מאת ד"ר חיים משגב

מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה עוד קדנציה של אהוד ברק. לא כשר ביטחון – ובוודאי לא כראש ממשלה. מדברים על הניסיון-כביכול שיש לו. מהללים את התקופות שבהן הוא היה בסיירת מטכ"ל, לפני כמה עשרות שנים, ומשבחים את העובדה שהוא היה רמטכ"ל וראש ממשלה במשך כשנה וחצי. אבל כל אלה דברים בטלים בששים. האיש הוא אוטיסט. הוא אינו מקשיב לאחרים. הוא חושב שאין עוד מלבדו. הוא שותק שתיקות מוזרות במשך תקופות ארוכות מאוד –  אבל בעיקר אפשר להגיד עליו שהוא גרם נזקים בלתי הפיכים בהתנהגותו שהייתה, לעתים, כמעט פסיכוטית.

דומה שאין דרך טובה יותר להגדיר את התנהגותו בשלהי  הקדנציה שלו כראש ממשלה לאחר  שכבר הוכרז על קיום בחירות מיוחדות לראשות הממשלה. בכול הארץ התפוצצו מתאבדים באוטובוסים ובבתי קפה – וגרמו לטבח של חפים מפשע -  אבל את  אהוד ברק עניינה באותו שלב רק שרידותו הפוליטית. למרות שממשלתו הוגדרה אז כממשלת-מעבר שיכולותיה מצומצמות ביותר – לעשות, למעשה,  רק פעולות תחזוקה שצריכות להיעשות על ידי ממשלה  – הוא שלח כמה משריו לוועידת טאבה כדי  להציע שם ליאסר ערפאת את כול יהודה ושומרון, מחצית מירושלים ואת הר הבית תמורת 'הסכם קץ הסיכסוך'.  איש לא האמין שזה באמת קורה לנו.  השמועות מטאבה רדפו זו את זו –  אבל  אהוד ברק, הבלתי מובן, אטום המבע, שמר את הקלפים קרוב לחזהו. גם שריו, אלה שלא נסעו לטאבה ביחד עם שלמה בן עמי ויוסי ביילין, לא ידע מה קורה. לא מעט אנשים חשבו אז, שהתנהגותו של אהוד ברק קרובה למעשה של  בגידה. יוסי ביילין, שישב בוועדה מיוחדת לפיתרון סוגיית  'זכות השיבה של הפלשתינים',  סיפר לימים עד כמה קרוב היה אהוד ברק להסכים גם להכרה בזכות הזאת.

כול זה אומנם נגמר ביום שבו גירש עם ישראל את אהוד ברק מעל פניו ושלח אותו ל'עשות לביתו' במשך כשש שנים, אבל רישומיה של התקופה הרעה הזאת, הרעה ביותר, אולי, מאז ההכרזה על הקמתה של המדינה היהודית, לא נעלמו. הנסיגה החפוזה מדרום לבנון השאירה את רישומה בכול רחבי המזרח התיכון.  הערבים הבינו שאת היהודים אפשר להביס אם רק מכים בהם מספיק חזק. עזמי בשארה אמר את הדברים בפומבי בכינוס רב משתתפים באום-אל-פחם שבועיים לאחר שאהוד ברק ברח באישון לילה מדרום-לבנון.

כול צפון הארץ נשאר מאז כבן ערובה של  החיזבאללה  -  אבל אהוד ברק לא נשאר פה כדי להסביר בקיץ האחרון למה מאות אלפי אנשים צריכים לשהות במקלטים במשך שבועות רבים.  גם חבריו הרבים, יוצאי יחידות מובחרות, קצינים, אינטרסנטים ואחרים, לא טרחו להסביר היכן נמצא האיש שהמיט עלינו את  מלחמת לבנון השנייה. כולם שמרו על זכות השתיקה. זה הפך, למעשה, למוטיב מוביל במחנה ברק. כך נהגו אנשיו גם כאשר המשטרה חקרה את  עמותות-הקש שהוא הקים וכך הם נהגו מאז ומתמיד.

האיש שבקיר, השותק הכרוני, מבקש עתה לחזור למרכז הזירה הפוליטית. כאילו שום דבר לא אירע בתקופות שבהן הוא החזיק ברסן השלטון; כאילו שכולנו מטומטמים קצרי-זיכרון ומחוסרי בינה. אסור לתת לזה לקרות. אנשים כמו אהוד ברק צריכים לקבל רק הזדמנות אחת. לא שתיים.

לא בגלל שלא מגיע, לעתים, לאדם להראות שהוא למד את הלקח. פשוט משום שאהוד ברק איננו האיש שלומד לקחים. שתיקותיו, מחשידות אותו. כל מומחה לתורת הנפש יכול לספר, שמי ששותק אינו שותק בגלל שהוא מבקש להסתיר את פיקחותו אלא בגלל שהוא מפחד שרפיסותו הנפשית תתגלה; כדי להסתיר סודות אפלים; כדי לנסות ולהסוות ליקויים אורגניים. כך נוהגים חשודים בתחנות המשטרה – וכך נוהגים מאושפזים בבתי חולים לבריאות הנפש. גם אלה וגם אלה שותקים מסיבות טובות מאוד. לאהוד ברק יש בוודאי לא מעט סיבות כאלה שבגללן הוא אינו משתף את כ-ו-ל-נ-ו במה שמסתתר בתוככי ראשו הנפוליאוני.