על מעשי זיוף ומרמה / חיים משגב

הילה כהן זייפה פרוטוקולים והשמידה מסמכים, מעשים שהם פליליים בעליל, אבל השופט מישאל חשין, המשנה לנשיא בית המשפט העליון, סבר שהיא ראויה להישאר שופטת.

בדרום הארץ הוחשדה שופטת, בין השאר, בהזמנת האזנות סתר לבן-זוגה. שתי השופטות הללו הצליחו לעבור את המסננת של הוועדה לבחירת שופטים. אבל מה שחמור עוד הרבה יותר הן האמירות של הילה כהן ושל בא-כוחה. בטיעונים לעונש הם הטיחו בפני בית הדין המיוחד לשופטים שסרחו, שיש שופטים רבים במערכת המשפט שעשו דברים חמורים פי כמה, ואיש לא דרש להקיא אותם החוצה.

למרבה הצער, זה נכון, אבל זה לא כל הסיפור. מערכת המשפט, על כל גרורותיה, איבדה הרבה מאוד מזוהרה בשבועות ובחודשים האחרונים. רבים וטובים חדלו להאמין בה.

הכרסום בזכויות האדם, או הפגיעה בזכויות חוקתיות מובהקות, שלו נתנו יד שופטים רבים בבית המשפט העליון, בוודאי גרע הרבה מיוקרתה. גם הפסיקות של אהרן ברק בנושאים פוליטיים מובהקים, המשיקים לעצבים רגישים ביותר בחברה הישראלית, גרמו לרבים לחשוב שהגיעה העת לעשות לשינוי שיטת הבחירה של השופטים. אמירותיו המפויסות, כשהונחו בפניו סוגיות שנגעו לזכויות של יהודים בבתיהם בחבל עזה, מול אמירותיו הבוטות, הבלתי מתפשרות, כשהוא דן בזכויותיהם של חקלאים ערבים שגדר הפרדה עמדה לשלול מהם, לא את בתיהם, אלא גישה נוחה יותר לאדמותיהם, הן דוגמא בולטת לחוסר רגישות, ולכפל לשון פסול.

שיטת ה"חבר מביא חבר" הייתה טובה, אולי, בשנים הראשונות שלאחר הקמת המדינה. השופטים הגבילו אז את עצמם לדלת אמות עולם המשפט. שופטים נבחרו בגלל שהם הבינו בדיני מיסים, או בזכויות במקרקעין, או במשפט פלילי. איש לא חשב אז שהעובדה ששופט יודע להבחין בין מי שהתכוון לרצוח לבין מי שרק התכוון להפחיד את בת-זוגו עושה אותו גם מומחה לזכויות של היהודים בארץ ישראל, או לחיוניותה של התנועה הציונית במאה ה ? 21.

בארה"ב מציע הנשיא מועמדים ל- SUPREME COURT אבל את האישור צריכה לתת ועדה מיוחדת של הסנאט. השימוע הוא פומבי וכל האזרחים שומעים את הקולות ורואים את הברקים. אין שלדים בארונות. הכל יודעים מה עמדתו של המועמד בנושא הפלות, למשל, או הטרדות מיניות או קיום יחסים מחוץ לנישואין, או מדוע הוא חושב שמותר להעתיק בבחינות הבגרות (אם, למשל, יש מידע שהוא עצמו נתפס פעם מעתיק או מקיים יחסים עם מתמחה שלו?).

אינני יודע מה יודעים החברים בוועדה לבחירת שופטים על השקפות העולם של המועמדים המובאים בפניהם, ללא כל אפשרות אמיתית לשקול מועמדים אחרים, כיוון ששלושת שופטי בית המשפט העליון החברים בוועדה, מגיעים עם עמדה מגובשת שאינה ניתנת לערעור, דבר המונע בעד כוחות "מן החוץ", שאינם חברים של החברים שכבר נמצאים "בפנים" ליצור פלורליזם בריא יותר, אבל השיטה הזאת צריכה לעבור מן העולם.

אהרן ברק, מישאל חשין, דורית בייניש, עדנה ארבל ואילה פרוקצ'יה הם, ללא ספק, משפטנים מעולים, אבל אני אינני רוצה שעתידה של המדינה היהודית, גבולותיה, או בסיסה האידיאולוגי, יהיה נתון בידיהם. לא לשם כך הם מונו לתפקידם. הם לא משקפים השקפת עולם הנגזרת ממגוון הדעות בחברה ישראלית, ולכן הכרעותיהם יוצרות כעסים רבים ואנטגוניזם כלפי המוסד שזכה עד לאחרונה למידה רבה של הערכה.

אינני יודע דבר על הילה כהן, אבל אני יודע דבר או שניים על מי שהשאיר אותה במערכת, ואם זה מה שהוא חושב על מעשי זיוף ומרמה, אז מי לידי יתקע שהכרעותיו בנושאים אחרים, שנוגעים לעתידם של מאות אלפי יהודים, הן טובות או ראויות יותר.

ד"ר חיים משגב, עורך דין (לצפייה בכתבה לחץ כאן)