הרבה פעמים היא היתה באה מתיישבת לי על הברך הייתי מוריד אותה מפעם לפעם גערתי בה די זה מספיק זה לא יפה.

חוקרת: או קיי הבנתי. אתה קיימת איתה יחסי מין? אתה קיימת עם הבת שלך יחסי מין? אני שואלת אותך.

הנאשם: שלילי" (ת/14, ת/14א, ע' 15).

49.        דבריו של הנאשם בעימות ובחקירתו במשטרה פותחים צוהר להשקפת עולם ולדפוסי חשיבה מעוותים. יש לתהות מדוע מצא הנאשם צורך להזכיר את סקרנותה המינית הטבעית של ח, קרוב לעשרים שנה קודם, בתגובה לאישומים נגדו.

במהלך העימות שנערך לנאשם ולח' הטיח בה הנאשם "שקרנית", ושלל לחלוטין את דבריה.

יש לתמוה על תגובתו של הנאשם במשטרה כאשר נתבקש להגיב על אירוע הקורנפלקס אמר:

"היא מתארת מקרה מאוד מאוד חמור, מקרה שאני לא זוכר דבר ראשון דבר שני אם היה אז זה מעולם מעולם לא עשיתי דבר כזה..." מיד לאחר מכן, חזר הנאשם על הסברו כי ח' נהגה כילדה קטנה להתיישב ולהתחכך ברגלו לסיפוקה המיני.

עדות הנאשם בבית המשפט

50.        גם בעדותו בפנינו הכחיש הנאשם נחרצות את המיוחס לו בכתב האישום.

במהלך עדותו פרץ הנאשם מספר פעמים בבכי, ואמר כי הוא נלחם על חייו. הנאשם העיד, כי מאז הגשת התלונה חרב עליו עולמו, הוא מרגיש שנעשה לו עוול (ע' 577 לפרוטוקול), וכי חייו כיום, ללא משפחתו ובמעצר ממושך, הינם "קליפה ריקה".

מטעם ההגנה אף הוגשו לנו מסמכים רפואיים המעידים כי הנאשם ניסה לשים קץ לחייו ביום 31.8.05, ימים ספורים לאחר מעצרו (נ/14).

51.        בפתח חקירתו הנגדית, נתבקש הנאשם להתייחס לדבריו בעימות במשטרה. הנאשם נשאל על ידי ב"כ המאשימה מדוע כשנתבקש להגיב על האשמותיה החמורות של ח', בחר לומר כי זו נהגה לספק את עצמה על רגלו. וכך השיב:

"כי זה זכור לי, בתור חוויה פעם הראשונה שזה קרה בכלל קיבלתי שוק, לא הייתי מורגל בדברים כאלה, גם היום אני לא אהיה מסוגל להתרגל לדברים כאלה, וזה דבר שזכור לי כי זה השאיר אותי בהלם בפעמים האלה" (ע' ­­­­582 לפרוטוקול). 

כשנשאל הנאשם על תגובתו בעימות לאירוע הקורנפלקס, השיב הנאשם לב"כ המאשימה:

"תשמעי גבירתי, קודם כל העימות הזה הכניס אותי להלם טוטאלי, הרבה לדבר לא דיברתי, וח' שפכה שם, אם אני זוכר נכון"...(ע' 586 לפרוטוקול, וראו גם ע' 589 לפרוטוקול). הנאשם העיד כי אם היה יודע כיצד מתנהל העימות היה מסרב לקיימו (ע' 591 לפרוטוקול).

הנאשם סיפר על מצבו הנפשי הירוד לאחר מעצרו ובעת הארכת מעצרו, כי התקשה להתמודד עם המעמסה הרגשית וניסה לשים קץ לחייו.

גם בהתייחסו לאירוע בו מצאה כתמי דם על חלוקה הכחיש הנאשם מכל וכל ואמר: "אני עדיין טוען שזה שקר" (ע' 590 לפרוטוקול).

כשנשאל הנאשם מדוע לא הכחיש בעימות את ההאשמות המיוחסות לו, ובחר להתעסק במקום בנושאים שוליים שאינם רלוונטיים השיב הנאשם:

"כי הייתי נסער ולא עיכלתי אפילו חלק מהדברים אפילו לא עיכלתי... תשימי לב לתשובות שלי, לא גבירתי, תשימי לב לתשובות שלי באותו עימות,

ש:כן?

ת: ותראי שהם חסרות קשר והקשר הגיוני בכלל, אני הייתי, אין פה רצף נורמלי, אני קראתי את התמליל, אני קראתי את התמליל, ח' מתרכזת שם בנושא הכספי במה שהיא קנתה או לא קנתה, במה שאני קניתי או לא קניתי על חצי מהעימות לפחות..." (ע' 591 לפרוטוקול).

בעימות בין ח' לנאשם, ח' אכן מטיחה בנאשם כי חי שנים "בחסד על חשבון אמא שלי ועל חשבוני" (ראו ע' 13 לתמליל ת/14א), כי לא פרנס את משפחתו וכי היא נאלצה לקנות מכספה שלה מקרר לאמה ומזגן לאחותה. אולם יש להדגיש ולומר, כי מדובר בנושא שעלה פעם אחת בלבד במהלך העימות, בקצרה רבה, ובוודאי שאיננו משתרע על מחצית העימות, כפי שטען הנאשם.

52.        הנאשם עומת בעדותו עם עדותה של ק', שראתה אותו מכניס את ידו לתחתוניה של ח' בשנת 1999. הנאשם חזר יותר מפעם אחת על דעתו, כי ק' מדמיינת את הדברים והכחישם: 

"אין פה שחור ולבן. אני נכנסתי כאבא נכנסתי לחדר שלהן מדי לילה כמעט, אם היה צורך. אם ק' היתה מתעוררת מסיוט כזה או אחר הייתי נכנס. ויתרה מזאת, אם ק’ היתה בוכה וצועקת עקב הסיוטים אז פ' היתה מתרגזת וצועקת בשביל מה עשית לי את הפוסטמה הזו, כי הרי ק’ היתה הריון בלתי רצוי. ולא זו בלבד אלא עוד שהיא גם לא הכי נורמלית, לפי חוות דעת של פסיכיאטרים. בשביל מה עשית לי את הפוסטמה הזו, לך תטפל בפוסטמה שלך.

ש : שמענו את זה כבר בישיבה הקודמת.

ת : יפה. אז אני חוזר ואומר זאת... אני לא מכחיש שהייתי נכנס לחדר של הבנות.

ש : אתה לא מכחיש שהיית נכנס -

ת : שנכנסתי לחדר של הבנות. אני מכחיש שעשיתי את מה שק’ טוענת שעשיתי" (ע' 563-564 לפרוטוקול).

מעשה מגונה ב-ק'

עדותה של ק'

53.        עדותה של ק', בת 22 בעת עדותה, נשמעה במערכת וידאו במעגל סגור. ק' אובחנה כסובלת מהפרעות נפשיות של אובססיביות קומפולסיביות והפרעת אישיות גבולית (נ/17 - ע' 5, נ/18) הפרעות אליהן אתייחס עוד בהרחבה רבה בהמשך.

ק' סיפרה כי בשנות ילדותה, הנאשם עבד בעבודות זמניות והוא היה זה אשר לרוב אסף אותה ואת ח' מהגן ומבית הספר. אמה, כך סיפרה, נהגה להגיע הביתה להכין ארוחת צהריים ומיד אחר כך חזרה לעבודתה (ע' 240 לפרוטוקול).  

ק' תיארה את הבעיות הנפשיות מהן היא סובלת ואת המסגרות הטיפוליות בהן טופלה. לדבריה היא סובלת מ"טקסים כפייתיים ומחרדות. מאז ומתמיד אני זוכרת את עצמי הולכת לפסיכולוגים, מגיל מאוד צעיר 4-5. ואני גם יודעת שעד גיל מאוד מאוחר אני הרגשתי מאוימת מגברים, מכל מישהו מהמין השני ומהגיל שלי ומעלה" (ע' 241 לפרוטוקול).

בחקירתה הנגדית הבהירה ק' כי גם כיום היא מטופלת נפשית במרפאות החוץ של בית החולים "שלוותא", פירטה את התרופות בהן היא מטופלת ותיארה בפירוט רב, תוך מודעות רבה למצבה, את ההפרעות הנפשיות מהן היא סובלת ואת ביטוין בחיי היום יום (ראו ע' 261 לפרוטוקול, שורה 6 ואילך). 

ק' פירטה גם המסגרות בהן טופלה לאורך השנים: במרכז הפסיכולוגי החינוכי בעיר מגוריה; מאוחר יותר, בגילאים 14-15 טופלה על ידי פסיכולוגית קלינית פרטית, הגב' דורית קינן (עת/5); לאחר מכן טופלה אצל פסיכיאטרית פרטית, ד"ר אורית ושלר; ובהמשך טופלה משך ארבע שנים נוספות בפנימייה ב------.

54.        ק' סיפרה, כי הרבתה להתעמת עם הנאשם ולריב עמו. לדבריה לפני שעברה להתגורר בפנימייה : "פעם בכמה חודשים הוא היה, היה משחרר עלי כעסים והיה מרים עליי יד" (ע' 242 לפרוטוקול). ק' סיפרה על מספר אירועים כאלה הזכורים לה שהסתיימו, לדבריה, ב"פליקים" (שם).

55.        בהמשך עדותה תיארה ק' את התנהגותו של הנאשם, שהיתה מינית ולא הולמת. כך אמרה בע' 243 לפרוטוקול:

"אני יכולה להגיד שכבר מגיל קטן אני הרגשתי דחייה מאבא והיתה לי בעיה עם מיניות, כל סוג של מיניות. אבא היה מסתובב בבית עם תחתונים, כמעט עירום לגמרי, תחתוני סבא...".

ק' סיפרה עוד, כי היא זוכרת אירועים רבים בהם הנאשם נהג לתפוס את ח' בזרועה "כמו איזה בובה", או נהג להוריד את מכניסה ותחתוניה ולנשוך אותה בישבנה, למרות צעקותיה ומחאותיה הנמרצות של ח'. בחקירתה הנגדית אישרה ק', כי גם האם נהגה להסתובב עם חולצות טריקו ולהרימן ("לא היתה מספיק מודעות ל... שמירה על צניעות של הגוף, ע' 274 לפרוטוקול). לדברי ק' התנהגותה של האם לא הפריעה לה שכן "ההתנהגות הכללית של אמא שלי מאוד שונה מההתנהגות הכללית של אבא שלי", שם).

56.        על מעשה מגונה שהנאשם ביצע בה, בהיותה בת 7, העידה ק':

"בגיל 7 כשהייתי בכיתה א' ועדיין ישנתי עם אחותי בחדר, אני זוכרת שאבא בא באמצע הלילה, זה פעם ראשונה שזכור לי שהוא נגע בי בצורה מינית. והוא שם את הידיים שלו מתחת לבגדים שלי, מתחת לחולצה, מתחת לתחתונים והתחיל למשש, לטייל אתם על הגוף. ואני... אני ככה לא ידעתי איך להגיב, לא ידעתי מה לומר, אני רק ידעתי שזה לא מרגיש לי טבעי אז לא יכלתי להגיב בצורה טבעית. מה שכן זה שאני התקרבלתי (כך במקור – ש.ב), זה לא היה נעים לי וקיוויתי שהוא יפסיק. אחרי כמה דקות הוא הפסיק ויצא מהחדר". המעשה אירע באמצע הלילה, ו-ק' הוסיפה: "אני חושבת שהתעוררתי... הוא חשב כנראה שאני מנומנמת, חצי ישנה, כי אני זזתי". ק' העידה, כי היא יודעת שלא מדובר בחלום. שנשאלה כיצד יכולה להיות משוכנעת בכך, לאור המחלות הנפשיות מהן היא סובלת, השיבה נחרצות: "כי לפי מה שאני יודעת אני לא סובלת מהזיות ומתופעות פסיכוטיות לפי כמו שאני מכירה את עצמי וכמו שאנשי צוות אמרו לי" (ע' 250 לפרוטוקול).

גם בחקירתה הנגדית, חזרה ק' על הדברים. כשנשאלה האם היא בטוחה כי אין המדובר בחלום השיבה בביטחון: "אני תמיד הייתי בטוחה שזה קרה" (ע' 296 לפרוטוקול) ואישרה כי לא סיפרה לאיש על האירוע עד לשנת 2000.

ק' נשאלה על ידי הסניגור האם ייתכן שהמציאה את הדברים על מנת להראות שהנאשם מתייחס גם אליה:

ש: אולי כל הסיפור הזה נולד עשר שנים לאחר מכן (כאשר סיפרה על כך לראשונה לדורית קינן – ש.ב), על רקע מסויים. רצית להראות לכולם הנה גם אלי אבא מתייחס, גם בי הוא כביכול חושק.

ת: אבא התייחס אלי המון, אני פעם הייתי הילדה של אבא, עד ששלב מסויים התחלתי להתעמת איתו.... אף פעם, אף פעם לא חסרה לי תשומת לב מאבא, להפך קיבלתי יותר מדי מבחינתי" (ע' 298 לפרוטוקול).

57.        ק' התייחסה לשני מעשים מיניים נוספים שביצע בה הנאשם, שיכונו להלן "אירוע הויברטור" ו"אירוע הרדיאטור". יש להדגיש ולומר כי זכרם של אירועים אלה לא בא בכתב האישום, ועליהם כמובן אין על הנאשם ליתן את הדין. אולם מאחר שהם מצביעים על התנהגותו היומיומית של הנאשם, קשייו לרסן עצמו והאווירה שבבית המשפחה, אסקור אירועים אלה להלן בקצרה רבה.

אירוע הויברטור

58.        ק' העידה על אירוע זה, שהתרחש עת היתה בת 13-14, בע' 250 לפרוטוקול:

"אני זוכרת שבתקופה קצת לפני שעברתי לחדר משלי.. ועדיין הייתי בחדר עם אחותי, הייתי בחדר עם אבא לבד והוא ישב על המיטה של ח', אני הייתי לבושה בבגדים ארוכים ודיברתי אתו, והוא שם את הידיים שלו על הישבן שלי וקרב אותי אליו והוא הרעיד לי את הטוסיק והוא שאל אותי איך הויברטור שלך?" (ע' 250 לפרוטוקול).

כשנשאלה לתגובתה למעשה השיבה: "אמרתי לו שזה לא מצחיק. הייתי נבוכה ואמרתי לו שזה לא מצחיק" (שם).

אירוע הרדיאטור

59.        ק' סיפרה על מעשה בעל אופי מיני נוסף שביצע בה הנאשם לפני מספר שנים, עת היו שניהם במטבח. ק' סיפרה כי ניגשה אל הכיריים במטבח, כשהנאשם ישב שם. כך תיארה:

"אני הייתי עם הגב אליו, ואני רציתי לבדוק מה יש בסירים...היינו שנינו לבד במטבח. והרדיאטור היה לידו ומעל הגז יש שקעים של חשמל. אז הוא לקח את התקע של הרדיאטור, אני הייתי בלבוש חורפי מלא, הוא לקח את התקע של הרדיאטור ולחץ אותו על הישבן שלי, והוא אמר לי שהייתי בדרך, שעמדתי לו בדרך, שהוא רצה לחבר את זה לחשמל... הוא כאילו אמר את זה בחצי צחוק, הוא אמר את זה בחצי צחוק.." (ע' 244 לפרוטוקול).

ק' דחתה בחקירה הנגדית את גרסתו של הסניגור כי מדובר במעשה שהינו לכל היותר בדיחה גרועה. כשאמר הסניגור, כי לדעתו אין המדובר במעשה בעל קונוטציה מינית, השיבה לו: "אני חושבת שזה היה מאוד מיני. שבהתחשב בזה שאני בת שלו זה בכלל כאילו..." (ע' 308 לפרוטוקול).

ק' העידה, כי סיפרה לאמה על המקרה. כששבה לפנימיית "---", סיפרה על כך לקרן ינאי, הפסיכולוגית שטיפלה בה בפנימייה. לדבריה, לאחר שדיווחה על המקרה, הוחלט על ידי הגורמים המקצועיים בפנימייה, להזמין את הנאשם לפגישה עמם. הפגישה התקיימה בחדרו של מנהל הפנימייה, אך מאחר שנבצר ממנהל הפנימייה להשתתף בפגישה החליף אותו פסיכולוג בשם מרק. היתה זאת פגישה קשה וסוערת:

"...מרק אמר לו, פנה אליו בהאשמה, פנה אליו בהאשמה שזו הטרדה מינית, ואבא התעצבן התחיל לצעוק עליו, מה זאת אומרת הטרדה מינית? אז הוא אמר לו כן, זו הטרדה מינית. וגם מה ש... באותה שיחה גם אמא סיפרה שהוא היה בא לסניף שהיא עבדה בו  ב--- והיה שולח ידיים לאנשים בצורה חופשית, נשים, גברים, טוסיק, צ'פחות, והוא האשים, והוא אמר לו תשמע, וגם זה הטרדה מינית. כל זה משך כל השנים זה היה הטרדה מינית. ואבא התעצבן נורא הוא התחיל לצעוק עליו והוא קם מהכיסא ורכן מעליו, והיה נדמה שעוד רגע הוא הולך להרביץ לו. קרן ועינת העירו לו שאנחנו לא רוצים שזה יתגלגל למצב פחות נעים, והוא הפסיק" (ע' 246 לפרוטוקול).

לדברי ק' מיד לאחר מכן החלה "השתפכות" של הנאשם: הוא אמר, כי הוא מאוד אוהב אותה, כי לעולם לא היה עושה דבר שייפגע בה והדברים שכנעו את הצוות, אולם "אני כבר לא ייחסתי חשיבות כי זה, כי הייתי בסרט הזה, זה היה לי נורא מוכר ההצגות שלו" (שם). ובהמשך, לשאלת בית המשפט, הסבירה, כי מדובר היה בריטואל קבוע לאחר שהיתה מטיחה בנאשם האשמות על מעשים מיניים או אלימים שביצע בה: "זו לא היתה פעם ראשונה ולא פעם שנייה שאני תוקפת את אבא בהאשמות. והוא בואי נאמר כשאמרתי משהו שהוא לא יכל להכחיש ששנינו יודעים טוב מאוד שקרה, הוא היה אומר לי, אבל אני אבא שלך ואני... ואני חיתלתי אותך, וכשהיית בוכה הייתי לוקח אותך על הידיים ומטייל איתך לילות שלמים. אני זוכרת את כל הטקסט" (ע' 247 לפרוטוקול). 

לדברי ק', בפגישה הזהירו אנשי הצוות את הנאשם כי להבא יפנו למשטרה.

גרסת הנאשם למעשים שביצע ב-ק'

60.        הנאשם הדגיש מאוד, עוד בהודעתו במשטרה, את בעיותיה הנפשיות של ק'. כך אמר בהודעתו ביום הגשת התלונה:

"בתי הקטנה ק' מאז היותה בגן סבלה מבעיות שלא ירדנו לפשרן, כל הניסיונות לפתור את הבעיות בדרכים הרגילות של מערכת החינוך כולל הישארות בגן חובה שנה נוספת ואני רוצה להדגיש גן לחינוך מיוחד. הניסיונות האלה לא הועילו, בבית הספר היו לה בעיות שלא נפתרו עד שבשלב מסויים בהיותה בת 16 יזמתי ואשתי הצטרפה ליוזמה שהיא צריכה טיפול פסיכולוגי, בעקבות התנהגות בלתי נשלטת בבית, במהלך הטיפול היא הגיע (כך במקור – ש.ב) לפסיכולוגית והתלוננה תלונות דומות לתלונות של ביתי הגדולה, אולם כאשר בתי הגדולה נשאלה האם היא יודעת משהו מכך, היא הכחישה מכל וכל. עובדה היא שהבת הקטנה שהתה ב--- שזו פנימיה מיוחדת ב----ובמהלך השהות שלה מצבה השתפר" (ת/1 ע' 1-2).

בעדותו בפנינו חזר הנאשם על דברים ברוח זו:

"אני יודע מי היא ק’, אני יודע מה הבעיות שלה עוד מגן הילדים. ביוזמתי היא נשארה שנה נוספת בגן ילדים טיפולי. ביוזמתי היא הגיעה לטיפול פסיכולוגי. מי שהלך לבתי ספר וקיבל חוות דעת מיועצים לגבי ק’ זה אני ולא פ'. אין לבית ספר יסודי ואין לחטיבת הביניים ואני יודע בדיוק מה היתה ההתפתחות של ק’ ומה הפגם בק’. לדאבוני, עם כל הכאב ועם כל האהבה שלי, ואלוהים יודע כמה אני אוהב את הילדים שלי, ועל כן אני יודע, רק אלוהים יודע כמה זה כואב לי" (ע' 487 לפרוטוקול).

הנאשם הכחיש כי נגע בק'. לדבריו, דיווחיה של ק' לדורית קינן על מעשים שבוצעו בה או באחותה, נבעו מהפנטזיות המיניות שלה, ומבעיותיה הנפשיות:

"אולי באוגוסט 1999 התלונה של ק’ הוגשה, אבל לא לגבי מקרה ספציפי שאירע באוגוסט 1999, אם זיכרוני אינו מטעני. אלא לגבי מה שהיא זכרה מהעבר הרחוק...וזה רדף אותה כל הזמן בדמיונות ובפנטזיות שלה, עם כל הכבוד, מהעבר הרחוק..." (ע' 565 לפרוטוקול).

61.        לגרסת הנאשם, היתה בבית המשפחה אוירה של פתיחות ושל רוח שטות שלוותה לא אחת בבדיחות גסות, גם מצידו וגם מצידה של האם. כשנשאל בחקירתו הנגדית האם נהג באלימות כלשהי כלפי ק' בנוכחותה של דורית קינן אמר: "הרמתי יד על ק’? יכול להיות, לא יודע, אני לא זוכר. אני לא זוכר".

הערכת העדויות

62.        העבירות המיוחסות לנאשם הינן עבירות המתבצעות לרוב בחדרי חדרים, הרחק מעין בולשת (ראו את דברי כב' השופט א.א. לוי בע"פ 2864/01 יוסף מסילתי נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1), 315, 322-323). הוכחת קיומם של מעשים מיניים מסוג אלה, המיוחסים לנאשם, תלויה ברובה בגרסאות המתלוננות והנאשם. כך גם במקרה דנן, בו עומדות גרסאותיהן של המתלוננות, שהן הראיות הישירות היחידות לעבירות המין המיוחסות לנאשם, מול כפירתו המוחלטת של הנאשם. אין ספק כי קיימת חשיבות מכרעת לבחינת מהימנותן ואמינותן של גרסת המתלוננות ומידת האמון שיש לתת בהן.

חובת ההנמקה המיוחדת על פי סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א – 1971, שבאה כתחליף לדרישת הסיוע לעדות יחידה של נפגעת בעבירות מין, מחייבת אף היא הקפדה יתרה בקביעת אמינותה ומהימנותה של ח. ככל שהעדות העיקרית חלשה יותר, תידרש הנמקה ממשית יותר להכרעה (י' קדמי, "על הראיות" חלק ראשון, תשס"ד, ע' 188). הדברים אמורים דרך כלל, קל וחומר במקרה דנן, שחלקם של האירועים אירעו לפני שנים, בהיותן של המתלוננות ילדות רכות בשנים. ככל שגרסאותיהן של המתלוננות היו איתנות ומוצקות יותר, פוחת הצורך בהנמקה. ראו בספרו של י' קדמי, "על הראיות", חלק ראשון, בע' 300:

"הכלל הוא, שככל שבית המשפט נותן אמון רב יותר בעדות הטעונה חיזוק, כך תידרש מידה פחותה של משקל ראיית החיזוק".

אבחן להלן את מהימנות העדויות שהובאו בפנינו.

מהימנות ח'

63.        שוכנעתי כי עדות ח' עדות אמת היא וקיבלתיה במלואה. עדותה של ח' לכל אורכה, מהימנה, מוצקה, עקבית, עומדת איתנה מול טענותיו הרבות מספור של הסניגור, תואמת את דבריה במשטרה, וראויה למלוא האמון והמשקל. ניכר היה בח' הקושי בתיאור המעשים שבוצעו בה בהיותה רכה בשנים, כשהיא עומדת מעל דוכן העדים מול הנאשם ועדותה לוותה בפרצי בכי קצרים. חרף היותה נסערת בחלקים מהעדות, ח' נצמדה לתיאור העובדתי של המאורעות, כשבולטת הימנעותה מתיאורים דרמטיים. ח' העידה במינוריות, נצמדה לעובדות שזכרה בבירור, לא הפריזה בתיאוריה ולא ניסתה לשוות למעשים של הנאשם נופך של חומרה. כך למשל כאשר נשאלה ח' באשר לאירועים המיניים שביצע בה הנאשם, אמרה מפורשות כי אירועים אלה לא נסתיימו תמיד בחדירה; כשנשאלה במשטרה, האם באירוע הקורנפלקס בא הנאשם על סיפוקו השיבה "...אני לא בטוחה לגבי גמר אני חושבת שיכול להיות שלא כי אני חושבת שבכיתי אני חושבת שיכול להיות שהוא לא גמר אני לא זוכרת..." ת/14א, ע' 16); וכשנשאלה במשטרה האם הנאשם ביקש ממנה לבצע בו מין אוראלי או ביצע בה מין אוראלי השיבה: "הוא לא ביקש ממני אף פעם דבר כזה אני לא זוכרת פעם אחת כזאתי אפילו לא, אני כמעט בטוחה ב- 100 אחוז". ח' הוסיפה, כי היא איננה בטוחה אם הנאשם ביצע בה מין אוראלי והוסיפה "לפעמים הייתי מתעוררת בתוך אקט כאילו אז אני לא זוכרת הכל" (שם, ע' 20).

הנה כי כן, ח' הקפידה לדייק ככל יכולתה בתיאורים שמסרה, הבינה הבן היטב את התוצאות של עדותה על כל השלכותיהן, ונצמדה לאירועים שזכרה בוודאות.

64.        הסניגור, עו"ד ד"ר משגב, העלה כל טענה אפשרית נגד עדותה של ח'. אתייחס להלן לעיקריות שבהן.

זיכרון חלקי של ח'

65.        טוען הסניגור בסיכומיו, כי ח' מתארת את מעשי הנאשם באורח "מעורפל ביותר – ולגמרי לא אמין" (ע' 1 לסיכומיו). בדקתי חזור ובדוק את עדותה של ח' וסבורתני, כי אין בטענה זו ממש.

ח' הסבירה בעדותה, כפי שפורט בהרחבה לעיל, כי היא איננה זוכרת את האירועים לפרטי פרטים:

"...אני לא זוכרת בדיוק, נכון. אני זוכרת בערך. אני לא זוכרת פֶּר אירוע בדיוק בשלב הזה הוא עשה לי ככה ואחרי זה הוא עשה לי ככה ובסוף הוא עשה ככה..." (ע' 69 לפרוטוקול).

וכאשר שאל הסניגור את ח' בחקירתה הנגדית, האם לדעתה זכרונה המעורפל איננו "מוזר", השיבה לו:

"לי זה לא נראה מוזר.

ש: לך זה לא נראה מוזר?

ת: לא. האמת שלא. אני יכולה קצת להסביר את זה למרות שאני לא פסיכולוגית, אם כי אני במשך שנים כן התעניינתי בעניינים פסיכולוגיים וקראתי על הרבה דברים, לא תביעות מיניות אבל קראתי על הרבה סוגים של התמודדויות עם טראומות, אבל זה לא נראה רלוונטי, אפשר הרי לאמת את זה בכל מיני מחקרים" (ע' 75 לפרוטוקול). 

המדובר בזיכרון המתייחס לפרטים מסויימים, אך אין בכך כדי לפגום במהימנות ובמשקל שיש ליתן לעדותה. אדרבא. התרשמתי כי ח' שהינה אישה נבונה ביותר, מודעת היטב להשלכות עדותה ולחשיבות של הדיוק בדבריה מעל דוכן העדים.

המדובר באירועים טראומטיים שאירעו לפני שנים, וטבעו של הזיכרון האנושי שלא לנצור פרטים כאילו תיעדה אותם בזמן אמת. כבר נקבע בפסיקה, כי גם אם עדותה של מתלוננת בעבירות מין איננה מושלמת – אין פירוש הדבר שהיא אינה שלמה. ראו לעניין זה את דבריה של כב' השופטת שטרסברג-כהן בע"פ 993/00 אורי שלמה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6), 205, 233:

"אין לצפות מאדם כי יזכור פרטי אירוע טראומתי כאילו תיעד אותו בזמן אמת, במיוחד כאשר מדובר בקורבן עבירת מין. לפיכך השאלה איננה אם קיימים אי דיוקים ואי התאמות בפרטים, אלא אם המקשה היא אמינה ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרת מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק".

ובע' 236:

"החיפוש אחר הגירסה העובדתית המושלמת, במיוחד כשמדובר בעבירות-מין, הוא חיפוש עקר ולו בשל העובדה שנדבך מרכזי במשפטים מסוג זה הוא עדויותיהם של בני-אנוש, שמטבעם אינם מושלמים ואינם ניחנים בזיכרון מושלם".

וראו גם את מאמרם של מירב דדיה ועידו דרויאן "הקרבן בהליך המשפטי" הסוד ושברו 498 (צביה זליגמן וזהבה סולומון עורכות, 2000) על הקושי לעבד את החוויה הטראומטית ולהיזכר בה בשלמות בנקודת זמן מאוחרת:

"במקום לזכור חוויות בשלמות פורצים לתודעה היבטים שונים של החוויה, בדרך כלל ללא שליטה. כך שפעמים רבות, נפגעי טראומה אינם יכולים לספר את סיפורם בשלמות, אלא באופן מקוטע ורצוף פערים רבים" (שם, בע' 499).

הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר המדובר בעבירות המבוצעות בילדה רכה בשנים, לפני שנים רבות, על פני שנים ארוכות, כשמשמעויות המעשים אינן נהירות לה.

ראו את דבריו של המלומד פרופ' אלי זומר בנייר עמדה שהגיש ב- 1994 למועצה הלאומית לשלום הילד וצוטטו על ידי כב' השופטת ע' ארבל בע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני, תק-על 2007(3), 16 (ניתן ביום 3.7.07):

"אלימות המופעלת כלפי ילד על ידי מבוגר ידידותי או על מבוגר ידידותי או על ידי בן משפחה היא קשה במיוחד לעיכול רגשי (...) אירועי ההתעללות עלולים להיות כה מרוחקים מההקשר של שגרת החיים הרגילה של הקורבן, עד כי הם מאבדים לחלוטין כל מובן הגיוני. בתור אירועים חסרי פשר והקשר, אין הם יכולים לקבל משמעות המאפשרת הטמעתם בזיכרון".

אין תימה איפוא, שח' זוכרת את השתלשלות האירועים מנקודת מבטה של ילדה והיצמדותה למאורעות שהיא זוכרת בלבד מחזקת את מהימנותה בעיני. גם אם זכרונה של ח' איננו מושלם והיא איננה זוכרת כל פרט ופרט בפגיעות בה, תופעה מוכרת וידועה בקרב קורבנות עבירות מין, אין בכך כדי לפגום כהוא זה בגרעין הקשה של גרסתה.

עדות כבושה של ח'

66.        טוען הסניגור בסיכומיו, כי ח' כבשה את עדותה משך שנים רבות, ולדבריו "ה'הסבר' של המתלוננת לכך שבמשך כל השנים היא לא סיפרה דבר, קצת מוזר, אם לא מעבר לכך" (ע' 28 לסיכומיו); הוא מציין, כי בשנת 2000 ח' אף הכחישה בפני דורית קינן ובפני המשטרה כי בוצעו בה מעשים מיניים כלשהם ולהשקפתו "כל עניין המשטרה והחקירה שהתקיימה נשמע בפיה של המתלוננת מאוד מוזר" (שם); ההסבר ההגיוני היחיד לשתיקתה של ח' הינו שדבר לא אירע (ע' 33 לסיכומיו), כך הסניגור.  

ח' הסבירה בצורה ברורה ומנומקת, מדוע נמנעה מלספר על מעשי הנאשם לאורך השנים, כפי שהסבירה בחקירה הנגדית:

"כל הזמן עמד לי מול העיניים, מה יקרה אם אני אספר? אם אני אספר יקרה המשפט, אם יקרה הוא ילך לכלא וזה יהיה על המצפון שלי, אם אני אספר כל המשפחה שלי תהרס, אם אני אספר כולם יפנו לי את הגב, אם אני אספר מי יאמין לי, ואלו דברים שתמיד עמדו לי מול העיניים (העדה בוכה)" (ע' 66 לפרוטוקול).

ח' הסבירה עוד, כי בשנים בהן היתה הפוגה במעשים המיניים מצידו של הנאשם, החל בתקופת הצבא, לא חשה צורך להתלונן (ע' 78 לפרוטוקול), כי בשנים האחרונות חששה לפגוע ביחסיהם של אחיה וגיסתה (ככל הנראה מחשש ל"הכתמת" המשפחה), חשה כי יש לה "קלף" על הנאשם ולא חשה כה מאויימת על ידו. כמו כן, הסבירה ח', כי לא היתה בשלה להתמודד עם השלכות חשיפת המעשים. 

בדבריה אלה נמצא אף הסבר להכחשותיה הנמרצות בפני דורית קינן ובפני חוקר המשטרה בשנת 2000, לאחר שק' דיווחה על כך שראתה את הנאשם מכניס את ידו לתחתוניה של ח'. ח' הגנה על "סודהּ" מכל משמר, ונמנעה מלחשוף את המעשים, גם כאשר היו לה הזדמנויות לעשות זאת. ולא מן המותר להביא, בהקשר זה, את דבריו של כב' השופט ס' ג'ובראן בע"פ 2677/06 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(2), 510, 514:

"קיומו של הסבר סביר ומשכנע לטעם שבכבישת העדות ולגורם שהביא לנתינתה בזמן נתון, מאפשר ליתן לעדות את משקלה הראייתי המלא, ככל עדות אחרת (ראו לעניין זה, ע"פ 795/88 עמר נ' מדינת ישראל, פ"ד מב (4) 294).

כבישת עדויותיהם של קורבנות עבירות מין הינה תופעה מוכרת ושכיחה. במצבים אלה, עצם ההשתהות בהגשת התלונה לא תפחית בהכרח מאמינותה. בית משפט זה קבע לא אחת, כי רגשות כמו פחד, בושה ומבוכה בולמים את קורבן העבירה מלהתלונן על אשר אירע לו בסמוך לאחר מעשה... עסקינן במערכת יחסים מורכבת, כאשר מימד נוסף נלווה לכך שעה שקורבן העבירה הינה קטינה רכה בשנים אשר אינה תופסת את מלוא משמעות מעשה העבירה, בסמוך להתרחשותו... כאשר זו אינה חזקה מספיק על מנת להתמודד כנגד הפוגע וספק אם היתה מודעת לקיומם של גורמים חיצוניים למשפחה אשר יכולים להושיט לה עזרה. ייתכן ואי הפנייה להליך פלילי נובעת מסיבות של חשש "לכתם" או העדר כוחות נפשיים ואולי אף שליטה תודעתית של הפוגע בקורבן. לעיתים אף נוצרים קשרים או יחסי תלות רגשית בתוקף ודיווח פירושו שבירת סוד הקשר ובגידה. התנהגות כזו אופיינית לסוג זה של קורבנות עבירה, ומשכך, קבעה הפסיקה לאורך כל הדרך, כי במקרים רבים אין בתלונה מאוחרת או בהתנהגות פסיבית של קורבן עבירת המין כשלעצמם כדי לפגום במהימנות העדות (ראו ע"פ 6279/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 10189/02 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ; ע"פ 4968/98 טובולוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 4721/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (1) 684)".

דברים כדרבנות, שנדמה שנכתבו לעניינו.

ח' המשיכה להתגורר בבית בתקופת הצבא ולאחריה

67.        הסניגור מוסיף ומעלה, בסיכומיו כי ח' לא ידעה להסביר מדוע ביקשה לשרת קרוב לבית בעת שירותה בצבא וכי הסברה בעניין זה הינו "יותר מתמוה" 0ע 30 לסיכומים). גם בטענה זו אין כל ממש.

ח' הסבירה בעדותה, כי החיים במחיצתו של הנאשם, גם אם אינם מסוכנים עבור האם, אינם נעימים, בלשון המעטה:

"...לא דואגת שהוא (הנאשם – ש.ב) יהרוג אותה. אני דואגת למצבה הנפשי, כי אני יודעת שאני חשובה לה והיא חשובה לי, ואני יודעת שלפעמים היא סובלת ממנו. לא אמרתי שהוא מכה אותה, אבל זה לא אומר שזה כיף לחיות איתו..." (ע' 66 לפרוטוקול).

וכשנתבקשה ח' על ידי בית המשפט להסביר את דבריה השיבה:

"כשהוא בבית, הוא מובטל. אז זה לא שהוא הכי סימפטי. הוא היה עצבני, הוא היה יוצר חיכוכים עם אחותי ואחותי אני חייבת לציין שאחותי לפעמים היתה אשמה בזה לפחות כמוהו, רק ההבדל הוא שהיא מובחנת עם בעיות רגשיות ופסיכולוגיות ועל כדורים פסיכיאטריים והוא בן אדם בן חמישים וחמש... הוא יצר המון מתחים, בדיוק בתקופה האחרונה לפני שנפרדתי מהחבר שלי, הייתי ישנה או אני אצלו או הוא אצלי, בתקופה האחרונה אני ישנתי אצלו, כי הרגשתי כמה שהוא (הנאשם –ש.ב) צועק, הוא מדבר, הוא מדבר בקול רם... הוא חושב רק על עצמו, הוא לא בן אדם סימפטי, הוא לא משרה רוגע, כשהוא עצבני אז הוא ממש גרוע..." (ע' 66- 67 לפרוטוקול). 

גם אנו ראינו והתרשמנו, באורח בלתי אמצעי, מהפן הזה באישיותו של הנאשם, ודבריה של ח' באשר למזגו החם - מדוייקים.

הסברה של ח' מתיישב עם התפקיד ההורי שנטלה לעצמה במערכת המשפחתית, כפי שעלה אף בעדותה של דורית קינן (ע' 160-161 לפרוטוקול). ח' אף הסבירה, בקטע אחר בעדותה, כי בשנות הצבא חשה פחות מאויימת על ידי הנאשם, כפי שהובא לעיל.

68.        גם אם ייתכן שבדיעבד ניתן לחשוב, בחוכמה שלאחר מעשה, כי התנהגותה של ח' איננה רציונלית והיה עליה לעזוב את הבית בתקופת הצבא, יש להיזהר בבחינת התנהגותה של מתלוננת בעבירת מין בחוכמה שלאחר מעשה. עמד על כך כב' השופט י' טירקל בע"פ 1258/03, פלוני נ' מדינת ישראל תק-על 2004(1), 3557 ,עמ' 3565:

"עוד טוען המערער, כי התנהגותה של המתלוננת - שנענתה לבקשתו להצטרף אליו ל"סיבוב בשוק" - "אינה מתיישבת עם האישומים אותם טענה". טענה זאת יש לדחות. במקרים רבים התנהגותו של קורבן עבירה - במיוחד עבירת מין - נראית תמוהה, מוזרה ולא הגיונית מבעד לעיניו של המשקיף מן הצד, שהיה נוהג אחרת באותן נסיבות. כך, באחת הפרשות, הסכימה מתלוננת להיפגש עם המערער - למרות שאנס אותה כשבוע קודם לכן - ואפילו הלכה אתו מרצונה ממקום ציבורי הומה אדם למקום מבודד. על כך אמרתי כי:

"אכן, יכול שהתנהגותה של מתלוננת בעבירת מין (ואולי גם התנהגותו של מתלונן אחר הנתון במצוקה) תיראה למשקיפים עליה ממרחק של זמן וממרומי יישוב הדעת ושיקול הדעת של המשקיפים, מוזרה, בלתי הגיונית, בלתי נבונה ואולי אף מטופשת. יכול שאנו, היום, כאן, היינו נוהגים אחרת. אולם, אין לשכוח שאדם - אפילו הוא נבון ומיושב מטבעו - עלול להידחף על ידי תחושה של לחץ ומצוקה להתנהגות שאינה מתיישבת, לכאורה, עם תבנית אישיותו. עוד אין לשכוח, כי בבואנו להסיק מסקנות מן ההתנהגות, אין אנו עושים זאת בגדר 'ביקורת התבונה' שבה, אלא בגדר ניסיון לקבוע אם נעברה עבירה. לעניין זה יש לבחון את מכלול הפרטים של ההתנהגות על רקע נסיבות הפרשה כולן, כדי לאתר ולזהות את ההסבר הנכון והאמיתי להתנהגות" (ע"פ 599/02 פרי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). עוד ראו: ע"פ 316/85 הנ"ל; ע"פ 5739/96 אוחנונה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 721)".

הנה כי כן, הסברה של ח' לעניין הישארותה בבית המשפחה הגיוני ומקובל עליי לחלוטין, ואין בהישארותה בכך כדי לכרסם כהוא זה במהימנותה.

עדותה של ח' לא משתלבת עם עדותה של האם

69.        הסניגור מוסיף וטוען כי אין דבר התומך בגרסתה של ח', ועדותה של האם, שלא הבחינה במתרחש משך שנים ארוכות, מוכיחה כי לא היו דברים מעולם. לדבריו, האם איננה מסוג האנשים שידעו על מעשים מסוג זה ויעברו בשתיקה לסדר היום. עוד טוען הסניגור, כי קיימות סתירות בין עדויותיהן של האם ו-ח'.  

70.        בעדותה סיפרה האם כי הנאשם הרבה לפלרטט עם נשים, לרבות חברותיה, ונגע בהן לעיתים בניגוד לרצונן. אולם לעדותה, מעולם לא עלה בדעתה כי הנאשם מבצע עבירות מין ב-ח'. כשנשאלה בחקירתה הנגדית על דברים שאמרה בהקשר זה בחקירתה במשטרה "מכאן, ועד לאנוס את הבת שלך הדרך ארוכה" (הודעה שלא הוגשה לנו על ידי מי מהצדדים) השיבה האם:

"נכון, כי זה נראה לי לא הגיוני. מה, אז הדרך ארוכה, מה. חצי מהגברים, ואני לא רוצה להשמיץ אף גבר בארץ הזאת, ואני עובדת עם נהגי מוניות, ולא רק הם, שולחים ידיים ורומנים והכול, ולא יושבים בשביל זה בבית סוהר ולא נענשים בשביל זה. כן טוב לאישה, לא טוב. אז בסדר, אז יש רומנים, אז ממזמזים את זאת וממזמזים אחרת, אבל לבת שלך? מי מדמיין את זה? בוודאי, חייתי כל השנים עם זה שהוא שם ידיים על החברות שלי. החברות שלי עם השנים גם קיבלו את זה כבר בצחוק... עם המבטים על הנשים והידיים והאמרות והבדיחות, זה לא מצא כל כך חן בעיני, אבל לכי תחשבי שהוא שם ידיים גם על הבת שלך. בוודאי שאני חושבת שהמרחק הוא רחוק. כמו שאני אומרת שמה שגברים עושים זאת נורמה לא יפה, אבל זאת נורמה" (ע' 134 לפרוטוקול).

האם העידה עוד כי לאורך השנים, למעט אירוע אחד בו הבחינה כי הנאשם מציץ לחדר האמבטיה בעוד ח' מתקלחת (ע' 119 לפרוטוקול), לא חשה במאום ("זה הכל ב- 30 שנה, מזה ב- 25 שנה. זה מה שאני זוכרת כרגע", ע' 130). אולם כיום, בבחינה בדיעבד של הדברים ברור לה כי "הכתובת היתה על הקיר, שאני לא ידעתי לקרוא אותה, זה העניין" (ע' 149 לפרוטוקול); וכן כי "אני לא הייתי מספיק חכמה לקשר בין הדברים, זאת האמת, אני אמרתי את זה לקלאודיה (ב"כ התביעה – ש.ב), שכנראה הכתובת היתה על הקיר ואני הייתי המטומטמת הכי גדולה פה (ע' 119 לפרוטוקול). האם סיפרה עוד, כי היא חשה רגשות אשמה על שלא הבחינה במצוקתה של ח' "אני עוד אוכלת את עצמי שהייתי עיוורת ולא ראיתי" (ע' 129 לפרוטוקול).

71.        האם התייחסה בעדותה לדברים שאמרה לה דורית קינן, שאף הם לא עוררו את חשדה, שכן חשבה שהכל תקין אצל ח', ואילו ק' הינה זו הזקוקה ליתר טיפול ולהשגחה: 

"הפסיכולוגית ישבה עם הבנות ואיתי שבוע אחרי זה, ואני הייתי כנראה טיפשה מדי להבין את המסרים האלה. היא הסתכלה על ח' בעיניים. למעשה אני פחדתי יותר על ק'. אני לא יודעת למה. ח' נראה לי מוגנת, בטוחה, חכמה, עדינה. אין בעיה עם ח'. אני התמקדתי בק', כי ק' היתה בטיפול פסיכולוגי. אני התמקדתי למה היו לה מריבות איתו הרבה. אני התמקדתי בק', פחדתי עליה, אני לא יודעת למה. כשאני מסתכלת אחורה, אני אומרת: היא הרי היתה פותחת את הפה על כל דבר והגדולה שתקה. הפסיכולוגית הסתכלה על ח' במבט רב משמעי, הסתכלה עליי ואמרה לי: תיראי, אני חוששת שהקורבן פה זאת ח'. היא אמרה לי את זה חד וחלק, אבל אני לא הבנתי למה היא מתכוונת קורבן. לא הבנתי מה...

שאלת בית המשפט: ולא שאלת את הפסיכולוגית ?

ת: כן, אבל היא לא אמרה לי בפירוש זהו. את מבינה? היא לא אמרה לי בפירוש. היא אמרה לי את המשפט הזה שלא יוצא לי מהראש: אני חוששת שח' היא הקורבן . היא לא אמרה לי מה ומוּ. אולי הוא סתם נוגע בה, כי האמת הוא לא נגע בח', הוא נגע בק'. זאת אומרת מידי פעם היה צובט אותה, לא את ח'. אז היא אמרה לי ואני לא הבנתי כנראה..." (ע' 118 לפרוטוקול).

גם הפסיכולוגית דורית קינן נשאלה כיצד הגיבה האם לדבריה של ק' בפגישה:

"ש: ...כשק' חשפה בפגישה אצלך את אותו אירוע שבו היא ראתה את הנאשם מכניס את הידיים לתחתונים של ח', מה הייתה התגובה של פ', של האמא, לסיפור הזה.

ת: לא הייתה תגובה רגשית הולמת. לא משהו שהיה זעזוע, או לא חוסר אמון, היא גם לגבי הזה אולי זה לא מציאותי, כן מציאותי, לא הייתה תגובה רגשית הולמת...

ש: והתגובה המעשית את זוכרת, מה בכלל, איך היא התייחסה לאירוע הזה?

ת: אני רק יכולה לתאר את זה. לא בזעזוע עמוק, לא באיזה מן תגובה רגשית שמצפים". (ע' 183 לפרוטוקול).

הנה, איפוא, גם מנקודת מבטה של הפסיכולוגית דורית קינן, הדברים לא נקלטו והופנמו על ידי האם.

72.        עדותה של האם מהימנת עלי ושוכנעתי כי הדברים אכן לא חלחלו לתודעתה, גם אם בדיעבד "הכתובת היתה על הקיר", כהגדרתה.  האם היתה כולה ורובה שקועה בעבודתה, בדאגתה ועושה ימים ולילות לפרנסת המשפחה, כשהנאשם היה זה שטיפל בילדים מעת לעת, ובשובה ממלאכת יומה היתה עייפה ולא נתנה דעתה לנעשה בביתה.

ח', נערה אינטליגנטית ונבונה, שמרה על שתיקה מוחלטת, ו"הצליחה" להסתיר את המעשים ולהכחישם כאשר "נדרש", כפי שהסבירה בעדותה. אל טרוניותיה של ק', שהרבתה לריב עם הנאשם וסבלה מבעיות נפשיות, התייחסה האם בספקנות. לכך יש להוסיף את העובדה כי האם עבדה שעות ארוכות מחוץ לבית, וכי הנאשם ביצע את מעשיו לרוב בהיעדרה.

לא מצאתי כי יש בכל אלה כדי להעיד כי הדברים לא קרו כפי שטוען הסניגור, אלא שח' הטיבה להסתירם.

73.        האם הינה אישה חכמה ואסרטיבית. עדותה  כי לא ראתה את הכתובת שהיתה על הקיר מהימנה עליי, והתרשמתי כי למרות שמערכת היחסים בינה לבין הנאשם היתה רחוקה מלהיות אידילית, בוודאי ובוודאי שלא היתה משתמשת בבנותיה לצורכי מאבקים משפטיים כאלה ואחרים הקיימים בינה ובין הנאשם.

יתרה מזו, האם הגנה על הנאשם בשנים עברו, למרות שמערכת היחסים בינה לבין הנאשם היתה צוננת. כך למשל, היא לא מיהרה לגבות את ק' בתלונתה בשנת 1999 בפני דורית קינן; האם העידה בפנינו כי לעיתים כפה הנאשם את עצמו עליה מבחינה מינית, דבר שהכעיסה מאוד, אך לא היה בכוונתה להתלונן על כך (ע' 146 לפרוטוקול). אין כל ספק, כי התנהגות זו איננה מאפיינת מי שמבקשת להתנכל לנאשם, כטענת הסניגור.

74.        הסניגור מוסיף וטוען ומעלה, כי שתי תמיהות נוספות העולות, לטענתו, מעדויותיהן של ח' והאם ב"אירוע החלב".

האחת, כי בעת שח' פנתה לאמה, בפרץ של רגשות הציעה לה להריח את ידה, שעליה קרם הגוף. לדברי הסניגור, היה על ב"כ התביעה לשאול את האם האם נענתה להצעתה של ח' אם לאו. לא מצאתי בטענה זו מאום. לו רצה הסניגור לברר סוגיה זו לאשורה, יכול היה לשאול על כך את האם בחקירתה הנגדית, מה גם שלא מצאתי כל חשיבות למענה לשאלה זו.

תמיהה נוספת אליה התייחס הסניגור, היא, האם סיפרה ח' לאם על מעשי הנאשם בשנים עברו אם לאו. על פי גרסתה של ח', היא סיפרה לאמה בסערת רגשות ובקצרה רבה כי "זה נמשך כבר שנים". האם לעומת זאת, העידה כי לא ידעה על מעשי הנאשם בשנים עברו וכי שמעה עליהם רק מאוחר יותר, מאחד השוטרים.

לאור הנסיבות בהן נערכה השיחה אין בדברים אלה כל תמיהה. ח' העירה את אמה משנתה, כשהיא צועקת, בוכה ונתונה בסערת רגשות עצומה. שתיהן העידו, וכך גם הנאשם,  כי השיחה היתה מהירה, סוערת וקולנית מאוד. אין להתעלם גם מתוכן הדברים שאמרה ח', שלכשעצמם דברים חמורים ונדרש זמן לעבדם, להכילם ולהבינם. אין תימה איפוא, כי אין התאמה מלאה בין עדויותיהן של האם וח', שהינה אך טבעית בנסיבות השיחה, ולא מצאתי בכך כדי לכרסם בעדותה של ח'. נהפוך הוא, לו היו מתאמות השתיים את גרסותיהן, לא היו נמצאים כל סתירות או הבדלים בגרסותיהן.

75.        לא מצאתי, איפוא, כל ממש בטענותיו של הסניגור לגבי אמינותה של ח', ואין בטענותיו כדי לשנות את מסקנתי, כי עדותה של ח' ראויה למלוא האמון ולמשקל ראייתי מירבי. מה גם שעדותה של ח' איננה עומדת לבדה מול עדות הנאשם, וקיימים לה חיזוקים רבים שעוד יפורטו בהמשך, הגם שאינם נדרשים לנוכח האמון הבלתי מסוייג שנתתי בעדותה.

הערכת מהימנות ק'

76.        ק' הינה בחורה צעירה, אינטליגנטית, שפתה רהוטה, והיא מודעת היטב למצבה לבעיות הנפשיות מהן היא סובלת, כפי שפירטה בעדותה. במהלך עדותה לא הסתירה ק' את תיעובה וסלידתה מהנאשם, וכי היא והנאשם הִרבו לריב ביניהם. כך אמרה בחקירתה הנגדית, בע' 281:

"אני עדיין חושבת שהוא מגעיל. אני עדיין חושבת שהוא מעולם לא תפקד כאבא. אני עדיין חושבת שהוא היה בעל גרוע ואת זה אני יכולה להגיד גם כשאני מסתכלת על זה מגיל 22".

ק' סיפרה כי יש לה מספר זכרונות טובים מהנאשם:

"הדחייה (מהנאשם – ש.ב) תמיד היתה לי אבל אני זוכרת ג'סטות מצדו. אני זוכרת שהוא לקח אותי ליום כיף בסופרלנד, אני זוכרת ש.. שהייתי ילדה מאוד קטנה והיינו הולכים לים, אמא היתה נכנסת מעט מאוד למים אם בכלל ואני זוכרת שאבא לימד אותי ואת ח' במים הרדודים כאילו להיות רק על הידיים. אה.. אני זוכרת שנסענו לכנרת ואמנם נשרפתי אבל זה זכור לי כזיכרון טוב... אלה ג'סטות שזכורות לי בצורה טובה, זכרונות טובים.

שאלת בית המשפט: זאת אומרת את זוכרת אותם כזכרונות נעימים וטובים מאבא?

ת: כן, נכון. נכון" (ע' 286 לפרוטוקול).

ק' סיפרה, כי הנאשם היה מתקשר למורותיה כאשר ילדים בבית הספר היו מציקים לה ("בניגוד לאיך שהוא היה מתנהג אלי בבית", ע' 266 לפרוטוקול), והוסיפה, כי הנאשם אף ערך מספר שיחות טלפון על מנת לנסות להקל עליה את האינטראקציה עם ילד ספציפי שהיה מציק ומתנכל לה (ע' 268 לפרוטוקול).

עוד העידה ק', כי כאשר סבלה מסיוטים, הנאשם הוא זה שנכנס לחדרה והרגיעהּ (ע' 303 לפרוטוקול), וכי הנאשם רשם אותה לחוג להגנה עצמית והסיע אותה לשתי תחרויות במסגרת החוג (ע' 267 לפרוטוקול).

הבעיות הנפשיות מהן סובלת ק' והשלכותיהם על משקל עדותה

77.        כפי שהוזכר לעיל, ק' סובלת מבעיות נפשיות. בטרם אעריך את עדותה, מן הראוי לתת את הדעת לשלל הראיות וחוות דעת המומחים בעניין מצבה הנפשי, שהובאו על ידי הצדדים. מטעם התביעה העידו בפנינו לעניין מצבה הנפשי של ק' הפסיכולוגית דורית קינן (עת/5) וקרן ינאי (ת/14). מטעם ההגנה העידו בפנינו ד"ר רננה לוקאס (עה/2), הגב' פרי גביש (עה/3), וד"ר טוביה זקהאם (עה/4).

עדות דורית קינן (עת/5)

78.        דורית קינן, פסיכולוגית קלינית מזה 30 שנה, עובדת כיום בבית החולים "שלוותא" ובקליניקה פרטית, ומתמחה בטיפול בילדים ונוער ובהדרכות הורים. הנאשם והאם פנו אליה בעקבות איומים אובדניים של ק' והתפרצויות זעם מצידה. דורית קינן טיפלה בק' משך שנתיים (בשנים 1998-2000), ומסגרת הטיפול שילבה טיפול פרטני בה וטיפול משפחתי (ע' 106 לפרוטוקול).

הגב' קינן סיפרה, כי הבחינה שלק' תסמונת של אובססיה מאוד חזקה, והיא לעיתים במצבים של הצפה ושל חרדה (ע' 165 לפרוטוקול) ולכן הפנתה את ק' להערכה פסיכיאטרית. עוד העידה, כי במהלך שנתיים של טיפול היה אירוע חד פעמי של בלבול בין דמיון ומציאות אצל ק', בו דיברה ק' על שדונים:

"היה בלבול בין דמיון ומציאות והיא דיברה על שדונים והתארגנה בתוך הפגישה" (ע' 165 לפרוטוקול). בהמשך סיפרה הגב' קינן, כי המקרה בו הזכירה ק' את השדונים היה המקרה היחיד בו עלה בלבול בין מציאות לבין דמיון והסבירה "היא (ק' – ש.ב) הייתה במצב של חרדה מאוד גדולה והיה נראה לה שהיא ראתה  שדונים ולא היה לה ברור אם זה חלום או מציאות. זה הפעם היחידה שבמהלך הזמן שטיפלתי בה, ראיתי שיש בלבול בין דמיון ומציאות" (ע' 166 לפרוטוקול).

לדברי הגב' קינן, ק' התעשתה עוד באותה פגישה יצאה ממנה ב"ארגון נפשי" כשהיא מבינה ש"זה כנראה היה חלום".

הגב' קינן העידה, כי לק' היו בעיות בשיפוט החברתי, אולם ק' התמצאה בזמן ובמקום ודיברה לעניין:

"עכשיו רוב הפעמים שאני נפגשתי איתה, היא התמצאה בזמן ובמקום, היא דיברה לעניין, היו בעיות בשיפוט חברתי, שהתבטאו, אני יכולה לתת דוגמא. היא לא ידעה להסתיר דברים, או היא התווכחה עם הורים (צ"ל – מורים – ש.ב) בכיתה, על מה שהיא צודקת או לא. היו ריבים במשפחה איפה שהיא יכלה לצאת ברגל בלילה ולסכן את עצמה, כך התבטאו הבעיות בשיפוט, אבל היא ידעה להבחין בין עיקר לתפל (כך במקור – ש.ב) והזמן שהיא נמצאת ואני חושבת שהדברים שהכי בלטו וגרמו לסכסוכים במשפחה זה שהיא היתה מן ילד שאומר המלך עירום. כל הזמן היא הצביעה על מה שקורה ועוררה הרבה מאוד סערה במשפחה ואם השיפוט החברתי היה לה יותר טוב, היא היתה לומדת לשתוק יותר". (ע' 165 לפרוטוקול).

הגב' קינן סיפרה עוד, כי במהלך הטיפול במשפחה, נאלצה לפנות פעמיים אל פקידת הסעד. בפעם הראשונה, כאשר הנאשם היכה את ק' בנוכחותה (ע' 167 לפרוטוקול, ת/5), ובפעם השנייה לאחר פגישה עם ק' ואמה ביום 1.8.99:

"היא מספרת שהיא ראתה בלילה שלפני, בשלוש לפנות בוקר, את האב מכניס את ידיו לתוך התחתונים של ח'. ההתרשמות שלי שזה היה ברור באותו רגע, לפי ההערכה שעשיתי, שזה לא היה בדמיון. היא תיארה את השעה, והיא תיארה שהיא ראתה את אבא עומד על יד המיטה של ח' ומכניס יד לתוך התחתונים. עכשיו בשיחה עם הנאשם, הוא לא שלל את היותו.... הנאשם לא שלל את היותו בחדר, הוא שלל את זה שהוא הכניס יד בתחתונים והוא אמר שהוא נכנס לכסות את בתו" (ע' 168-169 לפרוטוקול).

הגב' קינן הוסיפה כי במהלך הפגישה סיפרה ק', כי הנאשם נהג לגעת בישבנה ולהזיזו, וכי הנאשם לא שלל זאת, ואמר בתגובה כי זה היה בצחוק וכי לא הבין שאקט שכזה הינו הטרדה מינית (ע' 169 לפרוטוקול). הגב' קינן העלתה, לדבריה, את תוכן הפגישה על הכתב מיד עם סיומה, והתקשרה לפקידת הסעד זמן קצר לאחר מכן (ת/6).

79.        הסניגור, בחקירתו הנגדית, הצביע על כי באחת מהתרשומות של הגב' קינן (ת/8), ללא תאריך,  הוספו בכתב ידה הערות בנוגע לאירוע החלב, למרות שהמדובר בפגישה שארעה שנים לפני כן. לדבריו, דברים אלה מעידים כי אין לתת כל אמון בדבריה.

הגב' קינן הודתה בעדותה, כי הוסיפה את הפרטים מאוחר לפגישה, אולם היא איננה יודעת במדוייק מתי. הגב' קינן הוסיפה, כי לקראת החקירה במשטרה עברה על תרשומותיה ו"לא יודעת להגיד אם זה היה כתוב והוספתי למען ההכנה, אם לא, אבל אם זה נעשה, זה נעשה בתום לב" (ע' 227 לפרוטוקול). לדבריה, הוסיפה את הפרטים ככל הנראה בעקבות כתבה שראתה בעיתון (נ/6) בעניין התלונה שהוגשה במשטרה.

הגב' קינן, שהינה אשת מקצוע, לא העידה לטובת צד זה או אחר. טעות זו של הגב' דורית קינן, שזוהי לה הפעם הראשונה בה היא מוסרת עדות בבית המשפט, הוסברה ונומקה על ידה בצורה אמינה ושוכנעתי כי אין כל כוונת זדון מאחורי הדברים. אין להתעלם מכך כי רשמה את הדברים ברשימותיה שלה, ועת עשתה זאת לא ידעה כי יוגשו בבוא היום למשטרה ויהפכו למוצגים בבית המשפט. בשים לב לעובדה זו, ובשים לב לכך כי המדובר בפעם הראשונה שהגב' קינן מעידה בבית המשפט, לא מצאתי כי יש בטעות שעשתה כדי לפגום במהימנותה.

זאת ואף זאת, והעיקר: הדברים שהוספו בדיעבד, מתייחסים לאירוע החלב בלבד, והגב' קינן הודתה כי אלה נכתבו בדיעבד. אך אין כל פגם בכל רישומיה ליתר הדברים שנרשמו בזמן אמת, ואין באירוע החלב, שהוסף בשלב מאוחר יותר, כדי להצביע על חוסר אותנטיות של יתר הרישומים.

עדותה של הגב' קרן ינאי

80.        שמענו מטעם התביעה גם את עדותה של קרן ינאי (עת/14), פסיכולוגית חינוכית העובדת בפנימיית ------ מזה 21 שנה, וטיפלה בק' החל משנת 2000, במשך שנתיים.

הגב' ינאי סיפרה בעדותה על הפגישה שנערכה בפנימייה בעקבות אירוע הרדיאטור. כשנשאלה על ידי הסניגור האם ייתכן כי ק' "ניפחה" את האירוע כדי להמריץ את אנשי הפנימייה לטפל בה, וברצונה לעזוב את הבית השיבה:

"הכרתי בזמנו את ק' היטב, היא מאוד אמינה. לא מדווחת דברים שלא היו ולא נבראו. והנושא של הבקשה שלה למשפחה מארכת (צ"ל – מארחת – ש.ב) זה נושא שק' מאוד סמכה עלינו שאנחנו עושים כמיטב יכולתנו ולא היתה צריכה לעשות מניפולציות ותוספות של אירועים כדי שנשתכנע, כי אנחנו היינו בדעתה שעדיף לה לא להיות בבית" (ע' 459 לפרוטוקול). 

ובחקירתה הנגדית:

"אני מכירה את ק' היטב, אני מכירה את הבעיות שלה, ואני מכירה אותה כאדם מאוד אמין. היא לא ממציאה סיפורים שלא היו ולא נבראו. נערה מאוד זוהרת עם הרבה חרדות. זה גם מתועד בתיק... זה עדיין לא אומר שהתיאורים שלה לא אמינים. מאוד אמינה ומאוד הגונה". (ע' 459-460 לפרוטוקול).

עדותה של ד"ר רננה לוקאס (עה/2)

81.        מטעם ההגנה העידה בפנינו ד"ר רננה לוקאס, מהשירות הפסיכולוגי חינוכי בעיריית --- והוגשה לנו חוות דעתה  מיום 3.7.2000 (נ/15).

כך כתבה ד"ר לוקאס בחוות דעתה הפסיכולוגית:

"באבחון בשפ"ח בכתה ו' נמצא שתפקודה הנפשי של ק' הוא בעייתי כתוצאה מעיסוק יתר בפנטזיות מיניות, עם קושי בהפרדה בין עולם הדמיון לבין המציאות. הומלץ על טיפול אינדיבידואלי ומשפחתי (ע' 3 לחוות הדעת).

ובהמשך:

"כפי שנמצא באבחונים קודמים נראה שקשיי התפקוד של ק' בבית הספר נובעים מקשיים בתחום הנפשי. למרות שק' נערה נבונה עם יכולת חשיבה גבוהה, לעיתים חשיבתה אינה לוגית או קוהרנטית. יכולתה להסיק מסקנות הגיוניות על הקשר בין אירועים ולשמור על רצף מחשבתי משמעותי – נמוכה לעיתים מהמצופה על פי גילה ורמתה הקוגנטיבית... מדי פעם מתעוררות מחשבות טורדניות, הקשורות לנושאים מיניים ותוקפניים. יש לציין שבאבחון קודם כבר נמצא שק' מוצפת במחשבות מטרידות על מין. ק' נוטה להגיב למצבי לחץ על ידי בריחה לדמיונות לא מציאותיים, ולא באמצעות קבלת החלטות על דרכי פיתרון אפשריות".

בחקירתה הנגדית אמרה ד"ר לוקאס כי נפגשה עם ק' פעמיים, ונפגשה גם עם האם (ע' 598 לפרוטוקול). עוד השיבה ד"ר לוקאס כי עיסוק יתר בתכנים מיניים, יכול לנבוע, בין היתר, מהתעללות מינית (ע' 602 לפרוטוקול).

            ד"ר לוקאס נשאלה על ידי בית המשפט האם הבחינה במחשבות שווא אצל ק':

"שאלת בית המשפט:... השאלה היא האם כשמדובר בק', כשאנחנו יודעים שהיא סובלת מבעיות נפשיות מסויימות, האם הדברים האלה שאת כותבת משמעותם שהיא מדמיינת... זאת אומרת שהיא סובלת כמו שאמרת מדמיונות או מחשבות שווא או שמשמעותן אחרת?

ת: אני לא ראיתי עדות למחשבות שווא. כן ראיתי עדות לזה שיש גלישות למחשבה לא מאורגנת ומצבים מלחיצים או מעוררי דחף, אם זה כעס, אם זה פחד אולי, ששם המחשבה פחות מאורגנת, פחות מחוברת.

ש: אולי תסבירי למה את מתכוונת מחשבה לא מאורגנת, מה זה אומר?

ת: זה אומר שלפעמים מסיקים מסקנה לא נכונה ממה שרואים. שרואים בצירוף של, בצירוף מקרים קשר סיבתי, זה סוג הדבר שיכול לקרות.."

ובהמשך, לאחר שפירטה ד"ר לוקאס כי ערכה לק' מבחן רורשך נשאלה:

"שאלת בית המשפט: את אומרת שאין בעיה מבחינת הדיווח, אלא שיש בעיה מבחינת הפרשנות לדיווח, משהו כזה? זאת אומרת אין בעיה מבחינת העובדה אלא בעיה עם מבחינת הפרשנות?

ת: אני לא ראיתי עדות לבעיות בתפיסה, אבל כן בחשיבה ובשיפוט, שוב במצבים מעוררי לחץ".

עדותה של הגב' פרי גביש (עה/3)

82.        העידה בפנינו מטעם ההגנה גם הגב' פרי גביש, פסיכולוגית חינוכית שעובדת בשירות הפסיכולוגי ב---. הגב' גביש כתבה ביום 20.8.97 מכתב למרכזת צוות ילדים ונוער בתחנה לבריאות הנפש ב---, והעתקו הוגש לנו (נ/16).

כך כתבה הגב' גביש במכתב, בהתייחסה לק':

"קיימת בעיה בזהות המינית שההתייחסות שלה היא למאפיינים חיצוניים ולא פנימיים. המין הגברי המופנם בחייה הוא של דמות מבוגרת ממנה, כוחנית ומפחידה. קיימת התעסקות יתר באיבר המין הגברי, לא ברור אם היא נובעת מהתנסות ישירה או מצפייה בסרטים. בנוסף עולה שאלה בקשר לנורמליות שלה... התעסקות עם תכנים רגשיים לוקחת ממנה כוחות, מעייפת ומבהילה אותה, ולעיתים גורמת לה לשוק. ק' משתמשת במנגנון הגנה של הכחשה והשטחה, ומעוותת את המציאות לצרכיה, כשהפנטזיה הופכת חלק מהמציאות ואינה מאפשרת לה להיות במגע ישיר עם המציאות" (ע' 3-4 למכתב).

ובהמשך:

"מדובר בילדה עם יכולת שכלית נורמלית גבוהה, שנמצאת במצב של תפקוד נפשי בעייתי כתוצאה מעיסוק יתר בעולם פנטזיות שמורכב בין היתר גם מתכנים מיניים לא אדקווטים לגיל הנובעים, כנראה, מרקע בעייתי סביבתי" (ע' 4 למכתב).

בחקירתה הנגדית הבהירה הגב' גביש כי לא התכוונה במכתבה לומר כי יש לק' בעיות בבוחן המציאות, ולדבריה אף לא הבחינה במחשבות שווא:

"לא, מחשבות שווא בוודאי שלא, לגבי הדמיונות שכתבתי בדו"ח אני רוצה למקד את זה ולהבהיר את זה, בסיטואציות שעוררו בה חרדה ולא רצתה לראות את הגירוי, אני מתייחסת למשל למבחן הרורשך, היא יכלה לחתוך את התמונות לפי רצונה, ולראות דברים לפי רצונה, משהו אידיוסינקרטי, זה לא לעוות לגמרי את המציאות אבל זה בהחלט להיות עם חשיבה אידיוסינקרטית שלה כדי להתגבר על המצב שהיא נמצאת בו, שהוא לא נעים ומפחיד" (ע' 618 לפרוטוקול).  

הגב' גביש הסבירה עוד בעדותה כי היו מספר אינדיקציות כי ק' עוברת התעללות מינית, ו"סימנים" אלה יפורטו בהרחבה בהמשך, תחת הפרק של חיזוקים לעדויותיהן של המתלוננות.

עדותו של ד"ר טוביה זקהם (עה/4):

83.        עד נוסף שהעיד מטעם ההגנה הינו ד"ר טוביה זקהם, פסיכיאטר מומחה ילדים ונוער המשמש כיועץ פסיכיאטרי חיצוני בפנימיית ----- . כמו כן, הוגש לנו מסמך עבודה שערך (נ/17) וכן מכתב למוסד לביטוח לאומי בעניינה של ק', מיום 7.6.04  (נ/18).

ממסמך עבודה שערך ד"ר זקהם לאחר בדיקתו את ק' (נ/17) מיום 3.10.00, עולה, כי ק' הופנתה אליו בעקבות תמונה אובססיבית קומפלסיבית, ליקויים בשיפוט החברתי, רקע של הטרדה מינית תוך משפחתית ואלימות תוך משפחתית (ע' 4).

בבדיקתה, מצא ד"ר זקהם כי מדובר בנערה מסודרת ומאורגנת, בעלת חשיבה תקינה מבחינה צורנית ואפקט תקין ותואם. כן מצא, כי תכני החשיבה שהועלנו על ידי ק' באורח גלוי, נוגעים לנסיבות שהותה במעון, למשפחה ולבעיותה הנפשיות. לעומת זאת, תוצאות המבחנים ההשלכתיים שנעשו לעדה הצביעו על כך שהיא סובלת מגלישות או פרצות פסיכוטיות.

כך כתב ד"ר זקהם:

"מדובר בנערה שראשית צמיחתה כפעוטה בעייתי, מוטרדת על ידי בעיות גופניות, כואבות, מגבילות ושנפגשת עם מציאות משפחתית קשה, מטרידה (מינית-גופנית) כבר בגיל 6 (לפחות אם לא בטרם כך). מפאת מיקומה ומקומה במשפחה, אינה מצליחה "להתרומם", לבטא את עצמה ואז פונה כמוצא אחרון לדמיון, לבקשת עזרה מחוץ למציאות. מכאן מתבטאת באורח כמעט פסיכוטי עד לגלישות פסיכוטיות ברורות. ברוחה שולטים עדיין דמונים, אלילים ועוד דמויות פרימריות (שנקראו לעזור) וגובים מחיר כבד" (ע' 4-5).

84.        בפתח עדותו העיד ד"ר זקהם, כי הוא איננו זוכר את ק' (ע' 624 לפרוטוקול), וכי המסמך נכתב על סמך פגישה אחת עמה (ע' 628 לפרוטוקול) וחומר רפואי קודם בעניינה.

לדברי ד"ר זקהם, ההפרעה של אובססיביות קומפופסיבית איננה מתאפיינת במחשבות שווא (ע' 630 לפרוטוקול), בעוד שהפרעת האישיות הגבולית עשויה להתאפיין במצבים מינוריים קלים של חוסר שיפוט (ע' 630 לפרוטוקול). עם זאת, הסביר ד"ר זקהם, כי הפרצות או הגלישות הפסיכוטיות, הן התקפים נקודתיים, קצרים בזמן, המתרחשים ברגעי לחץ או פחד, ושלאחריהם החולה "מתארגן" במהירות ו"חוזר לעצמו". (ע' 626 לפרוטוקול, ע' 630 לפרוטוקול).

ד"ר זקהם ציין, כי בבדיקה שהוא ערך, הוא לא אבחן אצל ק' דיבור לא הגיוני אלא ראה "עולם פנימי שיכול להוביל לכזה דבר שאני יכול להסיק ממנו שזה אכן כך", כדבריו (ע' 632 לפרוטוקול).

עוד אישר, כי על פי הדברים שכתב, התרשם מנערה בעלת מודעות לעצמה ולבעיותיה הנפשיות (ע' 631). בכל הנוגע לחשיבה הנוגעת לתכנים המודעים דיברה ק' לעניין, בעוד שבתכנים ההשלכתיים מתקבלת תמונה לפיה העולם החוויתי הפנימי של ק' הינו מפחיד ומאיים עד מאוד. ד"ר זקהם אישר, כי למעט אותם מצבים נקודתיים של גלישות פסיכוטיות, מדובר להתרשמותו במי שבוחן המציאות שלה, על פי הבדיקה שהוא ערך, תקין לחלוטין (ע' 636 לפרוטוקול).

85.        מכל המקובץ, מעדויותיהם של אנשי המקצוע, הן מטעם התביעה והן מטעם ההגנה, עולה, כי ק' הינה נערה מתפקדת ואמינה. ככלל, הינה בעלת בוחן מציאות תקין. ק' מוטרדת מאוד מתכנים מיניים ותוקפניים, תופשת מגיל צעיר מאוד את המין הגברי כדמות מבוגרת, כוחנית ומפחידה; אין כל ספק, כי במצבים מסויימים וקיצוניים של לחץ וחרדה, ק' סובלת מאירועים נדירים של בלבול בין מציאות ודמיון שלאחריהם מתעשתת במהרה; היא מתמצאת בזמן ובמקום אך סובלת מבעיות בשיפוט החברתי ובמצבי לחץ, ייתכן כי ק' תסיק מסקנה לא נכונה מדברים שתראה.

86.        בעיותיה הנפשיות של ק' אין בהן כדי לפסול אוטומטית את קבילותה של עדותה. 

וכה אמר כב' השופט  א. לוי בע"פ 2864/01 מסילתי נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1), 315, 331-332, לעניין הקבילות: 

"כידוע, עדותו של חולה נפש אינה פסולה, וקבילותה תלויה ביכולתו של העד להבין את חובתו להעיד אמת, ובכושרו למסור עדות עניינית בנושא העומד לדיון (ע"פ 684/80 עבד ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(609 ,606 ,(4)".

ולעניין המהימנות, הוסיף כב' השופט לוי (שם):

"לענין מהימנות עדותו של חולה נפש, ולצורך הדיון אניח כי זהו מצבה של המתלוננת, מבחנה משולש. ראשית, על בית המשפט להתרשם באופן בלתי אמצעי מן העדה ומהדרך בה היא מעידה. שנית, יש לבחון את העדות על פי מבחנה הפנימי, היינו, סדר הרצאת הדברים, הגיונה של העדות או חוסר הגיונה, ובכלל, סימני האמת העולים מהעדות והמביאים אדם בר-דעת להתייחס לדברי זולתו באמון. מבחנה השלישי של העדות הוא בסימנים חיצוניים, שיש בהם כדי לאמתה או להפריכה (ע"פ 800/85 ברדה נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(270 ,266 ,(4)".

87.        אך ברור הוא, כי עדותה של ק' קבילה. המדובר באישה צעירה אינטליגנטית להפליא, שדיברה לגופם של דברים, בשפה רהוטה. התרשמתי כי הבינה הבן היטב את מעמד מתן העדות בבית המשפט ואת חובתה לומר אמת.

בבחינת מישור המהימנות, אין להתעלם מבעיותיה הנפשיות והרגשיות של ק', אשר משפיעות על המשקל שיש לתת לעדותה. לאור זאת, והגם שעדותה הינה הגיונית, בעלת סדר פנימי, עומדת במבחנים של זמן ומקום ומשתלבת להפליא ובהגיון רב במארג הראייתי שהובא בפנינו, בחנתי את עדותה של ק' במשנה זהירות, וקיבלתיה רק מקום בו נמצא חיזוק לדבריה.

88.        ק' העידה במינוריות יחסית, ולמרות תיעובה את הנאשם, הצליחה גם לדבר בשבחו.

מצאתי כי עדותה, ככל שהיא נוגעת לתיאור העובדות שקלטה בחושיה שלה, הינה מדוייקת ומהימנה ולא הושפעה מבעיותיה הנפשיות, אף אם היא טעונה חיזוק; לא כך הם פני הדברים לגבי המשמעות שנתנה לדברים שקלטה. הגם שהתרשמתי כי מבחינה סובייקטיבית האמינה ק' לדברים שאמרה, קיים חשש, לאור עדותם של חלק מהמומחים שטיפלו בה, כי פרשנותה לאירועים איננה מדוייקת מהבחינה האובייקטיבית. אין ספק בליבי, כי ק' העידה אמת מנקודת מבטה הסובייקטיבית, אולם קיימת סכנה ממשית כי אותה נקודת מבט הושפעה במידת מה, גם מבלי דעת, מבעיותיה הנפשיות. וראו לעניין זה את דבריו של כב' השופט א' רובינשטיין בע"פ 7220/05 האני נימר נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(2), 2614 , 2627:

"בנסיבות בני אנוש יתכן כי עד יעיד דבר שהוא מאמין בו ביותר, וגירסתו תהא מפורטת ומשכנעת, אלא שהיא עשויה לנבוע מטעות, או ממצב נפשי, ועל כן בסופו של יום הקושי הוא לייחס לדברים מהימנות 'אובייקטיבית'".

            לאור כל האמור, יש להבחין בין עדותה של ק' ככל שהיא נוגעת לתיאור עובדתי של דברים, לבין פרשנות שהעניקה להם, כדבריו של כב' הנשיא מ' שמגר בע"פ 526/90 בלזר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4), 133, 185-186:

"אין לראות עדות, מבחינת האמינות, בהכרח ותמיד כחטיבה שלמה אחת, אשר לגביה יש רק שתי חלופות, והן - לקבלה בשלמות או לדחותה בשלמות; גם כאשר בית המשפט סבור כי עד פלוני הסתיר דברים ואף דברים רבים - אין בכך כדי לשלול את האפשרות לדלות מדבריו קטעים, היכולים לשמש חומר ראיות אמין. ניתן לערוך סינון דברי העדות כדי לנסות לבור את הבר מן המוץ ולהבדיל בין האמת לשקר, וזאת על ידי היעזרות בראיות קבילות ואמינות אחרות... או על פי הגיונם של דברים. בית משפט מודרך בכגון דא על ידי הוראותיו של סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א 1971 המפנות, הלכה למעשה, לנסיון החיים להגיון ולטביעת העין השיפוטית".

וראו גם את דבריו של כב' השופט ח' כהן, בע"פ 439/73 לבנה נ' מדינת ישראל פ"ד כח(2) 785, 788:

"מעשה יום יום הוא בבתי המשפט שהשופט בורר לו מתוך עדות אחת או מתוך הודעה אחת דברים שהוא מקבל ודברים שהוא דוחה; ולעניין זה נוהגים אנו מנהג של פלגינן דיבורא".

89.        עדותה של ק', ככל שהיא נוגעת למעשים שביצע בה הנאשם בהיותה בת 7 – אין לה כל חיזוק שהוא. אף שאין לי כל ספק ש-ק' מאמינה באמת, בתמים ובלב שלם בדברים עליהם העידה, לא אוכל לבסס עליהם ממצאים.

            המומחים השונים העידו בפנינו, כפי שפורט בהרחבה לעיל, על הבעיות הנפשיות של ק', ובמיוחד על הבעיות בשיפוט ובפרשנות ש-ק' נותנת לעובדות שונות, בעיקר במצבי לחץ. משום כך, איני מוכנה לבסס ממצאים על עדות זו, כשהיא עומדת לבדה.

            התלבטתי אם לא ניתן לראות במעשים שהנאשם ביצע ב-ח' "מעשים דומים", שיהיה בהם חיזוק לעדותה של ק'. ברם, נוכח הבעיות בשיפוטה של ק', אין כל ביטחון כי ק' לא ייחסה מעשים שנעשו בה בהיותה בת 7 שנים בלבד, שנים רבות לפני מתן עדותה, כאשר מצבה הנפשי היה אז בכי רע, למעשים שנעשו לכאורה ב-ח'.

            לא התעלמתי מדברי המומחים השונים שהעידו כי עלה בליבם החשד שיתכן ש-ק' הינה קורבן להתעללות מינית. חשד זה מפי אנשי מקצוע, יכול היה לשמש חיזוק לעדותה, אלא שהחשד לא נבע בעקבות האירוע הספציפי שנעשה לכאורה ב-ק' בהיותה בת 7 שנים – זמן רב לפני שאובחנה על ידי המומחים שהעידו לפנינו. לפיכך, אין גם בכך חיזוק לעדותה.

90.        עדותה של ק' בדבר המעשים שראתה את הנאשם מבצע בח', בשעת לילה מאוחרת, סמוך לשנת 1999, נעדרת תמיכה ראייתית מספיקה הדרושה במשפט פלילי. עדותה של ק' לאירוע זה, עומדת לבדה: ח' לא העידה כלל על אירוע ספציפי זה. ח' אמנם העידה כי הנאשם אכן היה מבצע בה מעשים מגונים ומתחכך בגופה בטרם נרדמה, אולם לדבריה היה עושה בהיותה בגיל בית הספר היסודי, ולא בסמוך לגיל 17. אין להתעלם אף מכך כי לעדותה של ק', היתה זו שעת לילה מאוחרת וכי הדברים נעשו בסביבה חשוכה.

שקלתי ביני לביני, אם אין למצוא חיזוק לעדותה של ק' בסיפורה את האירוע לפסיכולוגית, הגב' קינן. ברם, גם כך לגופה של עדות אין אף לפסול את האפשרות כי ק' נכנסה למצב של לחץ וחרדה רק מעצם נוכחותו של הנאשם בחדר, ועל כן נתנה לדברים פרשנות מינית – דבר העולה אף מעדויות המומחים, כי יש והיא נוטה במקרי לחץ ליתן לעובדות פרשנות מינית. ק' אף העידה (בע' 256 לפרוטוקול), כי בהיותה בפגישה עם הקב' קינן שאלה אותה הפסיכולוגית אם היא בטוחה במה שהיא ראתה ובדבריה: "אם אני לא חושבת שזה היה בלבול בגלל העייפות, בלבול בין חלום ומציאות ואמרתי לה שהייתי מאוד עירנית, אני בדיוק חזרתי הביתה". יכול שיש ממש בדבריה של ק', והיא לא היתה במצב של לחץ, ברם הנסיבות האובייקטיביות אינן שוללות מינה וביה מ מצב כזה: המדובר בחזרתה לביתה בשעת לילה מאוחרת שלא היתה לרוחם של הוריה, והנאשם היה מרבה לצעוק ולהתעמת עמה על כך.

במצב הדברים שתיארתי לעיל, בו לא נמצא לעדותה של ק' כל חיזוק בחומר הראיות, לא מצאתי גם באוירה המינית בבית המשפחה חיזוק לעדותה. אווירה זו נוצרה מהתבטאויות מיניות שונות, מלבוש שאינו הולם ומהערות סרות טעם, אולם אין בכל אלה, גם אם מבטאים אוירה של מעבר גבולות, כדי להצביע כי הובילו לביצוען של עבירות מין חמורות.

במצב דברים זה, ולאור הסתייגותה ובדיקתה של הגב' קינן, הנובעת ככל הנראה מהיכרותה את בעיותה של ק', כפי שעולה מעדותה של ק' בעצמה לא מצאתי כל חיזוק לעדותה בעצם דבריה לפסיכולוגית. לאירוע זה, אין לנו אלא את עדותה היחידה של ק', ועליה בלבד איני מוכנה לבסס כל ממצא.

91.        לא קיבלתי את עדותה של ק' לפיה הנאשם הסתגר עם ח' בחדרים שונים בבית, ואנס אותה, מסקנה אליה הגיעה ק' לאור בכייה ה"היסטרי" של ח'; זוהי פרשנותה של ק' ומסקנתה שלה בלבד, המתבססת על בכייה של ח' ולא על מעשה שנעשה ב-ח' – אותו ראתה ק'.

חיזוקים לעדותה של ח'

92.        לעדותה של ח' נמצאו חיזוקים למכביר בחומר הראיות (וזאת בנוסף לחיזוקים שהתייחסתי אליהם לעיל, בפרק הדן באירוע החלב).

93.        חשיפת האירועים בפני א', בת הדוד

כבר בהיותה נערה, סיפרה ח' לבת דודה, א' ל', כי איבדה את בתוליה בעקבות יחסי מין שקיימה עם הנאשם, והדבר מהווה חיזוק משמעותי לגרסתה. כך תיארה זאת ח': 

"לא סיפרתי לאף אחד חוץ לבת דוד שלי א' ל' ואני גם לא זוכרת מה סיפרתי לה. כשהייתי בסביבות גיל ה- 15-16 סיפרתי לה, לא זוכרת בוודאות זה היה הרבה שנים אחורה, זו תקופה שהיינו יותר קרובות. אנחנו לא חברות. זו תקופה שהיינו חברות קרובות. היא גדולה ממני בשנתיים. היה פעם אחת שהתקשרתי אליה, זה היה רגע של מצוקה נפשית, סיפרתי לה אני לא יודעת אם סיפרתי לה בדיוק, השבעתי אותה שלא תספר לאף אחד, והיא לא סיפרה לפי מה שאני יודעת אולי רק לאחותה נ'. אני זוכרת שסיפרתי רק לה כי ידעתי שהיא לא תספר לאף אחד" (ע' 23 לפרוטוקול).

בחקירתה הנגדית העידה ח', במענה לשאלת הסניגור:

"אני רק זוכרת שסיפרתי לה באופן כללי שהוא אנס אותי, אבל אני לא זוכרת אם סיפרתי לה על מקרה מסויים או באופן כללי. אני לא זוכרת" (ע' 64 לפרוטוקול).

עם הגשת התלונה במשטרה, הפנתה ח' את חוקרי המשטרה לבת-דודהּ א'. המשטרה פנתה לא' וגבתה ממנה הודעה, ומאוחר יותר זו העידה במשפט (עת/3).

א' סיפרה, כי כאשר לנה אצל ח' באחת מחופשות בית הספר, סיפרה לה את הדברים: "...אני לא זוכרת איך השיחה התגלגלה לכך שהיא סיפרה לי שהיא איבדה את הבתולים שלה. שאלתי אותה איך זה קרה, היא אמרה שבאחד החופשים הגדולים כשהיא היתה אני חושבת בכיתה ד', אני לא בטוחה כי זה היה בזמן (צ"ל – מזמן, ש.ב), היא הלכה באחד הלילות בדרך הביתה מחברה, מאוחר בלילה, ואיפוא שהוא (כך במקור- ש.ב) בדרך תקפו אותה וככה היא לדבריה היא אמרה שהיא איבדה את הבתולים שלה. וכשחקרתי ושאלתי איך אף אחד לא יודע מזה, איך היא נכנסה באמצע הלילה ואף אחד לא הרגיש ולא יודע. אז זה, זה התגלגל לזה שהיא אמרה לי שמדובר באבא שלה.

ש: .... למה בעצם חקרת, זאת אומרת מה לא הסתדר לך?

ת: כי כשילדה בת ארבע עשרה מספרת שקרה לה דבר כזה, אז מטבע הדברים חוקרים וכשהיא מספרת שהיא נכנסת באמצע הלילה, אחרי מה שקרה ואף אחד לא יודע ולא שמע, זה גרם לי לשאול ולחקור"(ע' 86 לפרוטוקול).

א' העידה, כי נוכח דבריה של ח' היתה "בשוק" והוסיפה: "האמת היא שאני לא ידעתי אם, לא ידעתי אם מה ששמעתי הוא נכון או לא, הדבר היחידי שידעתי שכך או כך היא צריכה עזרה, גם אם זה אמת וגם אם זה שקר" (ע' 87 לפרוטוקול).  

א' העידה, כי היא לא זוכרת במדוייק את תוכן דבריה של ח', אולם זכרה כי היא, א', ניסתה לשכנעה ללכת להתלונן:

"מה שאמרתי... לה שהיא, היא צריכה ללכת ולדווח אם זה, אם זה מה שקרה, וכשהיא אמרה שהיא לא רוצה, אז ניסיתי לשכנע אותה ואמרתי שיש אחות קטנה בבית, ומה עם אחותה הקטנה? לפחות בשבילה היא צריכה ללכת ולהגיד, היא אמרה שזה היה חד פעמי ושזה לא חזר על עצמו ולא קרה יותר, ואין מה לדאוג וזה בסדר. והבטחתי לה שאם היא רוצה שנשאל בשבילה, שהיא יכולה ליצור איתי קשר" (ע' 87 לפרוטוקול).

ובע' 88 לפרוטקול הוסיפה: "היא די הכריחה לא לספר לאף אחד. כשניסיתי ללחוץ עליה עוד שאלות, היא ציינה שהדבר נפסק לפני שנים".

ב"כ התביעה ביקשה לרענן את זיכרונה של א' באשר לדבריה בפנינו, כי ח' סיפרה לה שהמדובר במאורע חד פעמי בלבד, עובדה שככל הנראה לא הוזכרה על ידה בחקירתה במשטרה (שלא הוגשה לנו על ידי מי מהצדדים). על כך השיבה העדה:

"עד כמה שזכור לי ויצא לי לחשוב באמת ולנסות לשחזר את העניין, עד כמה שזכור לי זה היה חד פעמי. היא אומרת שזה היה פעם אחת... ושזה לא חזרה על עצמו, וזה כל מה שהיא אמרה לי" (ע' 88 לפרוטוקול).

א' סיפרה עוד בעדותה, כי מכיוון שח' לא רצתה להתלונן, פנתה א' בעצמה ל"דלת פתוחה" על מנת להתייעץ ולשאול מה באפשרותה לעשות כדי לסייע:

"סיפרתי להם את מה שלי סיפרו, מה שח' סיפרה לי, שאלתי אותם מה ניתן לעשות? הם אמרו לי שהם יכולים לדבר איתה אם היא רוצה שאני אנסה להביא אותה. הם יעצו לי שלא, שלא להגיד שום דבר מהסיבה שאני עצמי לא ידעתי אם זה נכון או לא, ומדובר כאן גם אם זה נכון וגם אם לא, אני לא, אני לא אהיה ילדה בת ארבע עשרה שעומדת כאן באור הזרקורים ודבר כזה יוצא לאור, ולכן צריך לנסות לשכנע אותה שתבוא ותדבר איתם ותקבל ייעוץ, ולהסביר לה שהיא יכולה לבוא תחת שם בדוי ואז הכל נשאר חסוי רק כדי לדבר, לקבל עזרה, טיפול נפשי" (ע' 91-92 לפרוטוקול).

והמשיכה:

"את האינפורמציה הזאת העברתי לח', ולכן הייתי איתה בקשר טלפוני ואמרתי לה שבמידה והיא רוצה אני אלך איתה ואני אהיה איתה כל הדרך, והסברתי לה שמדובר כאן בדבר מאוד חמור שצריך להיות מאוד אמיץ כדי לבוא ולהגיד דבר כזה, ואם זה לא נכון אז גם צריך לבוא ולהיות מאוד אמיץ כדי להודות שזה לא אמיתי, אבל משהו כאן חייב להיעשות. היא פחדה, אני לא יודעת, היא לא שיתפה איתי פעולה לפחות לגבי,

שאלת בית המשפט: מה היא ענתה לך כשאמרת לה את הדברים האלה?

ת: אני חושבת שהיא, אני לא זוכרת בדיוק, אני חושבת שהיא ניסתה להרגיע אותי שהכל בסדר, ושלא צריך ושהיא לא רוצה לפתוח את הנושא הזה עוד פעם"(ע' 92 לפרוטוקול).

א' העידה כי ניסתה לנהוג בדיסקרטיות מרובה בדברים שגילתה לה ח', אולם יתכן שסיפרה על כך לאחותה התאומה. עוד סיפרה, כי נמנעה מלחשוף את שמה של ח' בפנייתה ל"דלת פתוחה", וכי למיטב זכרונה ניסתה לשמור על קשר טלפוני עם ח' זמן קצר לאחר שסיפרה לה על המעשים בנסיונות לשכנע אותה לדווח על שסיפרה. לאחר שניסיונותיה אלה כשלו, "חלפו שנים וזה לא הוזכר עוד פעם" (ע' 90 לפרוטוקול). א' הרפתה מהנושא שכן "היא הבטיחה לי בזמנו שזה היה ונגמר ושאחותה והיא מוגנות" (ע' 102 לפרוטוקול).  

            א' העידה עוד כי התנהגותה של ח' כלפי הנאשם התאפיינה בעויינות מסויימת:

"אני לא יודעת איך הוא היה בתור אבא, אבל תמיד נראה כאילו היא, היא לא אוהבת את ההתייחסות שלו לגבי דברים, לגבי דברים שהוא אומר או לגבי איך שהוא מבטא את עצמו או לגבי הרבה דברים. יכול להיות שהיא באמת, באמת היתה לה טינה כלפיו. זה מה שהרגשתי. היתה לו, אופן ההתבטאות שלו בדרך כלל, אני חייבת להגיד שהיתה קצת חסרת טקט, לכן היא מאוד מאוד יתכן שזה בגלל זה, או אני לא יודעת למה". (ע' 94 לפרוטוקול).

בחקירתה הנגדית הוסיפה א' כי לא הרגישה בנוח לחשוף את הדברים שמסרה לה ח' ולומר אותם לאם (ע' 100 לפרוטוקול); כי לא התערבה, כי חששה שיתברר כי הדברים אינם נכונים, וכן כי המילה "אונס" לא הוזכרה כלל בשיחה על ידי ח' (ע' 102 לפרוטוקול).

94.        א' העידה בזהירות רבה ובהיסוס, וניכר כי מעמד מתן העדות במשפטו של הנאשם, שהינו דודה, איננו נוח לה. שוכנעתי כי דיברה אמת, ונצמדה ככל יכולתה לפרטים שזכרה.

הדברים שסיפרה ח' לא', כתשע שנים עובר למתן עדותן בבית המשפט, מחזקים את עדותה של ח' באופן משמעותי. אכן, יש פערים מסויימים בתיאור העובדות על ידי השתיים, כטענת הסניגור: ח' העידה כי סיפרה את הדברים לא' בטלפון, בעוד א' העידה כי הדברים נאמרו לה פנים מול פנים; וכן ח' העידה כי סיפרה את הדברים לא' כשהיתה בת 15 או 16 בעוד א' העידה כי ח' היתה בת 14. המדובר בסתירות שוליות ביותר, הנובעות מטבעו של הזיכרון האנושי. נוכח חלוף השנים, והדחקתה של ח' את המעשים שבוצעו בה, אי דיוקים כאלה ואחרים הינם הגיוניים לחלוטין. הליבה של התמונה המצטיירת מעדותן של ח' ושל א', שלא דיברו ביניהן שנים עובר להגשת התלונה, הינה דומה, ואין כל תמיהה כי גרסאותיהן שונות מעט זו מזו. נהפוך הוא, דווקא לו היו הגרסאות תואמות זו את זו באופן מושלם, היה בכך כדי לעורר חשד שמא תיאמו גרסאותיהן. 

השיחה עם א' מהווה, איפוא, חיזוק לעדותה של ח' .

מצבה הנפשי של ח'

95.        מצבה הנפשי של ח' בכל הקשור לאירוע החלב פורט בהרחבה לעיל אולם ניתן להבחין במצבה הנפשי גם בראיות שהובאו בכל הקשור במעשי הנאשם בשנים עברו. כך למשל, כשהגיעו חוקרי המשטרה לבית המשפחה, וח' דיווחה להם על אירוע החלב ועל מעשי הנאשם בשנים עברו, היא היתה כה נסערת ובוכיה, עד כי החוקרים נאלצו להפסיק את השיחה עמה (ראו ת/12 ע' 2).

בטרם נערך העימות בין ח' ובין הנאשם, בכתה ח' ואמרה לחוקרת המשטרתית כי: "היא חושבת שלא תוכל לעמוד בכך" (ראו מזכר של ליאת דרעי, ת/15). כשנכנסה לעימות אף ביקשה: "להרחיק את הכסאות מכיוון שהיא לא מסוגלת לשבת לידו כל כך קרוב" (שם).

ח' יצאה נסערת מאור מהעימות עם הנאשם:

"המתלוננת יצאה נסערת ונכנסה לחדרה של מיטל אפללו – חוקרת פשעים. ויזמה שיחת טלפון, ככל הנראה לאחיה, אני בדיוק נכנסתי לחדרי שהוא מקביל לחדר של מיטל ושמעתי את ח' בוכה ומספרת לאחיה בסעדרת רגשות מה שעבר עליה בעימות" (ת/16).

בהמשך המזכר כותבת ליאת דרעי כי ח' אמרה בשיחת הטלפון לאחיה, בין היתר, כי הנאשם שקרן, כי היא איננה מבינה כיצד ריחמה עליו "כל השנים", וכי הנאשם ידע בדיוק מה להגיד במהלך העימות.

96.        נדבך נוסף למצבה הנפשי של המתלוננת מצוי בהתנהגותה בגיל ההתבגרות. ח' סיפרה בעדותה כי בהיותה בכיתה י"א הרבתה לעשן סמים קלים, התדרדרה בלימודיה  והרבתה לבלות את זמנה עם חברים "שהם לא בחברה טובה", כהגדרתה. כך סיפרה בחקירתה הנגדית, בע' 60 לפרוטוקול:

"בכיתה יא' התחלתי להשתמש בסמים, ההורים שלי לא ידעו ותוך כדי שהשתמשתי בסמים אז גם הייתי... תוך כדי שהשתמשתי בסמים, אומנם לא קשים, קלים, אבל בתדירות גבוהה, אז הייתי גם קשורה עם הרבה אנשים, קשורה עם הרבה אנשים כאלה שהם לא בחברה טובה ושהייתי מעשנת איתם, וגם לא הייתי ישנה בבית, הייתי ישנה אצל כל מיני אנשים. ואמא דווקא היתה שואלת, הייתי באה לפעמים הביתה בשש בבוקר, לפעמים הייתי הולכת ללימודים, לפעמים הייתי נרדמת, ואמא שאלה איפה היית כל הלילה? אז הייתי אומרת לה ישנתי אצל חברה, או שהסתובבתי לא יכולתי לישון. אז היא לא יודעת. כאילו נראיתי בסדר תמיד. אבל הרוב לא הייתי בבית, בתקופה הזאת בכיתה יא' .

שאלת בית המשפט: ואיך נגמר הדבר הזה ?

ת: בכיתה יב' כאילו החברים שהייתי איתם אז התחילו לקחת סמים יותר קשים, כאילו ניסו שאני אקח, אבל כמה שהייתי לא בפורום הזה, אני ידעתי שיותר מזה אני לא הולכת רחוק, כי ידעתי משם כאילו הדרך חזרה אז, היתה לי גם חברה מאוד טובה שהיא כל הזמן, אני לא זוכרת בדיוק, אבל נראה לי שהיא עזרה לי לצאת מזה, שכל הזמן היא אמרה שזה לא עושה לי טוב ושאפסיק וזה, אז איכשהו יצאתי מזה והיתה לי תקופה בכיתה יב' של דכאון מאוד חזק, וכבר היה לי מאוחר מדי לחזור ללימודים, הייתי הולכת אבל לא הוצאתי ציונים טובים".

יש להדגיש ולומר כי ח' מיררה בבכי לאורך כל עדותה בעניין זה, והיא הסבירה כי לדעתה זו היתה צורת ההתמודדות שלה עם מעשי הנאשם.

גם האם, ק' וא’, שלא ידעו על מעורבותה של ח' בסמים, העידו על היעדרויות ממושכות מהבית והתדרדרות בלימודים (ראו ע' 118-119 לפרוטוקול, עדותה של ק' - ע' 256, ועדותו של א’, בע' 337 ואילך).

הנה כי כן, בשלב מסויים, התדרדרה ח' בלימודיה, הרבתה להתדרדר מהבית והשתמשה בסמים קלים. הגם שתופעות מסוג זה בגיל ההתבגרות הינן חזון נפרץ למדי, יש בהן להעיד על מצוקתה הנפשית של ח' באותה עת ומהוות נדבך נוסף לחיזוק עדותה של ח' (וראו לעניין ההשפעות ארוכות הטווח של מעשה גילוי עריות בע"פ 490/89 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4), 93).

97.        סברות של אנשי מקצוע שיש ניצול מיני במשפחה

מהעדויות ששמענו ומחוות הדעת שהוגשו לנו עולה, כי במהלך השנים עלה אצל גורמי מקצוע רבים החשד, כי ייתכן שק'  ושח' הינן קורבנות של פגיעה מינית במשפחה.

98.        כך למשל כתבה פרי גביש, בנ/16, עוד בשנת 1997:

"לאורך השנים היתה תחושה שיש חוסר גבולות ביחס האב לאחות ובציורים שציירה והשיחות שניהלה עם המורה הטיפולית עלו מצוקות והרגשה 'שמשהו עומד לקרות עלה חשד לניצול מיני ובדצמבר 96 עברה אבחון פסיכולוגי". 

בעדותה סיפרה הגב' גביש, כי ק' הרבתה לצייר ציורים של דמות גברית בעירום. כך העידה בע' 614 לפרוטוקול:

"כבר בגיל הגן היו ציורים שהיו מאוד מיניים, זאת אומרת העיסוק בנושא המיני היה כבר מגיל הגן וגם כשאני נכנסתי לבית הספר כבר אז דובר על זה שיש משהו באויר שלא כל כך מבינים מה זה, אבל היא הרבתה לצייר ציורים של דמות גבר בערום".

לשאלת בית המשפט השיבה הגב' גביש, כי ראתה ציורים אלה, שהיו בתיקה של ק', במו עיניה.

בהמשך, כשנשאלה על ידי בית המשפט מה היתה מסקנתה מהציורים השיבה:

"קשה להסיק, כי אני לא חוקרת, אבל הייתה לי הרגשה שצריך להמשיך ולחקור את העניין שיש סימנים ברקע שיכול להיות שהילדה עוברת משהו שמתבטא באיפיונים שיכולים להיות מתאימים למישהי שעברה התעללות מינית,  ואנחנו באמת עירבנו את הפקידת סעד וישבנו איתה בישיבות מעקב וניסינו לחשוב איך אפשר בכל זאת א' לגלות קצת יותר על המצב שלה, וב' להפנות לטיפול של מה שלא יהיה יוכל לעזור לה.

...אני במסגרת העבודה שלי בשירות גם מטפלת ביחידה לילדים נפגעי תקיפות מיניות. אנחנו כן פנינו לפוק"סית וכן שאלנו את דעתה כמי שיכולה להמשיך ולחקור ולהפנות לחקירת משטרה זה הפוקס"ית, היא התייעצה עם גורמים בשירותי הרווחה ואמרה שכיוון שאין דברים חד משמעיים חקירה במשטרה א' לא תעלה שום דבר, ב'  הסוד ישאר סוד וזה עלול לפגוע במשפחה, ולכן היא לא מצאה לנכון להפנות את זה.

ש: אתם דיווחתם,

ת: אנחנו כן, גם לפני הפנו את הציור, אותו ציור של אבא עם איבר מין הופנה לפקידת סעד אחרת מיכל רובין, כן פנינו, הרגשנו די אובדי עצות כי אנחנו מרגישים שיש משהו ואנחנו לא יכולים להוכיח, גם לא תפקידי להוכיח... אבל אנחנו התייעצנו וקיימנו הרבה ישיבות סביב העניין, וחשבנו שאולי דרך טיפול אפשר יהיה לגלות יותר דברים.

שאלת בית המשפט: זאת אומרת הטיפול היה לא רק כדי להרגיע את הילדה, אלא גם כדי להוציא אולי יותר אינפורמציה?

ת : כן, בהחלט".

ובע' 617 לפרוטוקול, פירטה הגב' גביש סימנים נוספים שעוררו את חשדה כי יש פגיעה מינית ב-ק':

"...קודם כל ההצפה באמת של התכנים המיניים, העיסוק יתר באיבר מין גברי, תכנים מפחידים שהופיעו אצלה, בלבול בשאלה בקשר לנורמליות שלה, הבעיה בזהות המינית כמו שאמרתי, התפיסה של העולם כמקום מסוכן... גם ההתרשמות של בית הספר שהילדה גם עצובה, גם מתנתקת, גם נוטה למצבי רוח, גם בבית הספר היו הרבה ציורים מיניים שלא מאפיינים ילדים בגיל הזה, אם את שואלת אותי אני כבר עובדת עשרות שנים במקצוע, אני יכולה להגיד שאני אולי על כף יד אחת נתקלתי במספר המקרים האלה, זאת אומרת זה באמת לא אופייני. גם אני אומרת שוב פעם התגובות שלה באמת אחרי הכרטיס הזה שעורר בה את החרדות, גם באמצע מבחן היא פתאום פונה אלי ואומרת לי איך, אחותי אומרת שלגמור זה ביחסי מין, מה יותר מנומס להגיד לגמור או לסיים. המשפט הזה אם את שואלת אותי הוא משפט שאומר שהילדה עסוקה במיוחד כשהסיטואציה בכלל לא זימנה את השאלה הזאת. עירנות לסביבה ודריכות בצורה מאוד מאוד מוגזמת..."

גם בדו"חות מאוחרים יותר שנערכו לגבי ק' צויין כי ברקע ישנו חשש לפגיעה מינית (ראו נ/15, ונ/17).

99.        גם דורית קינן, שטיפלה באחות במשך שנתיים ונפגשה לפרקים גם עם יתר בני המשפחה, התרשמה כי ח' הינה נערה בסיכון, ואמרה לאם שעליה להשגיח על ח' (ראו לעניין זה את עדותה של האם כפי שפורטה לעיל). דורית קינן אף המליצה, והדבר נעשה משך שנים, כי המתלוננות תנעלה בשנתן את דלתות חדרן (נ/7 שורות 53-55, ע' 2-3; ע' 173 לפרוטוקול שורות 1-5, עדותה של דורית קינן נ/4, ע' 1-2).

100.      הנה כי כן, לאורך השנים חשדו גורמי מקצוע שונים כי ח' או ק' הינן קורבנות של עבירות מין ויש בסברות אלה, שהינן סברות של אנשי מקצוע מנוסים ומבוססות על סימנים חיצוניים, כדי לחזק את עדויותיהן.

היעדר מניע לעלילה

101.      חיזוק נוסף לעדויותיהן של ח' ושל ק' מצאתי בעובדה כי לא היה לשתיים כל סיבה להעליל על הנאשם (ראו ע"פ 793/78 רצאבי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ל"ד(2), 757, 766). השתיים העידו במינוריות רבה על המעשים, כל אחת מהמתלוננות תיארה מסכת אירועים שונה, ונתתי בעדותן אמון מלא כפי שפורט לעיל.

טענת העלילה

102.      טענה העלילה העוברת כחוט השני לאורך סיכומיו של ב"כ הנאשם, הינה כי בני משפחתו של הנאשם עשו יד אחת ורקמו עלילה נגדו במטרה להרחיקו מביתו; המניע העיקרי לכך, כך הסניגור, הינו רצונה של האם להיפרד מהנאשם, כנקמה על הרומן שניהל מחוץ לנישואיהם, מבלי לחלוק עמו מחצית הרכוש (בעיקר בית המגורים);  הסניגור סבור כי "החשש פן יזוכה הנאשם ויחזור הביתה מהלך עליה (על האם – ש.ב) אימים ומכתיב את אופי עדותה" (ע' 10 לסיכומיו).

הנאשם העיד, גם הוא, דברים ברוח זו:

"...מערכת היחסים בין פ' לביני היתה קרה כבר מספר שנים. הרבה פעמים פ' צעקה בזמן מריבות נתגרש. מצד שני, מכיוון שהיא ידעה שאם מתגרשים אז זה צריך, היא לא תוכל לתת לי את המחצית מבחינה כספית של ערך הבית, היא לא יכולה גם היום לעשות זאת, היא תהיה חייבת לתת לכונס נכסים למכור את הנכס ולכן היא הגישה תביעה לבית משפט מחוזי לבטל באופן חלקי את הצו איסור פרסום כדי לפתוח את זה בבית משפט לענייני משפחה. על מנת להכפיש את פניי בבית משפט לענייני משפחה עם הכתב אישום. ומכיוון שהיא יודעת זאת, אז היא מצאה פה דרך, בצורה משותפת עם הילדים דרך להימנע מלצאת מהנכס או לממש את הנכס. חד וחלק.

שאלת בית המשפט: כלומר הכל זה היה כסף.

ת: זה קונספירציה.

שאלת בית המשפט: קונספירציה בשביל כסף.

ת: אכן כן, שווה כסף. ומי שיבוא ויגיד לי בבריאות שלי, או במה שלא יהיה, אם אני מוכן להישבע, אני מוכן תמיד בכל רגע נתון להישבע.. שזה אך ורק קונספירציה" (ע' 488 לפרוטוקול).

103.      לא באה בפני כל ראיה כי בני המשפחה רקחו נגד הנאשם עלילה או כי תיאמו גרסאותיהם נגדו.

הגם שהאם ספגה עלבונות רבים מעם הנאשם לאורך השנים, בוודאי ובוודאי שהאם, אשר הרשימה אותי כמי שמשפחתה וילדיה יקרים לה, הקדישה ימים ארוכים לפרנסתם ולדאגה להם, לא היתה משתמשת בילדיה (ובמיוחד ק') הסובלים מבעיות נפשיות ואחרות כדי להעליל על הנאשם עלילת שווא, גורמת להם למצוקה ולסבל נוספים הכרוכים בעדות ובחשיפה במשטרה ובבית המשפט.

יתרה מזו, גם לו כל מעייניה של האם היו כלכליים, כטענת ההגנה, הרי שעמדו בפניה הזדמנויות רבות וטובות יותר "להתנכל" לנאשם. כך העידה:

"...גם אני יכולתי לעשות את זה לפני 10 שנים, 5 שנים . אחרי הרומן יכולתי להתנקם, יכולתי עם כל הנשק שיש לי לגמור עם הסיפורים איתו ולא עשיתי . אתה יודע מה, יותר מזה . גם הילדים קיוו שאני אתגרש ולא התגרשתי . הם רמזו לי : מה את צריכה אותו ? מה יוצא לך ממנו ? למה לא התגרשתי ? כי אני טיפוס שלא היה לי אומץ להתגרש וגם ריחמתי, וגם פחדתי, הבן שלי עמד אז להתחתן, יצא עם בחורה,

ש: את יודעת מה שאתם כולכם, ואני לא יודע אם קשרתם קשר, אם זו עלילה, אני לא יודע איך זה קרה, יכול להיות שאתם עליתם טרמפ על כל העניין הזה כדי להיפטר מהנאשם . הוא גם עול כלכלי, הוא גם לא עובד, הוא גם מובטל, הוא גם בוגד בך,

ת: אבל מה אמרתי לך כרגע ? על הרומן יש לי ניירות שמוכיחים שהיה לו רומן והוציא עליה כסף. לא יכולתי ללכת לבית דין רבני, לפתוח תיק ולהגיד: תיראו, הוא הוציא אוכל מהפה שלי כדי לתת לפילגש? יכולתי לעשות את זה לפני 5 שנים, לפני 10 כל פעם שלא היה לי נאה, ולפני שנתיים".

לא מן המותר להוסיף כאן ולהדגיש, כי הנאשם היה זה שהגיש נגד האם תביעה משפטית לחלוקת רכוש. ככל הנראה תביעה זו הוגשה לאחר מעצרו (ראו ע' 483 לפרוטוקול). היכן איפוא כאן העלילה שנרקמה נגדו, עוד בטרם נעצר?!

104.      התרשמתי מכנותה ויושרתה של האם, שהעידה בגילוי לב על תחושות האשמה שהיא חשה משום שלא ראתה את ה"כתובת על הקיר". לו היתה מבקשת להרחיק את הנאשם מביתו, היו לה הזדמנויות רבות בעבר לעשות כן, מבלי לערב את בנותיה בכך, ובעיקר את ק', הסובלת מבעיות נפשיות. האם העידה, כי הנאשם כפה את עצמו עליה מספר פעמים, כי היא כעסה על כך אבל בחרה שלא להתלונן נגדו ("לא אהבתי את זה וכעסתי אבל לא התלוננתי במשטרה ולא עשיתי מזה עניין כל כך", ע' 146 לפרוטוקול). לו רצתה האם "להיפטר" מהנאשם, כטענת הסניגור, ספק רב אם היתה נוהגת כך.

105.      הסניגור מוסיף וטוען כי גם א’, אחיהן של המתלוננות, כועס מאוד על הנאשם ועוינותו כלפי הנאשם מוגזמת (ע' 16 לסיכומים); להשקפתו, לא’ "לא היה כל הסבר טוב לעויינות שלו כלפי אביו. הסיפורים שלו על ההתחכמויות של אביו, כלפי אשתו, חבריו וחברותיו, גבלו פשוט בגסות- רוח" (שם); הסניגור הדגיש עוד את דבריו של א’ במשטרה, לפיהם הנאשם הינו אדם מסוכן וכי "אין לו בעיה להרוג אדם בידיים חשופות, אסור שהוא יתקרב למשפחה. מה גם שאי אפשר לסמוך עליו, איסורים וצו הרחקה לא יעניינו אותו" (נ/8, ע' 3). לדברי הסניגור, דברים אלה דומים לדברים שאמרה האם במשטרה "מעידים, לכאורה, על תיאום עמדות" (ע' 15 לסיכומים).

עדותו של א’ התמקדה בהתנהגותו של הנאשם כלפי אשתו, חבריו וחברותיו שלו, שהתאפיינה במעבר גבולות ברור וחריג. אין תימה, כי אלו הסבו לו עוגמת נפש ובושה רבה. כעסו הגלוי של א’ כלפי הנאשם מובן. חרף כעסו זה, עדותו של א’ מהימנה עליי והתרשמתי כי הוא ניסה לדייק בדבריו ככל הניתן; א’ לא העיד על התנהגותו של הנאשם ולא על עבירות מין שביצע הנאשם אף באחת מאחיותיו, שכן בשנים הרלבנטיות א’ לא היה מעורב במתרחש במשפחה והרבה להסתגר בחדרו. אילו המדובר היה בעלילה – מה מנע מא’ להעיד על המעשים ש-ק' ו-ח' העידו לגביהם?

באשר לדבריו של א’ במשטרה, כי הנאשם הינו אדם מסוכן, הדומים לדבריה של האם, הרי שאף הנאשם עצמו הודה בפנינו, כאשר נתבקש להסביר מדוע עזב את ביתו בחופזה לאחר הזמנת המשטרה באירוע החלב, כי בשעת כעס הוא "מסוכן לציבור", ובלשונו:

"על מנת להימנע מתגובה בלתי רצויה מצדי, כי אני מודע לכוחי כמו שנאמר, שאני מסוכן לציבור. אני מודע, אז לא רציתי לעשות מעשה פזיז שאחר כך אני אתחרט עליו, לא שעשיתי בעבר מעשים כאלה אבל אני יודע שהרגשתי שאני עשוי לאבד את העשתונות" (ע' 506 לפרוטוקול).

106.      טענתו של הנאשם לפיה בני משפחתו עשו יד אחת נגדו על מנת להוציאו מביתו הינה חסרת כל בסיס.

מהימנות הנאשם

107.      לא האמנתי לנאשם ולא קיבלתי גרסתו.

הנאשם הינו אדם גס רוח, עצבני וכוחני, המתקשה לקבל גבולות של הזולת ככלל, ושל נשים וילדות בפרט, כפי שכבר הזכרתי במקום אחר לעיל; התרשמתי כי לנאשם עיוותי חשיבה וכי הוא עוסק עיסוק יתר בנושאים מיניים. הדברים עולים בבירור מדבריו בעימות, לפיהם ח' נהגה לאונן על רגלו, ההטרדות המיניות כלפי ק' כפי שפורטו בעדותה לגבי אירוע הויברטור ואירוע הרדיאטור, ואף התנהגותו הבלתי הולמת כלפי כלתו או כלפי חברותיה של האם.

108.      הנאשם התקשה מאוד להשיב על שאלותיה של ב"כ התביעה בחקירתו הנגדית, הרבה להשיב עליהן בשאלות או בתשובות פתלתלות; גם תגובותיו בעימות, אינן מתיישבות עם דבריו של מי שטוען כי לא היו דברים מעולם. כך, למשל, אפילו בעימות נגדו טורח הנאשם לשאול את ח' שאלה שכלל איננה ממין העניין, והיא עם מי קיימה יחסי מין לראשונה. ח' איננה מתבלבלת ומשיבה לו: "אתה".

109.      זאת אף זאת. גרסתו המופרכת של הנאשם בכל הנוגע לאירוע החלב והתמיהות הרבות שעלו ממנה, כפי שפורטו בהרחבה לעיל, משליכות גם על מידת מהימנותו במעשים המיוחסים לו בעבר. שקריו הגסים של הנאשם, לכשעצמם, אינם יכולים לשמש בסיס עצמאי להרשעה, אולם אלה מערערים את מהימנותו ומחזקים את ראיות התביעה. (ע"פ 409/89 מדינת ישראל נ' רוימי פ"ד מד(3), 469, ע"פ 6077/95 אבנר טוויל נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך נז, 308). שקרי הנאשם יכולים לשמש אף סיוע לראיות נגדו.  התייחס לכך י. קדמי בספרו "על הראיות" כרך ראשון, בע' 265:

"כיום שוב אין מקום למחלוקת על כך כי שקרים של נאשם בעניינים מהותיים, המוכחים בראיות עצמאיות ובאופן ברור וחד משמעי – משמשים סיוע במקום שנדרש כזה; כאשר הכל כפוף להערכתו ולשיקול דעתו של בית המשפט הנדרש לזהירות בעניין זה, לבל ייכשל בהרשעת נאשם מחמת היותו שקרן ולא משום שהובאו ראיות מספיקות להוכחת אשמתו".

110.      לאור כל האמור, אין לתת כל אמון בגירסתו של הנאשם.

סיכום ביניים

111.      התביעה הרימה, איפוא, את הנטל, והוכיחה את המעשים המיוחסים לנאשם בכתב האישום מעל לכל ספק סביר, למעט שלושה אירועים:

(א)        האירוע משנת 1999, בו הכניס הנאשם את ידיו לתחתוניה של ח' – כעדותה של ק'.

(ב)        אירוע ממועד שאינו ידוע, בו הנאשם הושיב את ח' על ברכיו במטבח הדירה ונגע בכל חלקי גופה, תיאור שלא בא זכרו בעדותה של ח', בסיכומי ב"כ המאשימה או בכל ראיה אחרת.

(ג)         אירוע במהלך שנת 1991, בו נגע הנאשם ב-ק' מתחת לבגדיה, בין היתר מתחת לתחתוניה, ובאזור החזה.

הפן המשפטי

אירוע החלב

112.      סעיף 348(א) לחוק העונשין מורנו כדלקמן:

"348. (א) העושה מעשה מגונה באדם באחת הנסיבות המנויות בסעיף 345(א)(2) עד (5), בשינויים המחוייבים, דינו - מאסר שבע שנים".

וסעיף 345(א) לחוק קובע:

"345. (א) הבועל אשה –

...

(4) תוך ניצול מצב של חוסר הכרה בו שרויה האשה, או מצב אחר המונע ממנה לתת הסכמה חופשית;

...

הרי הוא אונס ודינו - מאסר שש עשרה שנים".

הנאשם מוסס כדורי שינה בחלב ממנו שתתה ח' כדי להרדימה ולטשטשה. לאחר שזו נרדמה במיטתה, הסיר הנאשם את מכנסיה, ומרח את איברה בקרם גוף. שנתה העמוקה של ח', מנעה ממנה כל יכולת לבחירה חופשית. וכדברי כב' השופט חשין בדנ"פ 6008/93 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מח(5), 845 , 862-863:

"די בפגיעה מהותית בחופש הרצון והבחירה, והנאשם - שידע על אותה פגיעה - יחוייב בדינו. זו נורמת התנהגות שנקבע ליחסי אנוש בחברתנו; אלה ערכים שברצוננו לחיות בהם; וזו מדיניות ראוי לנו כי ניאחז בה בחוזקה. בפרשנו את צירוף התיבות "מצב אחר המונע את התנגדותו" של הקורבן, עיסוקנו הוא בערכים של חברה וביצירתה של נורמה על-פי המחוקק. זו חובה הוטלה על בית-המשפט. ובמלאנו חובה זו שעלינו, נכון יהיה אם נשווה ערך נעלה ככל הניתן לכבוד האדם, לחופש הבחירה שניתן לו בידי האל, שלחופש נולד".

וראו והשוו תפ"ח (ב"ש) 1104/05 מדינת ישראל נ' ציון אברג'ל, תק-מח 2006(1), 1052.

מסכת האירועים בשנים עברו

113.    מעשי האינוס המיוחסים לנאשם, עד אשר מלאו לח' 14 שנים, מגבשים עבירה לפי סעיף 351(א) לחוק העונשין, המורנו בדלקמן:

            "351. (א) העובר עבירה של אינוס לפי סעיף 345(א) או של מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) באדם שהוא קטין, והוא בן משפחתו או באדם שהוא חסר ישע והוא אחראי עליו, דינו - מאסר עשרים שנים."

מעשי האינוס שביצע הנאשם לאחר שמלאו לח' 14 שנים מגבשים עבירה לפי סעיף 351(ב) רישא לחוק:

           "(ב)        הבועל אישה שמלאו לה ארבע עשרה שנים וטרם מלאו לה עשרים ואחת שנים או העושה מעשה סדום באדם שמלאו לו ארבע עשרה שנים וטרם מלאו לו עשרים ואחת שנים, והוא בן משפחתם, דינו - מאסר שש עשרה שנים".

114.      ח' העידה, כי הנאשם בעל אותה מספר רב של פעמים, החל בגיל בית הספר היסודי ועד גיל בית הספר התיכון ופעמים רבות החדיר גם את אצבעותיו לאיברה. ח' אף זכרה מספר מקרים ספציפיים: מקרה שבו התעוררה כששכבה על בטנה והנאשם בעל אותה; אירוע הקורנפלקס שפורט לעיל, בו היתה ח' בגיל בית הספר היסודי; ח' זכרה את כתמי הדם על חלוק הרחצה שלה אף שלא זכרה בבירור את המעשים שקדמו לו. לאור זאת, אין כל ספק בדבר התקיימותו של יסוד ה"בעילה".

למדנו מהפסיקה, כי כאשר אב מבצע עבירות מין בבתו הקטינה שטרם מלאו לה 14 שנים, הקטינה הופכת "משותקת" בכל הקשור ליכולתה לגלות התנגדות לאביה. כלשונו של כב' השופט קדמי בדנ"פ 6008/93 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מח(5), 845, 854:

"(1) כאשר מדובר במצב שבו נפגשים זיקת הורות עם קטינות (שלמטה מגיל ארבע עשרה) - כגון: הורה המבצע עבירות מין בבתו הקטינה - הדעת נותנת, שהקטינה הופכת "משותקת" בכל הקשור ליכולתה לגלות התנגדות לאביה; ואיני רואה טעם, על שום מה לא תעניק ההלכה הפסוקה מעמד של "חזקה שבעובדה" לתוצאה מתחייבת זו מנסיון החיים.

(2) מקובלת עלי, על כן, עמדתה של התביעה, האומרת כי נסיון החיים מלמד שבמקום שבו מבצע הורה עבירת מין בילדו הקטין (שטרם מלאו לו ארבע עשרה) - רואים את הקטין כמי שנמצא במצב "המונע את התנגדותו", כמשמעותו בסעיף 354(א) הנ"ל; ואין ההורה מחלץ עצמו מאחיזתה של חזקה זו, אלא אם מקים הוא ספק לפחות בנכונותה בנסיבות המקרה המסוים שבו היא מופעלת".

חזקה עובדתית זו, הורחבה גם למצב בו החלו המעשים המיניים בטרם מלאו לקטין 14 שנים, והמשכם גם לאחר הגיעו לגיל 14. כדברי כב' השופטת ע' ארבל בע"פ 241/03 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(4), 3525, 3531:

"אף שחזקה עובדתית זו עניינה, כאמור, בקטינות שגילן אינו עולה על 14, אני סבורה כי הגיונם של דברים יפה וראוי הוא גם למצב מעין זה שבפנינו, בו תחילתם של המעשים מפניהם נעדר קטין יכולת התנגדות וסירוב בטרם מלאו לו 14 שנים, והמשכם גם לאחר הגיעו לגיל 14.

אכן, כאשר מדובר בהורה המבצע מעשים מיניים בבנו הקטין או בבתו הקטינה, חזקה כי קטין נמצא במצב המונע ממנו להתנגד משום יחסי המרות, התלות והאמון שיש לו בהורה, המונעים ממנו לגלות התנגדות, והדברים נכונים במקרים רבים של עבירות מין במשפחה. מעשים מעין אלה בהם אנו מדברים, אין האימה שהם מטילים על הקורבן הקטין מתפוגגת עם הגיעו לגיל 14. הפגיעה הרגשית הנגרמת לקטין בגין מעשי מין המבוצעים בו חורטת בו את אותותיה העמוקים ואלה לא בנקל – אם בכלל – יימחו. על אחת כמה וכמה אין הם נמחים כאשר מדובר במסכת מתמשכת ובלתי נפסקת שאינה מאפשרת לקרבן לעכל את הפגיעה בו ואת משמעויותיה ואינה מאפשרת לו לאסוף את השברים ולהתנגד לפגיעה בו. ככל שמערכת היחסים מתמשכת והמעשים נמשכים תוך ניצול הנסיבות המשפחתיות, התלות, הכפייה ופערי הכוחות בין הורים וילדיהם, לא ניתן לנתקם זה מזה אך בשל הגעת הקטין לגיל 14 (ע"פ 10830/02 הנ"ל, בעמ' 834 - 836). במצב דברים זה ייתכן כי ה"מצב המונע התנגדות" לא זו בלבד שאין הוא נפסק אלא ייתכן אף שהוא הולך ומתעצם (ראו גם: ע"פ 4378/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 9.7.03)). דומה, כי לא ניתן לדרוש ממי שיכולת ההתנגדות שלו למעשים המבוצעים בו כילד רך בשנים נפגעה אנושות, לגייס בו את הכוחות ואת תעצומות הנפש הנדרשות בכדי להתייצב בפני ההורה הפוגע ולהתנגד למעשים, גם אם מלאו לו 14 שנים. ההורה הפוגע יצר במעשיו את חוסר היכולת הרגשי של הקטין להתנגד לו, גם בהגיעו לגיל 14 ולעיתים גם בהגיעו לבגרות, וקשה בעיני ליתן להורה זה להיבנות מתוצאות הצלקות שהותיר בנפשו של הקטין, מהמצב המעוות שיצר ביחסים שבין הורה לילדו".

115.    ח', בתו של הנאשם, היתה קורבן למעשים מיניים מצידו החל בגיל 8, והיתה בעת מעשיו במצב המונע ממנה בחירה חופשית באופן הבסיסי ביותר. הנאשם היה מודע היטב לסירובה, מאחר ש-ח' בכתה לעיתים קרובות וביקשה ממנו כי יחדל ממעשיו, אולם גם במקרים בהם לא התנגדה למעשיו, אין ולא יכול להיות כל ספק כי אין המדובר בבחירתה החופשית של ח'.  

מעשים מגונים שביצע הנאשם ב-ח' וב-ק' מתחת לגיל 16:

116.      סעיף 351(ג)(2) לחוק העונשין (בנוסחו עובר לתיקון מס' 70, תשס"ג – 2002) מורנו כדלקמן:

           "351. (ג) העושה מעשה מגונה באדם שהוא קטין והוא בן משפחתו, דינו -

...(2)        בעבירה לפי סעיף 348(ב) - מאסר חמש עשרה שנים;"

ח' תיארה בעדותה, כיצד הנאשם נגע בכל חלקי גופה כאשר ביקשה להיעזר בו בהכנת שיעורי הבית בגיל 8 בלבד; היא העידה כי במספר רב של אירועים התחכך הנאשם בגופה בעת שבא להרדימה בשנת הצהריים כשהיתה ככל הנראה בגיל בית הספר היסודי (ע' 21 לפרוטוקול). מעשים אלה מגבשים את יסודות סעיף 351(ג)(2) לחוק בתוספת סעיפים 348(ב) לחוק וסעיפים 345(ב)(1) ו- 345(א)(4) לחוק.

117.      באשר לאישום שתואר בכתב האישום כדלקמן: "במועד שאינו ידוע לתביעה, במהלך התקופה בדירה הושיב הנאשם את המתלוננת על ברכיו, בעת שהיו במטבח הדירה ונגע בכל גופה". לא העידה ח' דבר וחצי דבר לגביהם, וגם ב"כ המאשימה לא התייחסה לכך כלל בסיכומיה. אשר על כן, יש לזכות את הנאשם מעבירה אחת של מעשה מגונה במשפחה בקטין מתחת לגיל 16.

118.      באשר למעשים שבוצעו ב-ק' – כבר הבהרתי לעיל מדוע אלה לא הוכחו עובדתית ויש לזכות את הנאשם מעבירה המיוחסת לו בעניין זה, קרי עבירה אחת נוספת של מעשה מגונה במשפחה בקטין מתחת לגיל 16.

מעשים מגונים לאחר גיל 16

119.      סעיף 351(ג)(1) לחוק מורנו כדלקמן:

"העושה מעשה מגונה באדם שהוא קטין והוא בן משפחתו דינו –

(1) בעבירה לפי סעיף 348(א) – מאסר עשר שנים".

בעניין זה ח' לא העידה על מעשה קונקרטי כלשהו שביצע בה הנאשם עת בהיותה מעל גיל 16. היא התקשתה לזכור בבירור את הגיל בו התחכך הנאשם בגופה לפני שהרדימה ואמרה: "אני לא זוכרת את הגיל אולי כשהייתי בבית ספר יסודי" (ע' 21 לפרוטוקול).

העדות היחידה למעשה מגונה שביצע הנאשם בח', לאחר שמלאו לזו 16 שנה, מצויה בעדותה של ק', שראתה לדבריה את הנאשם מכניס את ידו מתחת לתחתוניה של ח' בשעת לילה מאוחרת, והעמידה פני ישנה. 

האמנתי לעדותה של ק', אולם כבר הבהרתי לעיל כי לא ניתן לבסס הרשעה על דבריה בלבד בעניין זה, ברמה הראייתית הדרושה במשפט פלילי. לא נמצא בחומר הראיות כל חיזוק ראייתי לדבריה של ק', על החדרת ידו של הנאשם מתחת לתחתוניה של ח', בשנת 1999. בנסיבות העניין, כאשר המעשים בוצעו בחשיכה ו- ח' איננה זוכרת אירועים דומים בטווח גילאים זה, עומדת עדותה של ק' לבדה, ללא חיזוקים ויש לזכות את הנאשם גם  מעבירה זו. 

סוף דבר

120.      אשר על כן, אני מציעה לחבריי להרכב לזכות את הנאשם מהעבירות הבאות:

א.      שתי עבירות של מעשה מגונה בבת משפחה, לפי סעיף 351(ג)(2) לחוק, בנסיבות סעיף 345(ב)(1) לחוק, כנוסחו בתיקון תש"ן.

ב.       עבירה של מעשה מגונה בבת משפחה, לפי סעיף 351(ג)(1) לחוק, בנסיבות סעיפים 345(א)(4) לחוק ו-345(א)(1) לחוק.

ולהרשיעו בעבירות הבאות:

א.      מעשה מגונה, עבירה לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(4) לחוק.

ב.       אינוס בת משפחה, עבירה לפי סעיף 351(א) לחוק.

ג.        עבירות מין במשפחה, עבירה לפי סעיף 351(ב) לחוק, כנוסחו לאחר תיקון מס' 30 לחוק.

השופט שלי טימן, אב"ד:

אני מסכים.

השופטת תחיה שפירא:

מסכימה אני למסקנותיה של חברתי, כב' השופטת ש. ברוש, בכל הנוגע למעשים שביצע הנאשם בבתו ח'.

גם לתוצאה אליה הגיעה חברתי בעניינה של המתלוננת ק' – מצטרפת אני, תוך שאוסיף ואחדד זאת:

למשמע עדותה של ק' הרגשתי היתה, כי דבריה דברי אמת וכי סיפרה על חוויות מוקדמות טראומטיות מבחינתה, שחוותה תחת ידיו של הנאשם. גם היותה עדה למעשים מגונים באחותה, נשמעה אותנטית.

עם זאת, אין ספק כי יש לבחון את עדותה של ק' בזהירות מרובה, בשל המצב הנפשי שהיתה נתונה בו בתקופות עליהן נסוב כתב האישום, ולנוכח העדויות המקצועיות שנשמעו בעניינה. אמנם החשדות שהעלו אנשי המקצוע בזמנו, כי ק' היתה נתונה להתעללות מינית, מוסיפים לעיבוי הדברים, ככלל; גם האווירה המינית אשר ללא ספק שררה בבית, אומרת דרשני, אם כי יכולה להסביר אירועים כגון אלה שכינתה חברתי "אירוע הויברטור" ו"אירוע הרדיאטור"; ואף המעשים החמורים אותם ביצע הנאשם נגד ח', כפי שהוכח בפנינו אף הם מצויים ברקע.

אולם, כאמור, הזהירות היתרה הנדרשת בבחינת עדותה של ק', מחייבת להקפיד על שכנוע מלא וחד משמעי בהתרחשותם של האירועים עליהם העידה ובכוונה המינית הנלווית להם, ואת זאת אינני יכולה לקבוע בוודאות הנדרשת במשפט הפלילי.

אשר על כן, אנו מזכים את הנאשם מהעבירות הבאות:

1.         שתי עבירות של מעשה מגונה בבת משפחה, לפי סעיף 351(ג)(2) לחוק, בנסיבות סעיף 345(ב)(1) לחוק, כנוסחו בתיקון תש"ן.

ג.        2.   עבירה של מעשה מגונה בבת משפחה, לפי סעיף 351(ג)(1) לחוק, בנסיבות סעיפים 345(א)(4) לחוק ו-345(א)(1) לחוק.

ומרשיעים את הנאשם בעבירות הבאות:

1.         מעשה מגונה, עבירה לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(4) לחוק.

2.         אינוס בת משפחה, עבירה לפי סעיף 351(א) לחוק.

3.         עבירות מין במשפחה, עבירה לפי סעיף 351(ב) לחוק, כנוסחו לאחר תיקון מס' 30 לחוק.

ניתנה והודעה היום, 25 בספטמבר 2007, במעמד __________________________