מאת ד"ר חיים משגב*

במסדרונות הכנסת אירע לפני כמה ימים מעשה שעוד לא אירע כמותו מאז הקמתה של מדינת ישראל. חבר כנסת הוכה בידי אחד מאורחיו של בית הנבחרים. יכול להיות שקדמה למעשה התקיפה אמירה  כזו או אחרת של המותקף ויכול להיות שהיו שם חילופי דברים קשים על רקע כלשהו. רק בשאלה אחת לא יכולה להיות מחלוקת: מי שקיבל את הסטירה היה  חבר הכנסת יעקב כהן, יהודי לובש שחורים, הנמנה על הסיעות החרדיות בכנסת. מכאן ואילך חלוקות הדעות: המחמירים,  בהם אנשי משפט ידועי שם, סוברים שלא די היה  בסטירה שקיבל חבר הכנסת מיהדות התורה.  לעומתם , המקלים, בהם הוגי דעות חשובים, חסידים ידועים של זכויות אדם,  ראו במה שעשה אמנון דה הרטוך מעין שליחות . טוב שהאנשים הללו, שרובם ככולם לא משרתים בצבא, כידוע, לא עובדים, ועושים את 'תורתם קרדום לסחיטה מן הקופה  הציבורית',  ידעו את מקומם, כך מטיפים לנו בהבעה צדקנית נוטרי החומות של הרוב החילוני.

המשטרה לא מיהרה, כמובן, לעצור את המכה, ויושבת ראש הכנסת והיועצת המשפטית שלה מסרבות, עד לעצם כתיבת שורות אלה, להעביר את סרטי מצלמות הביטחון לידי אלה שמונו לחקור את הפרשה – ולהתיר לשוטרים להיכנס למשכן הכנסת כדי לגבות עדות מן המוכה בלשכתו.

עד פה הכרוניקה היבשה, כך מסבירים לנו טובי פרשנינו, אלה שבדרך כלל נזעקים כנגד כול עוולה של מה בכך; יש טובים – ויש רעים בחברה הישראלית. הטובים מצביעים, בדרך כלל, למחנה השמאל, והרעים –  מתגוררים מעבר לקו הירוק ומונעים מן 'העם הפלשתיני' מלשוב למולדתו ולאדמות  שנגזלו ממנו.

הרב יעקב כהן, שאינני יודע מה היא השקפת עולמו המדינית, למרות שקיבלתי על עצמי לייצגו לעת הזאת, מטבע לבושו, איננו שייך לחסידי מחנה ההוזים, ולכן  טוב היה, לדעתו של עיתונאי בכיר ב'מעריב',  אם גם היו שוברים לו את הצלעות; הוא הרי איננו נמנה על נאמניה של זהבה גלאון ועל  התומכים במשנתה. קצת קשה להבין את הגיונם של הדברים – אבל זאת בדיוק הייתה רוחם של הדברים.  מי שלא 'משלנו', לא נורא אם יקבל קצת מכות. דמוקרטיה לחוד – והכאתו של חבר כנסת מן המגזר החרדי לחוד.

ועל זה בדיוק בוכה הנביא. אני יכול לתאר לעצמי שאם המכה היה, לא עלינו, מתנחל מאלון מורה, נניח, והמוכה היה חיים אורון, או מישהו מסיעתו, כול ערוצי התקשורת היו פותחים 'גל פתוח'  שהיה נמשך כמה ימים. חברי הכנסת, מכול סיעות הבית,  היו חותמים על עצומה – ואולי אף משביתים את הכנסת לשלושה 'ימי אבל'. דליה איציק הייתה טורחת לומר את  דעתה תחת כול עץ רענן וצדקנים גמורים, כמו יוסי  שריד , היו מהלכים עלינו אימים השכם והערב; הנה בא הקץ על הדמוקרטיה הישראלית. הפכנו להיות כמו הגרועים שבפרלמנטים. חזרנו לימי 'רצח ארלוזורוב'. צריך ללמד אותם לקח כמו בימי 'אלטלנה' – כך היינו שומעים אותם מצווחים במלוא גרונם.

וזה איננו תסריט אימים שזה עתה חובר: רק לפני מספר שנים שפך איש ימין קצת תה על חברת  הכנסת דאז, יעל דיין, בלהט ויכוח כלשהו בפתחה של מערת המכפלה. לא בבית הנבחרים – אלא בחוצותיה של חברון. האיש נעצר – ונשפט לשלוש שנות מאסר בפועל. ועדת השיחרורים סירבה לנכות שליש ממאסרו בגלל 'מסוכנותו'. אמנון דה-הרטוך בוודאי אינו יכול להיות מוגדר כאיש מסוכן.  אולי רק חרדים, או סתם ימניים להכעיס, צריכים לחשוש מפניו – אבל בוודאי שלא מי שמבקש לוותר על חלקים נרחבים בארץ ישראל תמורת שום דבר.

אינני יודע, כמובן, כיצד תסתיים הפרשה הזאת, שכן כול גורמי האכיפה גוררים רגליים ומחפשים נקודות זכות לטובת המכה האמיץ – אבל אני יודע דבר אחד. מה שקרה מסביב לפרשה הזאת מדגיש ביתר שאת את מה שכולנו ידענו זה מכבר. טוב – זה לא ייגמר.

* הכותב מרצה במשפט פלילי במיכללה האקדמית נתניה

כדי לקרוא את המאמר ב - nfc לחץ כאן