בתי המשפט

פסק דין

עתירה זו מופנית כנגד החלטת הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין מיום 09.01.07, לפיה נדחתה בקשת העותר להתחיל בהתמחות, בשל הרשעתו בפלילים.

הרקע העובדתי:

נגד העותר, יליד 1981, הוגש בתאריך 21.08.05 כתב אישום בגין עבירות של קשירת קשר לביצוע עוון, קבלת דבר במרמה, התחזות לאדם אחר וקבלת דבר במרמה שנעברו בתאריך 23.09.01.

נסיבות העבירות פורטו בהכרעת דינה של כב' השופטת גיליה רביד (בת.פ. 4746/06 של בית משפט השלום בת"א) ומן העובדות המפורטות שם עולה כי העותר נבחן פעמיים בבחינה פסיכומטרית, אולם הציונים שהשיג לא איפשרו לו להרשם ללימודי משפטים באוניברסיטה. סמוך למבחן שנערך בתאריך 23.09.01 קשר העותר קשר עם אחר, על מנת שהלה יתחזה לו וייגש בשמו לבחינה. במסגרת הקשר ולשם קידומו, התייצב האחר לבחינה כשהוא מציג עצמו בשם העותר, נבחן בבחינה וקיבל ציון של 673 נקודות הגבוה ב- 118 נקודות מהציון שקיבל העותר.

העותר הודה בעובדות כתב האישום, ולנוכח בקשתו כי בית המשפט ימנע מהרשעתו ויסתפק בהעמדתו במבחן, הוגש תסקיר של שרות המבחן. שרות המבחן התרשם מהמאמצים שהשקיע העותר להשתלב במסגרות לימודיות וסבר כי אי-הצלחתו להתקבל ללימודי המשפטים גרמה לו לתחושת כשלון ועמדה ברקע העבירות שבוצעו על ידו. עוד צויין על ידי שירות המבחן, כי העותר מודע לחומרת העבירות ולקח אחריות מלאה על מעשיו, בהתחשב במכלול הנסיבות, שחלקן תואר לעיל, המליץ שירות המבחן על העמדתו של העותר למבחן ללא הרשעה.

בית המשפט לא אימץ המלצה זו, לאור חומרת העבירות והאינטרס הציבורי הגלובלי. באשר לפגיעה האפשרית בעיסוקו של העותר, ציינה כב' השופטת רביד כי משעה שלשכת עורכי הדין מודעת לעובדה שהנאשם נמצא אשם על פי הודאתו בעבירות שפורטו לעיל, ההחלטה אם לאפשר לו להתמחות ואחר כך לקבל רישיון עריכת דין, היא ענין ערכי המסור לשיקול דעת הלשכה ובהמשך מוסיפה כב' השופטת:

"מן הסתם, בעת שיבוא עניינו של הנאשם בפני רשויות הלשכה יילקחו בחשבון כל הנסיבות הרלוונטיות לרבות חלוף הזמן שעבר מאז המקרה, גילו של הנאשם ויוצא באלה נסיבות לקולא שפורטו בדברי בא כוחו".

בהמשך להכרעת הדין נגזרו על העותר 5 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים ו- 2,000 ₪ קנס.

בערעור שהוגש על הכרעת הדין וגזר הדין חזר העותר מערעורו לענין ההרשעה ובית המשפט ביטל את המאסר על תנאי שהוטל עליו, בשל חלוף הזמן הרב מאז ביצוע העבידה ועד הגשת כתב האישום וסיום ההליך בבית המשפט קמא.

בתקופה שחלפה ממועד ביצוע העבירה ועד להרשעתו, סיים העותר לימודי משפטים במכללה וקיבל תואר B.A במשפטים, אולם הרשעתו מונעת ממנו להתחיל בהתמחות, למרות שבעת הכנתו של תסקיר שירות המבחן הועסק במשרד עורכי דין.

בהחלטה נשוא העתירה שבפני נקבע כי בהתחשב בכך שכתב האישום הוגש באיחור של חמש שנים, המליצה ועדת ההתמחות הארצית כי העותר יהיה רשאי להתחיל את התמחותו בתום חמש שנים ממועד גזר הדין, דהיינו ב- 18.07.11 וזאת בשים לב לחומרת העבירות בהן הורשע הנוגעות לטוהר המידות.

את עיקר טענותיו כנגד ההחלטה מפנה ב"כ העותר לחוסר המידתיות של התוצאה, בשל הזמן הרב שחלף בין ביצוע העבירה לתוצאות העונשיות. עו"ד משגב מדגיש את העובדה כי בעת ביצוע העבירות היה העותר בן 19 וכיום גילו 26 שנה, כאשר בזמן שחלף השקיע מאמצים ואמצעים בלימודי משפטים אותם סיים, כאמור, במהלך הדיון המשפטי.

מנגד טוען ב"כ המשיבה כי עבירות מן הסוג בהן הורשע העותר, מצביעות על יחס של זלזול והתעלמות מערכים של יושר ומהימנות, האמורים לשמש נר לרגליו של מי שמבקש לעסוק במקצוע עריכת דין.

דיון

מקובלת עלי גישתו של עו"ד ד"ר משה עליאש לפיה נאמנות ויושר הם רוח אפיו של מקצוע עריכת הדין וכי שומה על מוסדות הלשכה לשמור על טוהר המידות של חבריה. אולם, לא ניתן ליישם כללים אלה במנותק מהוראות חוק המרשם הפלילי ותקנות השבים, תשמ"א-1981 והסדר ההתיישנות שנקבע בו, אשר בבסיסו מונחת התפיסה שככלל, אדם שהורשע בפלילים, נשא את עונשו ולא חזר לבצע עבירות בחלוף פרק הזמן הקבוע בחוק, זכאי לכך שעברו הפלילי יימחק, על כל השלכותיה של מחיקה זו, בין היתר כדי לאפשר לו להשתלב מחדש בחברה ולעסוק במקצועות שנחסמו בפניו בשל הרשעתו (דנ"פ 9384/01 מוחמד אל נסאסרה נ' לשכת עורכי הדין של מדינת ישראל - הועד המרכזי ואח', פ"ד נט 4) 637, 643-644).

סעיף 14 לחוק המרשם הפלילי קובע כי אם הוטל עונש שאינו עונש מאסר בפועל, לא יימסר מידע מהמרשם הפלילי, אם עברו מיום פסק הדין שבע שנים.

בפסק דינה בענין אל נסאסרה מבהירה כב' השופטת (כתוארה אז) דורית בייניש את הרקע הנורמטיבי להסדר שבחוק המרשם הפלילי (עמ' 664-665):

"... בקביעת הסדר ההתיישנות והמחיקה של ההרשעות נקט המחוקק הישראלי בגישה שפרופ' פלר הגדירה כרהביליטציה 'אוטומטית' (ראו: ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין (כרך ב) [27], בעמ' 658 ואילך). לפי גישה זו הנוהגת ברבות ממדינות הקונטיננט, התיישנות ההרשעה או מחיקתה מותנים בהתקיימותם של תנאים אובייקטיביים המנויים בחוק: סיום ריצוי העונש שהושת על העבריין, חלוף תקופת זמן מסוימת שמשכה תלוי בחומרת העבירה, ואי ביצוע עבירות פליליות נוספות משך כל תקופת ההתיישנות או המחיקה של ההרשעה לפי העניין. אמנם, חוק המרשם הפלילי הסמיך את נשיא המדינה לקצר או לבטל את תקופות ההתיישנות והמחיקה של ההרשעות ובכך נפתחה אפשרות להתחשב בנסיבותיו האישיות של העבריין (ראו סעיף 18 לחוק). אף-על-פי-כן, מדובר בחריג מצומצם בהיקפו ולבר-משפטי, שאין בו כדי לשנות מאופיו 'האוטומטי' של ההסדר".

הסדר זה שונה מהגישה המקובלת בחלק מהמדינות בארצות הברית, בהן גוף שיפוטי או מעין שיפוטי בוחן את התנהגות העבריין האינדיבידואלי ומכלול הנסיבות האופפות את העבירה, ומחליט האם יש בנתונים הללו כדי להצדיק כי עברו הפלילי לא יוכל לשמש עוד לחובתו.

ומוסיפה כב' השופטת בייניש (שם עמ' 665):

"נוכח הקשיים הכרוכים בגישת הרהביליטציה האוטומטית בשל נוקשותו של ההסדר האמור, יתכן כי ראוי לשקול אימוץ - ולו חלקי - של הסדר המבוסס על רהביליטציה שיפוטית, כהצעתו של פרופ' פלר. מכל מקום, ראוי להדגיש כי לפי שתי הגישות האמורות, לא נועד הסדר הרהביליטציה לחול מיד עם תום ריצוי העונש ותחולתו נדחית לנקודת זמן מאוחרת יותר המאפשרת לבחון את התנהגותו של העבריין לאחר חלוף זמן. בהתחשב בכך, יש לראות בהסדר ההתיישנות והמחיקה הקבוע בחוק המרשם הפלילי אמצעי אחד בלבד מבין מגוון אמצעים אחרים הנדרשים לשם הגשמה כוללת וראויה של התכלית בדבר שיקום עבריינים ושילובם בחברה הנורמטיבית."

בענייננו הוענק ללשכת עורכי הדין שיקול הדעת לקצר את תקופת "הרהביליטציה האוטומטית", כהגדרת פרופ' פלר במאמרו המצוטט לעיל.

משכך, נשאלת השאלה האם ההחלטה לפיה על העותר להמתין עד 18.07.11 , בטרם יורשה להתחיל בהתמחות, הינה סבירה בנסיבות המקרה. יודגש כי עד למועד שקצבה המשיבה יחלפו 10 שנים מיום ביצוע העבירה, ואילו הוגש כתב האישום בתוך זמן סביר, ניתן להניח כי לנוכח הודאתו של העותר, היה ההליך מסתיים עת היה בתחילת לימודיו דבר שהיה מאפשר לו לכלכל צעדיו בהתחשב בתוצאות ההליך, בין היתר על ידי בחירת מקצוע אחר.

חלוף הזמן בנסיבות המקרה שבפני, הוא בעל משקל רב בבחינת שיקולי המשיבה. העותר ביצע את העבירות בהיותו נער בן 19. במהלך השנים שחלפו מאז, עלה בידו להוכיח כי מדובר במעידה חד-פעמית ושירות המבחן אף התרשם כי הפנים את תוצאות המעשה. בעודו בעיצומו של תהליך רכישת מקצוע ובניית עתיד נורמטיבי הוחזר הגלגל אחורנית והעותר נאלץ לשלם את מחיר חטאי נעוריו כחמש שנים לאחר ביצוע העבירות.

יפים לענייננו דברים שנאמרו בעל"ע 4/79 יצחק דוד, עו"ד נ' בית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין, פ"ד לד (1) 153, 155:

"בדרך כלל ניתן לומר שהענשת אדם על עבירה זמן כה רב אחרי ביצועה דבר אבסורדי הוא. ב'דרך כלל' אמרתי, שכן אפשר להעלות על הדעת מקרה של עבירה המעידה על מבצעה (למשל) כאדם כה מושחת שלא יכירנו מקומו במקצוע זה ומן הדין להוציאו מהלשכה לעולם ועד (הכל בכפוף לסעיף 52 לחוק). במקרה כזה יתכן שאף השיהוי הרב אינו עילה להמתקת הדין, ואפשר רק לומר לו לעורך דין כזה שנתמזל לו מזלו שלא נפסל עד כה מלעסוק בעריכת דין. ואילו במקרה דנן, על אף חומרתו הרבה, לא שוכנענו כי העבירות שבוצעו לפני 10 ו- 14 שנים מן ההכרח שיפסלו את העותר מלשמש כעורך-דין כיום".

גישה זו אומצה על ידי כב' השופטת א' פרוקצ'יה בעל"ע 2531/01 שמעון חרמון נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו פ"ד נח (4) 55, 76-77:

"בתי המשפט העלו בעבר אפשרות כי הליך משמעת יבוטל במקרה מסוים מקום שמבחינת שורת הצדק לא ניתן לברר קובלנה באופן הוגן עקב מעבר הזמן בשל קושי להתגונן ולאסוף ראיות (פרשת עו"ד וינברג, שם, עמ' 318-319); במקרים אחרים ראה בית המשפט במעבר הזמן עילה להפחתה ניכרת בענישה המשמעתית...

יש לומר, איפוא, כי מעבר הזמן בין מועד הארוע המשמש נושא לדין משמעתי לבין מועד נקיטת הליך המשמעת בגין אותו ארוע, מהווה גורם בעל משמעות משפטית אף בהעדר תקופת התיישנות סטטוטורית התוחמת באורח מובנה את המועד להגשת הקובלנה. מגיש הקובלנה, בהיותו גוף ציבורי, כפוף לדיני השיהוי מתחום המשפט הציבורי בהפעלת סמכותו להגשת קובלנה. היקף חלותם של דינים אלה על מקרה נתון הינו פרי איזונים תלויי-נסיבות הענין".

יתרה מכך כב' השופטת פרוקצ'יה אף סברה כי אחד המצבים העשויים להצמיח טענות הגנה מן הצדק בפי נאשם, הוא שיהוי ניכר בהגשת כתב-אישום אף שלא חלפה תקופת ההתיישנות.

מאחר שגזר הדין ניתן בחודש יולי 2006, סבורה אני כי האיזון הראוי בין זכויותיו של העותר וההכרה בתשובתו לבין האינטרסים של הציבור, מחייב קיצור משך המניעות שהוטל עליו, באופן שיתן ביטוי לחוסר הסבירות שבהגשת כתב האישום ביולי 2005, שעה שלא היתה כל מניעה להגישו זמן קצר לאחר ביצוע העבירה.

אשר על כן, החלטתי לקבל את העתירה ואני קובעת כי החלטת המשיבה תתוקן, באופן שיותר לעותר להתחיל בהתמחות בתאריך 18.07.09.

בנסיבות הענין אין צו להוצאות.

ניתן היום ל' בניסן, תשס"ז (18 באפריל 2007) במעמד ___________________