מאת ד"ר חיים משגב

מה שקרה בוועדה לבחירת שופטים הוא כמעט מעשה נסים. עורך הדין חנן מלצר, שנבחר לכהן בבית המשפט העליון, על אפה ועל חמתה של מי שעומדת בראשו, מסמן מהפך שפשוט אי אפשר להגזים בחשיבותו. לאחר שנים רבות מאוד, כמעט מאז הקמתה של מדינת ישראל, חדלה הערכאה העליונה לשמש מעין בית-דין-של-חברים-של-החברים. הפלורליזם שוב חוגג. יש יותר ממועמד אחד על כול מישרה פנויה. יש שקיפות – ויש הרגשה שמוסד זה, שנשלט במשך דורות באורח כמעט-אוליגרכי בידי קבוצה של נסיכים-מטעם-עצמם, חוזר לשליטתם של האזרחים שמשחרים לפתחו בכול ימות השנה.

אומנם המפסידה הגדולה בסיבוב הזה היא דורית בייניש – אבל היא לחלוטין אינה אשמה באנטגוניזם שמלווה את  בית המשפט העליון בשנים האחרונות. לא רק משום שהיא לא יזמה את אותו 'מהפך חוקתי', ללא כול יסוד בדין ומבלי שהכנסת התכוונה אליו, שעליו הכריז אהרן ברק בשנות ה - 90 של המאה הקודמת, אלא בעיקר משום שהיא לא הייתה שותפה לאותו אקטיביזם שיפוטי מגעיל שנולד בגבעת רם. היא גם לא זו שביקשה להכפיף את כול מוסדות השלטון, גם את אלה שנבחרו בבחירות כלליות, למבחנים של סבירות; מבחנים שנבנו בידי מי שנתמנו לתפקידם במחשכים בידי חבריהם בשיטה של 'חבר מביא חבר' מבלי שלציבור הרחב תהיה יכולת לבחון מן הצד את טיבו של המינוי.

דניאל פרידמן הוא , בפועל, שר המשפטים הראשון שמגיע לתפקידו מבלי שהוא סוחב אחריו שובל של מחויבויות. את הקריירה האקדמית שלו הוא אינו חב לאיש -  ואפשר לומר בוודאות כמעט מוחלטת שהוא אינו שואף לתפקיד רם יותר מזה שבו הוא מחזיק כעת. כול רצונו הוא, כנראה, להגשים את מה שהוא מאמין בו ואת מה שרוב הציבור רוצה בו. מערכת משפט שמתעסקת אך ורק בפתרון סכסוכים משפטיים בין אדם לחברו ובין האזרח לרשויות. מהר  - ובאורח יעיל. ולא בקבוצה של נסיכים שהמליכו את עצמם שמבינה בכול. גם בדרך שבה על צה"ל לנהל את מלחמתו בטרור; וגם במיקומה של גדר המערכת; וגם בזכויותיהם של הפלשתינים ברצועת עזה. לא כול העולם משפט ולא הכול שפיט; ולא כול מי שנבחר לתפקידו בבית המשפט העליון רשאי, או צריך, לקבוע כיצד צריכה להיראות המדינה היהודית, או מה צריכים להיות גבולותיה,  או אם ראש ממשלה כושל צריך ללכת הביתה. בשביל זה יש קלפי ביום הבחירות שלתוכה כול אחד יכול להטיל את הפתק שבו הוא בחר . הציבור כולו צריך להכריע  - ולא קומץ של תשעה או אחד-עשר שופטים. תהיה מנת המשכל שלהם אשר תהיה.

לא עוד אנרכיה שבמסגרתה כל  משלם אגרה יכול לבקש לשנות  סדרי עולם. זכות עמידה צריכה להיות רק למי שיש לו עניין לגיטימי בסכסוך מסוים  – ושאותו הוא רוצה לפתור.  האזרח לא צריך להמתין חודשים, ושנים, לעתים, עד ששופטים בבית המשפט העליון יתפנו מכול עיסוקיהם הכאילו-ציבוריים.

הגבלת משך הכהונה של נשיאי בתי המשפט לשבע שנים היא צעד נכון. שקיפות  בוועדה לבחירת שופטים, תוך קיום הליכי שימוע מראש של המועמדים, כמקובל, למשל, בארצות הברית, היא עוד צעד נכון. מינויים מן 'השוק הפרטי' במקום הצפת בית המשפט העליון ביוצאי פרקליטות המדינה היא בוודאי פסיעה בכיוון שבו רוצה, ללא ספק, רוב הציבור.

פתאום הכול נראה כול כך פשוט – וטבעי.

 המאמר פורסם ב - y-net. לצפייה לחץ כאן.