מאת ד"ר חיים משגב

 
אני מכיר את השופט(בדימ.) מיכה לינדנשטראוס. אין לו סדר יום פוליטי. הוא לא רוצה להיות ראש ממשלה. גם לכנסת הוא לא רוצה להגיע. למעשה, הוא נמצא בשלהי הקריירה שלו - והתפקיד הנוכחי הוא, ללא ספק, תפקידו הציבורי המשמעותי האחרון. הקדנציה היא בת שבע שנים - ולאחריה אין 'זמן פציעות'. הולכים הביתה.

אז מה אחר כך?  אולי הוא יתמנה , פה ושם, לשבת בראש ועדה ציבורית. כמו ורדי זיילר; אף הוא נשיא(בדימ.) של בית משפט מחוזי. גם כבוד - וגם הרבה כסף. מה יש, למה אסור לו מה שמותר למאיר שמגר?  מה, אסור כבר להתפרנס? רק לכדורגלנים מותר?

אז מה בכול זאת רוצים ממבקר המדינה הספינולוגים של אהוד אולמרט? שאלה טובה  - וגם תשובה יש לה. הם יודעים שראש הממשלה נמצא במידרון חלקלק - ושמן המקום שבו הוא נמצא כעת אין כבר דרך חזרה לראש ההר. הוא יוכל עוד לתפוס בזיז כזה או אחר - אבל את הדרך למטה כבר אי-אפשר לעצור. החקירות הפליליות נמצאות רק בראשיתן. מרביתן, אם לא כולן, יניבו כתב אישום.

הנשיא היוצא, משה קצב, כבר לא יוכל לחון אותו. גם לא דליה איציק. סיפור כמו שהיה עם חנוני קו 300 כבר לא יכול לחזור על עצמו. אז חברו שלושה ראשי ממשלה, בעבר ובהווה, יצחק שמיר, יצחק רבין ושמעון פרס, כדי לסייע לבכירי השב"כ שזייפו ורימו ורצחו ועשו בעצם את כל מה שאסור לעשות במדינת חוק. היום זה כבר לא יכול לקרות. אין מי שיעזור לאהוד אולמרט. כולם מסובכים עד מעל לראש. חיים רמון. אברהם הירשזון. גם התקשורת היום הרבה יותר נשכנית. אי אפשר, למעשה, לעצור שום סיפור. אתרי האינטרנט, לסוגיהם, כבר דואגים לכך. אי אפשר לסתום להם את הפה. שלטונם של ברוני התקשורת הכתובה הסתיים. מאות אלפי 'הכניסות' לאתרי האינטרנט הפופולאריים מבטלים בפועל את חשיבותם של העיתונים המודפסים.

אז מה עוד נשאר לראש הממשלה לעשות? לתקוף. לרדוף. להשמיץ. ללגלג. להשתמש בכתבי-חצר, דוגמת איילה חסון, שמנסים בשמו להדוף את גל הרפש המאיים להטביע את כ-ו-ל-ם.

יכול להיות שלפני עשר שנים זה היה עובד. היום כבר לא.  וינוגרד כבר מחכה בפינה. אברמוביץ יכול לצווח עד לב השמיים. לא רבים עוד מאמינים ל 'סקופים' שלו. אולי רק רוני בראון - מי שהיה רק לפני כעשור יועץ משפטי לממשלה למשך כיומיים...