מאת  ד"ר חיים משגב  

ועדת וינוגרד ניקתה אותו מאחריות לפיאסקו הלבנוני - ובצדק. מאז הסכמי אוסלו ההזויים, שנחתמו בטקס גרוטסקי על מידשאת

הבית הלבן ב - 1993, צה"ל כבר איננו אותו הצבא שכולנו הכרנו. מפקדיו חונכו, וחינכו, שלסיכסוך הערבי-יהודי אין פיתרון צבאי;

ומכאן הייתה הדרך קצרה להפיכתו של צה"ל לגוף רופס, לא-יעיל, נרפה ועלוב. כך נראו הדברים בכל שנות ה -90', תחת

מנהיגותם של יצחק רבין ושל בנימין נתניהו ושל אהוד ברק;  שרי ביטחון באו והלכו - ושום דבר לא השתנה. הקונספציה, שיש

לחפש מוצא של שלום עם הערבים, נשארה בעינה. איש לא התעכב לשאול מה חושבים הערבים. אף אחד לא הקשיב להם; לא

למה שהם אומרים בכלי התקשורת שלהם - ולא למה שהם מטיפים לו במיסגדים בבתי האולפנא שלהם.

ובגלל קונספציה השגוייה הזאת, הבלתי מציאותית,  ברח אהוד ברק מדרום לבנון - ולאחריו עשה אריאל שרון את מעשה הנבלה

בגוש קטיף. הצבא שיתף פעולה בשקיקה רבה. מפקדיו לא ראו כל בעייה עם הפיכתו של צה"ל לצבא למשימות אזרחיות-פוליטיות.

במשך כמעט שנה וחצי, לפני מלחמת לבנון השנייה, עסקו בצה"ל רק בדבר אחד: בשטיפת מוח ובהכנת החיילים לגירושם של

יהודים מבתיהם. אז מה הפלא שהצבא הזה, על מפקדיו, לא יכול היה לכמה מאות אנשי  גרילה חמושים?

ולמה בעצם סברו רבים, שעמיר פרץ, מי שקפץ על התפקיד של שר ביטחון כמוצא שלל רב, שהוא היה צריך לדעת שצה"ל,

ומפקדיו, בעיקר מפקדיו, נשאר ללא יכולת של ממש לעשות את מה שפעם חייליו עשו בנפש חפצה ובהרבה התלהבות?

כלום עמיר פרץ מינה את דן חלוץ לתפקיד הרמטכ"ל, או עומרי שרון, בנו של האיש שגירש אנשים מבתיהם רק כדי

להפוך לאתרוג-האומה, יקירם של כתבלבי החצר של מחנה השמאל? לא דן חלוץ ולא שאול מופז ולא בוגי יעלון ולא אהוד ברק ולא

כל האחרים שהובילו את מדינת ישראל עד עברי פי פחת הם יצירי כפיו של עמיר פרץ.   

ועדת וינוגרד דיברה על כשלים ועל ליקויים ועל עוד כהנה וכהנה החלטות מוזרות של הדרג המדיני; החלטות שהתקבלו ללא

תהליך מסודר. היא רק לא אמרה שהכל החל לפני הרבה שנים. לא בימיו של אהוד אולמרט - ולא בגלל שר הביטחון חסר הניסיון

שהוא מינה בממשלתו. כלום  בימיהם של יצחק רבין ושמעון פרס היה תהליך קבלת החלטות ראוי יותר? כיצד נתקבלו ההחלטות

שהביאו להסכמי אוסלו? האם קדם להן תהליך מסודר? מישהו חשב על התוצאות, אם החזרתו של יאסר ערפאת מצפון אפריקה

לשם הוא גורש מלבנון, על עשרות אלפי מחבליו,  תניב פירות באושים?.  מישהו נתן את הדין על אלפי היהודים שנרצחו

באוטובוסים הבוערים או בבתי הקפה העולים בלהבות בגלל 'השהידים' שיאסר ערפאת שילח לרחובותינו?

מדינת ישראל נמצאת על עברי פי פחת - ואת האשמים יש למצוא לא תחת הפנס אלא במקומות ששם הם נמצאים. בכלי

התקשורת, באוניברסיטאות, במוקדי התרבות - ובכל אותם מקומות ששם עושים 'פרנסי השלום' המיקצועיים, לעתים, במימונם של

גורמי-חוץ,  לשם החלשתה של המדינה היהודית ולשם כירסום בכוחה לעמוד בפני אויביה.

ציונות והתיישבות ונחישות - אלה מילות המפתח. אם לא נדע לאמץ אותן אל ליבנו, לא יהיה לנו זמן לחפש 'אשמים' בוועדת

החקירה הבאה.