עו"ד דר' חיים משגב

ראיות - ראיות נסיבתיות - הרשעה בגין ראיות נסיבתיות - הסגרה עצמית של נאשם למשטרה - מתן יעוץ לנאשם לברוח מזירת הפשע - בריחה והתחמקות מן המשטרה - בדיקות סיבים ושיער - קבילות - תוצאות הימנעות המשטרה מלערוך בדיקות נוספות - "ראשית הודאה" - אמירות המפלילות את הנאשם - הכחשת עובדות על ידי הנאשם - בקיאותו של הנאשם בעובדות - חפץ או עקבות שנמצאו בזירת הפשע - אליבי.

עונשין - רצח - היעדר מניע - "החלטה" להמית - הכוונה להמית - המרת אישום ברצח לאישום בהריגה כאשר יש ספק בדבר החלטתו של הנאשם להמית.

בית-המשפט פסק:

השופט ח' פיזם:

הרשעה על-פי ראיות נסיבתיות 1. א. כל ראיה נסיבתית חייבת, בפני עצמה, הוכחה מעל לכל ספק סביר.

ב. המסקנה הסופית יכולה להתקבל מתוך צירופן של מספר ראיות נסיבתיות.

ג. כאשר כל אחת מן הראיות הנסיבתיות בפני עצמה, נוטה להצביע על אשמתו של הנאשם יותר מאשר על חפותו - הרי אפילו אין בה כשלעצמה כדי להרשיעו - הרי ככל שראיות אלה רבות יותר נעשית "חזקת חפותו" של הנאשם לאפשרות קלושה יותר, עד אשר לא נותר ממנה שריד.

הסגרה עצמית למשטרה 2. א. נאשם שיודע, כי הוא נחשד בהמתת אדם והוא חף מפשע, טבעי שיסגיר עצמו למשטרה.

ב. אין זה הגיוני שפרקליט יציע לנאשם לברוח מזירת העבירה כאשר ברור שעצם הבריחה, מהווה ראיה הקושרת את הנאשם לעבירה.

בריחה והתחמקות מן המשטרה 3. בריחה או התחמקות של נאשם מן המשטרה, מחשש שילכד על- ידה בגין העבירה שביצע, מהווה ראיה נסיבתית הקושרת אותו לעבירה.

סיבים ושערות 4. א. סיבים שנמצאו במעיל שהושאר בזירת הפשע קושרים את הנאשם לעבירה כאשר

= 139 =

בבדיקה מעבדתית נמצא כי הסיבים זהים לסיבים בשמיכה שנלקחה לצורך הבדיקה מחדרו של הנאשם.

ב. ממצא לפיו שערות שנמצאו בכיס מעיל כנ"ל, שנמצאו זהים לשערותיו של הנאשם - קושר את הנאשם לעבירה המיוחסת לו.

ג. אין נפקא מינה, אם הסיבים או השער עשויים לבוא גם ממקורות אחרים.

ד. יחד עם זאת, בהיעדר כל הסבר של הנאשם כיצד הגיעו הסיבים והשערות למעיל, קושר את הנאם למעיל שנמצא בזירת הפשע.

קבילות השוואת סיבים ושערות 5. א. המחקר המדעי בתחום השוואת סיבים ושערות עדיין מצוי בחיתוליו, אך ניתן לקבל ראיה מעין זו כאשר בית-המשפט מגיע למסקנה שעדותו של המומחה עומדת במבחן סביר ושממצאיו אינם מקריים.

ב. בעקבות ע"פ 728/84 [11], שערות הזהות לשערות של כלבו של הנאשם מהוות ראיה נסיבתית, אף כי יתכן, ששערות אלה, מקורן בכלב אחר מאותו סוג או גזע, שאיננו קשור בעבירה.

תוצאות הימנעות המשטרה מלערוך בדיקות אחרות 6. א. טענות כנגד המשטרה שלא טרחה לערוך בדיקות נוספות כגון: שרידי ירי על מעיל שנמצא בזירת הפשע או זיהוי הנאשם בעבירה באמצעות השימוש בכלבים לצורך הרחת המעיל בהשוואה לבגדיו האחרים של הנאשם - יתכן שיש בהם ממש בנסיבות.

ב. אך אין בהימנעות המשטרה מלחקור בכיוונים שונים מאלה שבחרה בהם, משום שלילת אותם ממצאים שהגישה לבית-המשפט.

ג. בעקבות ע"פ 517/88 [5] - אל לו לבית-המשפט להתייחס לאירוע, שאף אם אכן התרחש - אין לו השפעה על הממצאים לפיהם הנאשם אינו חף מפשע.

"ראשית הודאה" - אמירות מפלילות של הנאשם - תגובות ספונטאניות 7. א. התבטאות המציגה תחושת נאשם - לרבות התבטאות המראה על ידיעת פרטים מפלילים - הינה בעלת כח ראייתי לחובת המתבטא, ורואים אותה כ"ראשית הודאה" העשויה לשמש תוספת סבירה לראיה בסיסית במקום שנדרשת כזאת.

ב. כאשר הנאשם מטיח בפני חוקריו: "דיברתי יותר מדי נתתי לכם ראיות... אני טיפש... לא היו לכם ראיות. אני נתתי לכם ראיות... אני נתתי לכם הרבה ראיות" או באומרו שעשה טעות כשהסגיר למשטרה אקדח "ובכך קבר את עצמו" - הרי באימרות אלה יש "ראשית הודאה".

בקיאותו של הנאשם בעובדות והכחשתו 8. א. כשנשאל נאשם "למה חתכת את הטלפון"? והוא משיב:

"איך אני אחתוך עם המשור... מאפוא אני אקח משור?" מוכח בכך, שהנאשם בקי בעובדות האירוע וזאת כאשר חוקריו כלל לא גילו לו שכבל הטלפון נוסר במשורית.

= 140 =

ב. בקיאות כזאת מהווה ראיה נסיבתית הקושרת את הנאשם לעבירה.

ג. עובדה שנוצרה בזירת הפשע, כגון ניתוק כבל הטלפון על-ידי ניסורו במזיד - כאשר הכחשתו של הנאשם כי היתה לו יד בדבר, בשקר יסודה - כמוה כנסיון הנאשם להרחיק עצמו מהעבירה, שבוצעה בזירה, והיא עשויה להיות ראיה נסיבתית הקושרת את הנאשם לעבירה.

חפץ או עקבות שנמצאו בזירת הפשע 9. א. כאשר נמצאה משורית בחזקת הנאשם אשר לפי הממצאים, השתמשו בה לניסור כבל הטלפון - הרי היא מהווה הוכחה המחזקת ראיות אחרות.

ב. ראיה לפיה עתון "מעריב" שנמצא בזירת הפשע ועליו טביעת כף יד שמאל של הנאשם וטביעת אצבע שלו, כאשר חלק אחר של אותו עתון נמצא בביתו - מחזקת את ראיות התביעה האחרות.

ג. תפיסת מחסניות כדורים בביתו של הנאשם שזוהו בוודאות כמחסניות של רובה אם-16 כאשר הוכח כי מותו של הקרבן נגרם ביריות מסוג רובה זה, וכאשר הרובה לא נתגלה - מוכיח על סבירות הגיונית שהנאשם החזיק בנשק שממנו נורה המנוח.

ד. עקבות שהוליכו מבית הנאשם אל זירת העבירה, הרי אף שלא הוכח שהיו אלה של הנאשם, איננה ראיה חד- משמעית הקושרת את הנאשם לעבירה; אך בעובדה שבמקום האירוע מתגוררים מספר תושבים מועט והעקבות הוליכו מדירתו של הנאשם עד קרוב לזירת הפשע במסלול שאיננו דרך או שביל, ובסמוך מאד למועד ביצוע העבירה - יש משום ראיה נסיבתית המצטרפת לפסיפס או לפאזל, הקושר את הנאשם לעבירה.

אליבי 10. א. גירסאות שונות מלאות סתירות בדבר אליבי של הנאשם בלא תמיכה בראיות או הבאת עדויותיהם של אלה שטען שהיה בחברתם במועד הרלבנטי - אינן קבילות לתמיכה באליבי.

ב. אין אליבי על דרך השלילה, כגון שהנאשם, בעת הרצח, הלך אצל מאן דהוא וזה לא היה בביתו, שכן אין בכך אישור למועד שבו הגיע הנאשם לביתו של פלוני.

ג. סתירות והתחמקויות מרובות של הנאשם לענין האליבי שלו, גורמות לשלילת אמון בית-המשפט בגירסה כלשהי לענין זה.

ד. אין לקבל אליבי שמסר הנאשם יותר מחודש לאחר מעצרו, שכן היתה לו שהות מספקת לתאם אליבי זה עם האדם שלגרסתו הלך אליו במועד הרלוונטי.

ראיות נסיבתיות שבהצטברן מוכיחות מעל לכל ספק סביר המתקבל על הדעת בדבר אשמתו של הנאשם 11. להלן ראיות נסיבתיות שבהצטברן מורות על אשמתו של הנאשם:

א. הנאשם ניתק את רשת הטלפונים במושב, בלילה שבו הומת המנוח, כאשר ברור מעל לכל ספק סביר, שהקשר בין ניתוק כל רשת הטלפונים שבמושב והמתת המנוח מוכיח

= 141 =

שמי שניתק את הרשת קשור להמתת המנוח.

ב. נמצאו ממצאים של סיבים ושער הקושרים את הנאשם לעבירה.

ג. הנאשם היה קשור למעיל שנשאר בזירת העבירה.

ד. הנאשם החזיק ברובה אם-16, מאותו סוג רובה שבו הומת המנוח.

ה. הנאשם ברח מן המושב בסמוך להמתת המנוח והסתתר יותר מחודש ימים עד שנלכד על-ידי המשטרה.

ו. נמצאו עקבות שהוליכו מבית הנאשם עד קרוב לזירת העבירה סמוך למועד ביצוע העבירה.

ז. הנאשם התבטא באופן המחשיד אותו בהמתת המנוח והגיב באופן ספונטאני בצורה שיש בה כדי להחשידו בביצוע העבירה.

ח. האליבי של הנאשם הופרך.

ט. נמצאו חפצים בחזקת הנאשם בעת ביצוע העבירה, כגון משורית, עתון "מעריב" ומחסניות כדורים.

י. הנאשם הראה בקיאות בעובדות האירוע, למרות שהחוקרים לא גילו לו דבר ביחס אליהן, ושיקר ביחס לעובדות אחרות כדי שיוכל להרחיק עצמו מאחריות לעבירה.

היעדר מניע והשפעתו על מרכיבי עבירת רצח.

12. א. המניע לעבירה אינו מעלה ואינו מוריד לענין האחריות הפלילית (ס' 16 לחוק העונשין [22]).

ב. היעדרו של מניע הנראה לעין, עשוי להשפיע על שיקוליו של בית-המשפט במקרים שבהם הראיות המצביעות על הנאשם כעל מבצע העבירה הן נסיבתיות בלבד, כי אז היעדר מניע עשוי לעורר ספק באשמת רצח עד כדי המרת אישום ברצח לאישום של הריגה, על-פי סעיף 298 לחוק העונשין [22].

ג. היעדר מניע אינו מטיל ספק לענין עצם המתת המנוח ע"י הנאשם, אך הוא מערער את האפשרות לקבוע מעל לכל ספק סביר, שהנאשם אכן החליט להמית את המנוח.

אזכורים:

פסקי-דין של בית-המשפט העליון:

[1] ע"פ 245/77 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 682, 685-686.

[2] ע"פ 351/80 חולי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 477, 488.

[3] ע"פ 161/72 סרסור נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 203, 218.

[4] ע"פ 677/84, 679 אביטן נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 33, 41, 42.

[5] ע"פ 517/86 ברוקס נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 441, 448, 450, 451.

[6] ע"פ 694/83 דנינו נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 249, 256.

[7] ע"פ 112/69 חליחל נ' מדינת ישראל, פ"ד כג(1) 733, 741.

[8] ע"פ 161/77 זהר נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(1) 326, 330.

[9] ע"פ 660/86, 691 דהן נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 785, 787, 788.

[10] ע"פ 546/79 סולטן נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 713, 719.

= 142 =

[11] ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 617, 624, 625.

[12] ע"פ 654/79 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 130, 135.

[13] ע"פ 437/82 אבו נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 85, 92.

[14] ע"פ 117/81 בן חמו נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3) 57, 65, 66.

[15] ע"פ 201/81 עקביוב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3) 393, 416.

[16] ע"פ 323/85, 340, 368 אלרמאך נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(4) 57, 63, 64.

[17] ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 169, 234.

[18] ע"פ 563/79 האדי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 608, 615.

[19] ע"פ 240/84 מוחמד חטיב נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(2) 29, 35, 36.

[20] ע"פ 288/78 איזדמיר נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 200, 204.

[21] ע"פ 852/85 פונט נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(2) 551, 557.

חקיקה ישראלית:

[22] חוק העונשין, תשל"ז-1977, ס' 16, 298.

הערות העורך:

1. על אימרות מפלילות של הנאשם המהוות "ראשית הודאה", ראה:

א. ת"פ (י - ם) 373/86 מדינת ישראל נ' איוון (ג'והן) דמיאניוק, פ"מ תשמ"ח (3) 3, 115.

ב. ד"ר גרשון אוריון, דיני הודאות וחקירה ("רמות", מפרסומי הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל-אביב, 1988) 58.

2. על תגובות ספונטאניות העלולות להסגיר מצפון רע של החשוד אך אינן קבילות כנגדו כאשר הן משתמעות לשתי פנים, ראה:

א. .R. V. BARKER (1915) 11 CR. APP. R. 191

ב. .R. V. SCHUFIELD (1917) 12 CR. APP. R. 191

ג. .R. V. CURTIS (1913) 9 CR. APP. R. 9

3. על טענות והשערות של הנאשם כי היה זה אחר שביצע הפשע שאינן מתבססות על ראיות של ממש, ראה:

א. G., WILLIAMS THE PROOF OF GUILT (LONDON 2ND

.ED. 1958) 158 ב. ע"פ 501/81, 610 אבו חצירה נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4) 141, 147.

4. על "תחילת הודאה" שהיא תגובה ספונטאנית של הנאשם ועל קבילותה, ראה:

ד"ר ג' אוריון, דיני הודאות וחקירה, שם, בעמ' 56.

טענו:

למדינה: עו"ד ויינריך

לנאשם: עו"ד חיים משגב

= 143 =

הכרעת-הדין

השופט ח' פיזם:

1. המאשימה - המדינה, טוענת כי הנאשם רצח את המנוח שלום טוויל (להלן המנוח). הנאשם כופר שהיה לו קשר כלשהו להמתת המנוח.

המנוח הומת במוצאי שבת בתאריך 9.4.88 בסמוך לשעה 21.00, בלילה.

היה זה לאחר שהמנוח ואשתו צביה (להלן צביה) יצאו מביתם שבמושב מאור לכביש שמול ביתם, במטרה להכנס לרכב שחנה בסמוך לתחנת האוטובוס שמול הבית (דו"ח ביקור במקום 29.11.89 עמ' 1). תוך כדי כניסתם לרכב הפנה יניב, בנו של המנוח, את תשומת לב המנוח לרחש שנשמע מתוך החורשה שממול לבית מאחורי הכביש הנ"ל. בתגובה, ניגש המנוח לחורשה לברר את פשר הרחש.

משהגיעה המנוח לחורשה נשמע צרור יריות (מנשק אוטומטי) ולאחר מכן התברר שמיריות אלה נורה ונהרג המנוח (22.2.89 עמ' 23-25 ועמ' 30). לפי עדותו של גדי טוויל, שגר בסמוך ונזעק לזירת העבירה מיד לאחר הארוע, שררה בעת האירוע בתוך החורשה חשיכה מוחלטת הן מפאת הלילה והן בגין הצמחיה הצפופה של עצים ושיחים בתוך החורשה (26.2.89 עמ' 6, 8). המאשימה טוענת כי הנאשם הוא אשר הסתתר בחורשה, ירה במנוח והמית אותו בכוונה תחילה.

2. לאירוע שבו הומת המנוח, כאמור, קדם אירוע אחר שבו היה מעורב הנאשם ואשר המאשימה טוענת לקשר שבין שני הארועים, המהווה את מניע הנאשם לעבירה.

ביום השישי 8.4.88 אחה"צ התקיים משחק כדור-רגל במגרש המיועד לכך, במושב מאור. היה זה, לכאורה, משחק שיגרתי כפי שנהגו בני המושב לשחק, להתאמן במשחק הכדור-רגל מידי יום שישי ושבת. במשחק זה נטלו חלק הנאשם, אופיר פרימו (להלן אופיר), אלי שוקרי, מיכאל טוויל, גדי טוויל, אריק טוויל, הדר ברק ואחרים.

לפתע, תוך כדי משחק, פרץ ויכוח בין הנאשם ואופיר, שבמהלכו הכו הנאשם ואופיר זה את זה. תוך כדי תיגרה ולאחריה השמיע הנאשם איומים קשים כלפי אופיר. לאחר מכן עזב הנאשם את המקום, אך חזר כעבור מספר דקות כשבידו סכין שלופה במגמה לפגוע באופיר. בתגובה עזב אופיר את מגרש הכדור-רגל וברח, כשהנאשם דולק אחריו כשבידו הסכין. בהמשך המרדף נכנס אופיר לרכבו של גדי טוויל ונסע לביתו של גדי טוויל הנמצא, כאמור, סמוך לבית המנוח, ומשם הוזעקה המשטרה. הנאשם אמנם זומן לחקירה, אך אין חולקים על כך, שהוא לא הגיע למשטרה, אלא התחמק.

כאן המקום לציין מספר עובדות נוספות:

אופיר היה מיודד עם בתו של המנוח והיה מבקר בבית המנוח לעתים קרובות, בדרך כלל כאשר היה בא למשחקי הכדור-רגל במושב מאור. אופיר איננו גר במושב. בהקשר זה נדגיש, כי בשבת, למחרת האירוע המתואר במגרש הכדור-רגל, אף כי התקיים משחק שגרתי, לא הופיעו אופיר והנאשם למשחק. וד יצויין, כי המנוח לא נכח באף אחד מן המשחקים הנ"ל לא ביום שישי 8.4.88 ולא למחרת בשבת 9.4.88.

עד כאן עובדות שאינן שנויות במחלוקת או שהראיות שהובאו לגביהן למעשה לא

= 144 =

נסתרו. (ישנן עוד עובדות הרלבנטיות למשפט שאין לגביהן מחלוקת או שהראיות לגביהן לא נסתרו והן יצויינו במהלך הכרעת הדין בהמשך).

3. לפני ביהמ"ש לא הובאו עדי ראיה באשר לזהותו של מי שהמית את המנוח. טענות המאשימה המייחסות את ביצוע ההמתה לנאשם מבוססות בעיקרן על ראיות נסיבתיות.

הכלל הוא, כי ניתן להרשיע נאשם ע"י צירוף ראיות נסיבתיות, גם כשאין בכל אחת מהן כשלעצמה כדי להרשיעו. בע"פ 254/77 מזרחי נ' מדינת ישראל [1], בעמ' 685-686, אומר מ"מ הנשיא, השופט לנדוי (כתוארו, אז):

"כל ראיה (נסיבתית) בפני עצמה חייבת הוכחה מעל לכל ספק סביר, אכן, אך המסקנה הסופית יכולה להתקבל מתוך צירופן של כמה ראיות נסיבתיות כאלה, שכל אחת מהן אינה מספקת בפני עצמה להרשעת הנאשם.

כדי לברר אם מסקנת האשמה היא מסקנה מחוייבת המציאות, מפעיל בית המשפט את מבחני ההגיון ונסיון החיים הכללי, ולבסוף חייב כל ספק סביר לפעול לזכות הנאשם".

יתירה מכך, בע"פ 351/80 חולי נ' מדינת ישראל [2], בעמ' 488), אמר בית-המשפט העליון (מפיו של כב' השופט טירקל):

"כאשר כל אחת מן הראיות הנסיבתיות בפני עצמה נוטה להצביע על אשמתו של הנאשם יותר מאשר על חפותו - ואפילו אין בה כשלעצמה כדי להרשיעו - הרי ככל שראיות אלה רבות יותר, מגוונות יותר ושלובות יותר אשה ברעותה, נעשית "חזקת חפותו" של הנאשם לאפשרות רחוקה יותר וקלושה יותר עד שלא נותר ממנה שריד.

יש כאן כביכול, מעין תמונת הרכבה (פאזל) שככל שמצטרפים זה לזה חלקים רבים יותר, מגוונים יותר ושלובים זה בזה, הולכת ומתהווה תמונה, שבעיקרה היא ברורה לחלוטין אפילו נעדרים אחדים ממרכיביה.

יתר ע"כ תיתכן גם אפשרות אחרת, שונה, שכ"א מן העובדות, המובאות להוכחת אשמתו של הנאשם, היא תמימה ומקרית לחלוטין, כשהיא בפני עצמה אולם צירופן יחד אינו יכול - מבחינה הגיונית - להיות תמים ומקרי...".

4. ראיה נסיבתית מרכזית, אשר לכאורה קושרת את הנאשם לעבירה של המתת המנוח, היא טביעות אצבע של הנאשם, שנמצאו שעות אחרות לאחר הירי שממנו הומת המנוח, בארון הסעף של כבלי הטלפון, הנמצא בכניסה למושב מאור ובו חיבור הטלפונים של המושב לרשת הטלפונים הכללית. אין מחלוקת על כך, שכשעתיים לפני שנורה המנוח למוות, נותק כבל הטלפון הנמצא בארון הסעף, במזיד, ע"י ניסורו מרשת הטלפונים הכללית.

התוצאה היתה, שהמושב כולו נותר ללא יכולת להתקשרות טלפונית. רק בשעה 23.00 (ב-9.4.88) כשעתיים לאחר שהומת המנוח וכארבע (4) שעות לאחר שנותק כבל הטלפון, נתגלה הנזק האמור ע"י עובדי חברת בזק שהוזעקו למושב. מקום החיתוך של כבל הטלפון היה מכוסה במספר דפי עיתון

= 145 =

מעריב מתאריך 22.3.88 (ת/14), על גבי דפי העיתון נמצאו טביעות כף יד שמאל של הנאשם. טביעת אצבע נוספת של זרת יד שמאל השייכת לנאשם נמצאה בעמוד הפנימי של העיתון.

יתירה מכך, בחיפוש שנעשה ביום 11.4.88 בבית שבו התגורר הנאשם, במושב מאור, נמצא החלק השני של עיתון מעריב הנ"ל (ת/41 ו-ת/42).

מתקבל על הדעת, שמי שניתק את כבל הטלפון שבארון הסעף, כשעתיים לפני המתת המנוח, היה קשור באופן זה או אחר בהמתת המנוח. הוא כנראה ניתק את כבל הטלפון כדי להקל על בריחתו - כדי למנוע האפשרות של הזעקת המשטרה או אחרים כדי ללוכדו.

הסניגור המלומד טוען, שאין בהכרח קשר בין שני האירועים: המתת המנוח וניתוק כבל הטלפון. לכן, גם אם יש הוכחות, מעל לכל ספק סביר, שהנאשם ניתק את כבל הטלפון, עדיין יתכן שהוא, הנאשם, לא המית את המנוח אלא אחר עשה זאת. הנאשם מכחיש נחרצות כל קשר שלו לניתוק כבל הטלפון הן בחקירתו במשטרה והן בפנינו. הוא גם לא יכול היה לתת הסבר כיצד הגיע עתון המעריב שלו לארוך הסעף.

בנסיבות כאלה, אם שוכנענו מעל לכל ספק סביר שהנאשם הוא שניתק את כבל הטלפון - ואנחנו אכן משוכנעים בכך, נראה שיש ראיה נסיבתית הקושרת את הנאשם להמתת המנוח. יצויין, שבאמרת הנאשם ת/55 מייחס הנאשם עצמו את ניתוק כבל הטלפון למי שהמית את המנוח, תוך שהוא מכחיש שהוא עשה את המעשה.

זאת ועוד, אין מחלוקת על-כך, שחיתוך כבל הטלפון בוצע באמצעות משורית. בחיפוש שנערך בדירה ברח' הירמוך 12 בחיפה (דירת שמעון לוי, חברו של הנאשם) (להלן - הדירה), בה שהה הנאשם, עוד באותו לילה, מיד לאחר שהוא עזב את מושב מאור, לאחר מות המנוח, נמצאה משורית עם ידית.

הנאשם אישר שהמשורית שייכת לו (22.11.89, עמ' 53). נמצאו עוד משוריות דומות לנ"ל שהיו גם כן בחזקת הנאשם. אין חולקים על-כך, כי ניתוק הטלפון בוצע באמצעות אותו סוג של משורית שנמצאה בחזקת הנאשם. נכון שאין בכך הוכחה חד-משמעית, כגון טביעת אצבע, שבמשוריתו של הנאשם בוצע ניסור כבל הטלפון, אבל יש בהימצאות המשוריות הנ"ל בהחזקת הנאשם עובר לניסור כבל הטלפון, הוכחה המחזקת ראיות אחרות, שהנאשם הוא אשר ניתק את כבל הטלפון סמוך להמתת המנוח. מבלי משים, כשח לפי תומו, מגלה הנאשם (בחקירתו המוקלטת ת/106) כשנשאל: "למה חתכת את הטלפון?" והשיב: "איך אני אחתוך עם המשור... מאיפה אני אקח משור" (בעמ' 7, 8), כי הוא יודע שהכבל נחתך במשור. ומהיכן ידע הנאשם שהכבל נחתך במשורית, אם הוא לא עשה זאת? מהימנת עלינו גרסת חוקריו של הנאשם שהם לא גילו לו במה נחתך הכבל.

הכחשת הנאשם את העובדה שהוא חתך את כבל הטלפון הינה בעינינו שקר, שבא להרחיק את הנאשם מזירת העבירה וגם היא יכולה להיות ראיה נסיבתית הקושרת את הנאשם לעבירת המתת המנוח (ע"פ 161/72 סרסור נ' מדינת ישראל [3], בעמ' 218; ע"פ 677/84, 679 אביטן נ' מדינת ישראל [4], בעמ' 41, 42; ע"פ 517/86 ברוקס נ' מדינת ישראל [5], בעמ' 451.

וראה גם ע"פ 694/83 דנינו נ' מדינת ישראל [6], בעמ' 256).

טענת הסניגור, שלא יתכן שהנאשם ביצע את ניתוק הטלפון, מפני שזו פעלה שהצריכה ידע ספציפי בנושא הטלפונים, איננה מקובלת עלינו, מה גם שלא הובאו ראיות

= 146 =

מהימנות בדבר היקף ידיעותיו של הנאשם בדבר כבלי טלפון וחיתוכם. כמו כן, לא נראה ממש בטענת הסניגור, שהיה צורך לבדוק טביעות אצבעות נוספות על גבי העתון "מעריב" שנמצאו עליו ושלא היו שייכות לנאשם. זאת לאור החלק השני התואם, שנמצא בבית הנאשם וכאשר לא היה שום חשוד ספציפי אחר שניתן היה לבדוק את טביעת האצבעות לגביו. (ע"פ 517/86 ברוקס [5] הנ"ל, בעמ' 450). זאת ועוד:

"אל לו לבית-המשפט, לחוש לארוע מאורע רחוק ויוצא דופן העולה, אם אמנם התרחש, בקנה מידה עם חפותו של הנאשם בעוד שהעדויות שהושמעו במשפט ושבית המשפט מאמין בהם, מוליכות למסקנה סבירה הרבה יותר שהנאשם איננו חף" (ע"פ 112/69 חליחל נ' מדינת ישראל [7], בעמ' 741).

דעתנו היא, כאמור, שהוכח מעל לכל ספק סביר, שהנאשם הוא שניתק את כבל הטלפון כשעתיים לפני המתת המנוח. ברם, לו היתה זו הראיה הנסיבתית היחידה הקושרת הנאשם לעבירה של המתת המנוח, יתכן שלא היה בה די להרשעת הנאשם בעבירה זו.

ככלות הכל, הראיה הנסיבתית הנ"ל איננה קושרת הנאשם ישירות לעבירה, כגון טביעת אצבע שנמצאת בזירת העבירה ממש. (ע"פ 161/77 זהר נ' מדינת ישראל [9], בעמ' 787, 788; ע"פ 517/86 ברוקס [5] הנ"ל, בעמ' 448).

המאשימה הביאה נגד הנאשם ראיות נוספות ובהן נסיבתיות שנדון בהן בהמשך.

5. אין חולקים על-כך, שבמוצאי שבת ה-9.4.88, הלילה שבו הומת המנוח, עזב הנאשם את מושב מאור, ומאז ועד 10.5.88, כאשר נלכד הנאשם למרגלות הר מירון, היה הנאשם "בבריחה". תחילה הוא הסתתר בדירת שמעון לוי. לאחר מכן מצא לו הנאשם מסתור במערות שונות בהר מירון, עד שנלכד, כאמור, לאחר שאולץ להכנע ולמסור עצמו בידי שוטרי מג"ב (ראה עדות סנ"צ פלד 12.4.89 עמ' 3, 12).

הנאשם נתן הסברים שונים לבריחתו. בתחקיר מיום 13.5.88 (ת/31) מונה הנאשם שתי סיבות לבריחתו:

א) סכסוך עם משפחתו שלו.

ב) סכסוך עם המנוח.

בהודעתו מיום 8.6.89 (ת/89) טוען הנאשם כי הוא ברח מכיוון שאריה (אריק) טוויל הזהירו שהמשטרה רודפת בגין התגרה עם אופיר והציע לו לברוח. בפנינו העיד הנאשם כי הסיבה לבריחתו הממושכת היתה התגרה עם אופיר ביום השישי 8.4.88, יום לפני המתת המנוח (8.11.89 עמ' 5-12).

מהימנה עלינו עדות אריק טוויל, שהוא מעולם לא הציע לנאשם להסתלק או לברוח מן המושב בגין התיגרה (ישיבה מיום 12.7.89 עמ' 10).

יתירה מכך, גירסת הנאשם שהוא ברח משום התיגרה במגרש הכדור-רגל איננה מתקבלת על הדעת. לו היה הנאשם בורח בגין התגרה וחשש מהסתבכות עם המשטרה בגינה, צריך היה הוא לברוח עוד בליל שישי לאחר התגרה או למחרת בשבת בבוקר. במקום זאת, שהה הנאשם במושב בליל שישי שלאחר התיגרה ולמחרת בשבת. ואף בגירסתו הוא ברח מן המושב רק במוצאי שבת (9.4.88) כ-30 שעות לאחר התגרה.

גירסתו של הנאשם שהוא ברח מן המושב בגין התגרה עם אופיר איננה מהימנה עלינו.

= 147 =

הנאשם הביא תימוכין לגירסתו, שהוא ברח מן המושב בגין התגרה, מעדותו של חאדר מוסטפה ענבוסי (להלן ענבוסי) (18.12.89 עמ' 7, 18). ענבוסי העיד, שהנאשם הגיע אליו בשבת בבוקר ב-9.4.88 במטרה למכור לו, לענבוסי, רכוש גנוב. זאת לאחר שמזה 15 שנה לא נפגשו השניים. בהזדמנות זו סיפר הנאשם, כביכול, לענבוסי שהוא נאשם בבריחה מהמשטרה מחמת שהוא, הנאשם, דקר מישהו בסכין בריב עם מישהו על כדור-רגל. הנאשם נראה לענבוסי מפוחד. עדותו של ענבוסי איננה מקובלת עלינו. הרי ברור הדבר, שהנאשם לא דקר איש בסכין אלא רק רדף אחרי אופיר כשסכין בידו, לפיכך למה היה לו להודות בעבירה שלא ביצע ומבלי שנדרש לכך. זאת ועוד, אם הנאשם היה כל כך מפוחד, מדוע הוא חזר כעבור מספר שעות למושב מאור, שם היה כביכול נרדף? התרשמנו, שעדותו של ענבוסי היתה מגמתית ואין היא מהימנה עלינו. יצויין, שהעד מחמוד קעדאן, נהג המונית שהסיעה הנאשם למושב בדרך חזרה מפגישתו עם ענבוסי, התרשם שהתנהגותו של הנאשם היתה נורמלית (18.12.89, עמ' 24). גירסתו של הנאשם כי הוא ברח מן המושב בגין התגרה עם אופיר, נראית בעינינו שקרית.

6. מצד שני, סמיכות הזמנים בין בריחת הנאשם מהמושב בלילה שבו הומת המנוח לבין המועד שבו הומת המנוח, הינה ראיה נסיבתית נוספת, שיוצרת קשר נוסף בין הנאשם והעבירה של המתת המנוח. הרי היתה זו למעשה בריחה של הנאשם מזירת העבירה, לכאורה, קשר של הנאשם לעבירה (ע"פ 546/79 סולטן נ' מדינת ישראל [10], בעמ' 719).

יתירה מכך! אין חולקים על-כך, שמספר ימים לאחר מות המנוח כבר ידע הנאשם שהוא נחשד בעבירה זו. אם, כטענת הנאשם, היה הוא חף מפשע המתת המנוח, רק טבעי היה שהוא היה מסגיר עצמו למשטרה תוך הסבר: "נמלטתי מהמשטרה בגין התגרה, אבל עתה כשרואה אני שאני נחשד בעבירה שאין לי כל קשר אליה אני לרשותכם". במקום זאת המשיך הנאשם בבריחתו עד שנלכד מספר שבועות לאחר מכן.

זאת ועוד, הנאשם אף מסר הסבר כוזב, לדעתנו, לפיו הוא לא הסגיר עצמו למשטרה לפי המלצת פרקליטתו דאז, העדה תמי אולמן. גב' אולמן הכחישה נמרצות את טענת הנאשם שהיא, כביכול, יעצה לו שלא להסגיר עצמו למשטרה. אדרבא, לפי גירסתה של גב' אולמן, היא מעולם לא יעצה לנאשם לברוח מן המשטרה והוא לא התיעץ עמה אם להסגיר עצמו אם לאו. (1.1.90 עמ' 7, 20, 24, 33).

עדותה של מזל שמע, אחות של הנאשם (שבאה לחזק גירסת הנאשם), שהוא, כביכול, סיפר לה שגב' אולמן יעצה לו שלא יסגיר עצמו למשטרה, שזו אישרה לה עובדה זו, איננה מהימנה עלינו. מזל שמע, אחות הנאשם, העידה באופן מגמתי, כדי לתמוך בגירסת הנאשם ועדותה איננה מהימנה עלינו.

הנאשם אמנם טוען כי הוא עזב את המושב בסמוך לשעה 19.00 בערב (במוצאי שבת 9.4.88), כשעתיים לפני שהומת המנוח, אבל מלבד עדותו שלו בענין זה, אין תימוכין ל"טענת האליבי" הזו. עדותו של הנאשם איננה מהימנה עלינו, ובעניינים מסויימים שהזכרנו ועוד נזכיר, אף נמצאה עדות הנאשם שקרית. אפילו סניגורו של נאשם מודה, כי גירסאותיו של הנאשם היו מבולבלות ואף סותרות זו את זו (בעמ' 29 לסיכום הסניגור).

שוכנענו מעל לכל ספק, שהנאשם ברח ממושב מאור בלילה שבו הומת המנוח

= 148 =

והסתתר מן המשטרה במשך שבועות אחדים, וכי הסיבה הסבירה לבריחתו והתחמקותו של הנאשם מהמשטרה היה חששו של הנאשם, כי ילכד בגין העבירה של המתת המנוח, כך שהוכחה ראיה נסיבתית נוספת הקושרת הנאשם לעבירה של המתת המנוח.

7. בזירת העבירה (בחורשה), במקום המשוער שבו עמד היורה במנוח, בסמוך למקום שבו נמצאו התרמילים, נתגלה מעיל (ז'קט) שחור (ת/6) (להלן המעיל). בבדיקה השגרתית בהתייחס למעיל, לא נתגלה כל קשר בין המעיל והנאשם. בבדיקות מדוקדקות יותר, שנערכו ביוזמת העד רפ"ק גורסקי ממז"פ ביום 15.6.88, נתגלו בכיס המעיל סיבים ושערות הקושרים, לכאורה את הנאשם למעיל הנ"ל. רפ"ק גורסקי קבע, כי קיימת התאמה בין הסיבים שנמצאו בכיס המעיל לבין סיבים שנלקחו משמיכה שהיתה בחדרו של הנאשם בבית הוריו על מיטתו (ת/60, ת/22, נ/32, ת/61).

כמו כן ערך רפ"ק גורסקי השוואה בין השערות שהוא מצא, כאמור, בכיס המעיל לבין שיער מראשו של הנאשם (ת/66, ת/61 עדות רפ"ק גורסקי 9.7.88, עמ' 19, 22, 34-37) והגיע למסקנה, כי קיימת התאמה בין השיער שנמצא בכיס המעיל לבין שיער ראשו של הנאשם.

בעדותו שבפנינו ציין רפ"ק גורסקי, שאין אפשרות על-פי בדיקותיו (המקצועיות) לקבוע בוודאות כי המקור של הסיבים היא השמיכה שבחדרו של הנאשם (להלן השמיכה), ושמקור השיער שנמצא בכיס המעיל הוא שערו של הנאשם. הוא יכול היה רק לומר כי הנ"ל יכולים להיות אחד המקורות האפשריים של הסיבים והשיער שנמצאו בכיס המעיל (11.6.89 עמ' 26. 9.7.83 עמ' 13).

עוד יש לציין, כי רפ"ק גורסקי הודה שלמעשה המחקר המדעי בתחום של השוואת שיער וסיבים הינו עדיין בשלבים ראשוניים. רפ"ק גורסקי הצביע על מחקריו של גודוט בתחום השוואת שיער (נ/63 וראה גם 9.7.79 עמ' 12, 13, 25. ו-25.9.89 עמ' 3-5) ולמחקר שנעשה ע"י פונג ואנמי בתחום של השוואת הסיבים (ת/98 ו-25.9.89 עמ' 14). בכל זאת נראה לנו, שלא יהיה זה סביר לטעון, כי הימצאות של סיבים משמיכה שהיתה על מיטת הנאשם וגם שערות ראש זהים (על-פי בדיקה מדעית מיקרוסקופית) לסיבים ולשיער שנמצאו בכיס המעיל, שנמצא בזירת העבירה, הוא ענין מקרי. אדרבא, בהעדר כל הסבר מהנאשם כיצד הגיעו הסיבים והשערות למעיל, אפשר לקבוע מעל לכל ספק סביר, שהסיבים והשיער קושרים את הנאשם למעיל. זאת אנחנו אומרים גם אם אין מקבלים את הערכותיו של רפ"ק גורסקי, שמבחינה סטטיסטית הסיכוי, שהשיער שבכיס המעיל הוא של הנאשם הינו קצת יותר מ-80%, ושהסיבים מקורם מהשמיכה שהיתה בחדרו של הנאשם יותר מ-95%. כך שלפי הערכותיו של גורסקי, משקלול שני הממצאים הנ"ל, הוודאות שהמעיל קשור לנאשם מתקרב ל-100%, שזהו מעל ומעבר לנדרש להוכחה משפטית, אפילו במשפט פלילי.

נראה לנו, שרפ"ק גורסקי הוא "מאמין גדול" במחקרים של השוואת סיבים ושיער וביהמ"ש עדיין איננו יכול להגרר אחרי "אמונה" זו. ברם, כאמור, אין מנוס מן המסקנה, שאין זה סביר לטעון שממצאי בדיקתו של רפ"ק גורסקי הקושרים את הנאשם למעיל הם מקריים.

= 149 =

כאן יצויין, שלא מצאנו בסיס בחומר הראיות, שהובא בפנינו, לחשדות שהסניגור העלה באשר לאופן, שהיה חשוד בעיניו, שבו נתגלו הסיבים והשערות. לא התרשמנו שהחוקרים שקיבצו את הראיות וכן רפ"ק גורסקי בעצמו עשו מלאכתם רמיה או עסקו חלילה בבידוי ראיות.

יודגש, כי ביהמ"ש העליון ראה ראיה נסיבתית משמעותית בדמיון או בזהות לשערות כלבו של החשוד, שגם באשר אליהן ניתן היה לטעון שיתכן שהן קשורות לכלב אחר מאותו סוג או גזע, שאיננו קשור לחשוד בעבירה (ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל [11], בעמ' 624, 625).

הסניגור המלומד טוען, שמשהוכח כי כתם רוק, שהיה על המעיל, איננו קשור לא לנאשם ולא לאביו, הוכח לכאורה, שהמעיל איננו קשור לנאשם. איננו מסכימים לטענה זו. בגד שאדם לובש הוא מסוג החפצים שיש להם מגע עם אנשים שונים בזמנים שונים. יתכן, שכתם הרוק שייך לאחרים מבני משפחתו של הנאשם או למאן-דהו, שבמקרה אי פעם הגיע רוקו למעיל. כתם הרוק, שאיננו משל הנאשם, איננו שולל את הקשר של הנאשם למעיל. כדברים האלה אומרים אנו באשר לשערת כלב שנמצאה על המעיל ושלא התאימה לשיער כלב מחצר בית משפחת הנאשם.

גם הטענה, שסוג הבד והתפרים של המעיל שונים מחלקי לבוש אחרים שנלקחו מבית הנאשם ולפיכך, כביכול, לא יתכן שהמעיל קשור לנאשם, איננה מקובלת עלינו. פרטי לבוש שונים יכולים להיות מסוגים שונים של בד ותפורים בצורה שונה בזמנים שונים.

טענות הנאשם, כי נעשו מחדלים בחקירת המשטרה בכך שלא נבדקו שרידי ירי על המעיל, ובכך שלא נעשה נסיון של זיהוי החשוד בעבירה על-ידי שימוש בכלבים, (להרחת המעיל בהשוואה לבגדי הנאשם), יתכן שיש בהם ממש.

ברם, אין בעובדות הנ"ל משום שלילת היש שבראיות שהתביעה הגישה לביהמ"ש, המהימנות עלינו. כמעט ואין חקירה משטרתית שלא ניתן לטעון לגביה שיכולה היתה להיות יותר מפורטת, יותר מבוססת או יותר מעמיקה.

אבל לא יעלה על הדעת, שביקורת כזו תמעיט מערך הראיות שנאספו ושהוגשו לביהמ"ש ושנמצאו מהימנות. כבר שנו חכמים ש"לא ראינו איננו ראיה" (משנה עדויות ב', ב').

השאלה שעומדת בפנינו היא, האם מן הראיות שבפנינו מוכחת אשמתו של הנאשם מעל לכל ספק סביר, אם יכולות היו להיות בידי התביעה ראיות נוספות, שאותן היא לא הביאה או לא גילתה, אין בכח מחדל זה לגרוע מכוחן של ראיות שהוגשו לביהמ"ש, אם יהיו מספיקות לביסוס הרשעה (ע"פ 654/79 כהן נ' מדינת ישראל [12], בעמ' 135).

8. התייחסותנו למעיל היא כאל ראיה נסיבתית, הוכחה משלימה, אשר גם בהעדרה היינו מגיעים לכלל מסקנתנו לגבי אשמת הנאשם. ברם, גם אם היינו מתעלמים מראיה זו הרי שיש מקום להתייחס אל תגובתו של הנאשם בקשר למעיל.

למסכת הראיות המשייכות את המעיל לנאשם מצטרפת גם תגובתו של הנאשם בהקשר למעיל. בשיחה שהתקיימה בין הנאשם לבין רפ"ק טיילר ופקד סולטן (ת/55), הוצגה לנאשם עובדה שאינה נכונה! שהמעיל זוהה על-ידי אביו של הנאשם כשייך לו. בתגובה התפרץ הנאשם בצעקות שאביו סנילי וכי יתכן שהאב שכח את המעיל בבית הכנסת

= 150 =

ובא אדם אחר וזרק את המעיל בזירת הפשע. אותה שעה היה המקום שבו נמצא המעיל והקשר שלו לפשע חסוי. לפיכך נשאל הנאשם מהיכן ידוע לו שהמעיל נמצא בזירת הפשע? הנאשם השיב כי מסר לו אדם ממושב מאור (שבשמו סרב לנקוב) שבזירת העבירה נמצא משהו שקשר אותו ישירות לרצח. נראה לנו, שתשובה זו של הנאשם נשמעת כהתחמקות של מי שחושב שכשל בלשונו, ומסר מידע שעלול להפליל אותו. הנה בתחקיר ת/49 מיום 30.5.88 מסביר הנאשם שהוא ניחש שהמשטרה מצאה את המעיל בזירת הפשע.

בהקלטה (ת/97 עמ' 10) אמר הנאשם כי הוא סתם אמר לחוקרים שהמעיל קושר אותו (לעבירה). לאחר מכן הוא משנה את טעמו וטוען שהחוקרים אמרו לו, שהמעיל נמצא בזירת העבירה. אח"כ הוא טוען שהבין זאת מחילופי הדברים שבין החוקרים.

תגובותיו של הנאשם למידע שהמעיל ת/6 נמצא בזירת העבירה סותרות זו את זו ומצביעות שמידע זה הביך אותו. יתירה מכך, נראה מתגובתו המיידית הראשונית של הנאשם לזיהוי, כביכול, של אביו את המעיל מעין "הודאה" של הנאשם בקשר שלו למעיל ובקשר של המעיל לזירת העבירה.

הלכה פסוקה היא, כי התבטאות המציגה תחושת אשם - לרבות בידיעת פרטים מפלילים, הינה בעלת כח ראייתי לחובת המתבטא ורואים אותה "כראשית ראיה", העשויה לשמש תוספת מסברת לראיה בסיסית במקום שנדרשת כזאת (ע"פ 517/76 [5] הנ"ל בעמ' 454).

הסניגור תקף בחריפות "נוהג" של חוקרי הנאשם לרשום, לעתים, תמציות של שיחה ארוכה עם הנאשם במזכרים קצרים שבהם דווחה רק אותה אינפורמציה שהחוקרים מצאו לנכון לצטט.

ברור, שבעקרון עדיף דווח מלא על כל שיחה עם נחקר, אבל לא תמיד זה אפשרי, ובוודאי שזה פוגם ביעילות החקירה בגלל אפשרות של הצטברות גדולה מאד של אינפורמציה כתובה בלתי רלבנטית.

בנדוננו, לא התרשמנו שחוקרי הנאשם העלימו פרטי חקירה במזיד או שבקשו להפליל הנאשם בכל מחיר. וכמו כן היה להרבה מן הממצאים שנרשמו בקצרה במזכרים היזון חוזר בחקירות מפורטות יותר ובהקלטות. דווח חוקריו של הנאשם על תגובותיו של הנאשם באשר למעיל בזירת הפשע, כאמור, מהימן עלינו.

שוכנענו מעל לכל ספק מן הממצאים בכיס המעיל שנמצא בזירת העבירה (סיבים ושיער) ומתגובות הנאשם באשר למעיל זה, כי לנאשם היה קשר של שייכות למעיל ת/6 שנמצא בזירת הפשע.

יתירה מכך, התרשמנו שהנאשם ידע, שהמעיל נמצא בזירת העבירה ועובדה זו היתה יכולה להיות ידועה לנאשם אם הוא היה בזירת הפשע.

לפיכך ולאור כל האמור לעיל, רואים אנו את הקשר של הנאשם למעיל שנמצא בזירת העבירה בסמוך למועד שבו הומת המנוח, כראיה נסיבתית הקושרת את הנאשם להמתת המנוח.

= 151 =

9. בזירת העבירה, בסמוך למקום המשוער שבו עמד היורה וירה במנוח, נמצאו תרמילים של כדורים (מקוטר 5.56 מ"מ). אין חולקים על-כך, שהכדורים, שקליעיהם פגעו במנוח, נורו מרובה מסוג אם-16 ולא נסתרה עדות מומחה משטרה שכטר שכל הכדורים נורו מאותו כלי נשק (עדות שכטר מ-4.6.89 עמ' 4, 5, 10 והמסמכים ת/33, ת/36, ת/39. הצהרת עו"ד משגב מ-22.2.89 עמ' 26). בחיפוש שנערך בבית בו התגורר הנאשם במושב מאור, נתגלו 5 מחסניות (כדורים), ששתיים מהן זוהו בודאות כמחסניות של נשק רובה מסוג אם-16 (ת/41, ת/33, ת/34, עדות רס"ר אדרי מ-4.6.89 עמ' 15). מחסנית נוספת המשמשת לרובה אם-16 נתגלתה במקום מסתור בבית בו התגורר הנאשם (נ/32). לא נמצא קשר בין התרמילים שנמצאו בזירת העבירה לבין המחסניות שנמצאו בחיפוש בבית שבו התגורר הנאשם. כמובן, שאין מכך ראיה, שהכדורים לא נורו ממחסנית שהיתה בחזקת הנאשם. עד היום הזה לא נתגלה הרובה אם-16 ממנו נורה המנוח ויתכן שביחד עמו וצמודה לו תמצא גם המחסנית הקשורה לכדורים שנורו אל המנוח.

מה שניתן לקבוע על-פי הממצאים דלעיל, שהמנוח נורה על-ידי רובה מסוג אם-16 ושסביר שרובה מסוג זה היה בידי הנאשם, שהרי הוא החזיק, לכאורה, במחסניות המתאימות לרובה הנ"ל, ללא שהיה לו הסבר מניח את הדעת להימצאות המחסניות אצלו.

בוודאי שזו איננה ראיה המוכיחה חד-משמעית, או מעל לכל ספק סביר, שהמנוח נורה על-ידי נשק שהיה בחזקת הנאשם. זוהי ראיה שניתן להסיק ממנה לכל היותר, שיש אפשרות שהנאשם החזיק בנשק, שממנו נורה המנוח.

כשלעצמה אין לראיה זו ערך משמעותי, הרי הרובה אם-16 איכא בשוקא, אך ביחד עם ראיות נסיבתיות אחרות היא מוסיפה נופך כלשהו למסכת ההוכחות המפלילות את הנאשם. בע"פ 437/82 אבו נ' מדינת ישראל [13], (בעמ' 92) אושרה ההלכה, שגם זיהוי של נאשם שאיננו מוחלט אלא מלווה בספק מה, איננו זיהוי חסר ערך. משקלו אמנם יפחת ולא יהא זה בטוח על-פי זיהוי מופחת שכזה בלבד לקבוע ממצא מרשיע, אך משקלו עדיין עמו. האפשרות שהנאשם החזיק ברובה אם-16, כאשר המנוח הומת מכלי נשק מסוג זה, עלולה להיות חלק מתמונת ההרכבה, "הפאזל" של מסכת הראיות, המוליכות להפללת הנאשם (ע"פ 351/80 חולי [1] הנ"ל).

10. המאשימה עוד הרחיקה לכת וטענה בפנינו, כי הנאשם קשור לכלי הנשק הספציפי שממנו נורה הנאשם. הכיצד? לאחר שנלכד הנאשם הוא מסר לחוקריו אקדח שהיה בחזקתו בדירת שמעון לוי בחיפה. אין חולקים על-כך, שמספר הרישוי שעל האקדח נמחק, כנראה במטרה למנוע אפשרות זיהויו של האקדח. מעבדות המשטרה הצליחו בכל זאת לגלות את מספר הרישוי של האקדח ונתברר שהאקדח היה שייך לעד שלמה ברק תושב מאור. גם עובדה זו איננה שנויה במחלוקת.

שלמה ברק העיד כי ב-21.9.86, כשנה וחצי לפני האירוע שבנדוננו, שעה שהוא ובני משפחתו נעדרו מביתם שבמושב מאור, היתה פריצה לביתם ונגנבו מן הבית האקדח הנ"ל (ת/5) ורובה אם-16 שהיה בחזקת הדר ברק, בנו של שלמה ברק, גם עובדה זו איננה שנויה במחלוקת.

= 152 =

לפיכך, טוענת המאשימה, שמי שבחזקתו האקדח הגנוב מאותו בית (בית ברק) בוודאי מחזיק, או החזיק, סמוך להמתת המנוח גם ברובה אם-16 שנגנב במהלך אותו אירוע של התפרצות לבית ברק. מכאן ראיה, אליבא דהמאשימה, שהמנוח נורה מהרובה אם-16 שהנאשם גנב, כביכול, מבי ברק.

נראה, כי אין ממש בטענה האמורה. הרי סוף סוף לא הובאה בפנינו שום ראיה המוכיחה, אף לכאורה, שהמנוח נורה דווקא מרובה האם-16 שנגנב מבית ברק. אדרבא, בחיפושים שנערכו אחר תרמילים שיתכן שנותרו מירי רובהו של הדר ברק, לא נמצא אף תרמיל אחד המתאים לתרמילים שנמצאו בזירת העבירה.

מצד שני, נראים הדברים שהנאשם התחרט על שמסר את האקדח למשטרה. הוא חשב כי בכך הוא סיבך את עצמו בעבירה של המתת המנוח, באופן זה או אחר. במהלך שיחה בין הנאשם וחוקריו אדרי ובן עזרא, טען הנאשם כי הוא לא קשור לרצח (המנוח) וכי עשה טעות שהסגיר (למשטרה) את האקדח ובכך "קבר את עצמו" (ת/50). לאחר שנעצר הנאשם ל-15 יום לצרכי חקירה, אמר הנאשם: "דברתי יותר מדי נתתי לכם ראיות, אני טפש. לא היו לכם ראיות, אני נתתי לכם ראיות... אני נתתי לכם הרבה ראיות...".

בהמשך אמר הנאשם שהוא יודע שעשה טעות שמסר את האקדח כי חוקריו בונים על האקדח לקשר אותו לרצח (ת/56).

מחד: אמרותיו הנ"ל של הנאשם מחשידות. במיוחד כאשר בעת אמירתן עדיין לא ידעה המשטרה על הקשר בין האקדח והרובה אם-16. בעוד שאם הנאשם אכן היה קשור לגניבת האקדח והרובה, והשתמש ברובה נגד המנוח, היה לו מקום לחשוש שהקשר שלו להמתת המנוח עלול להחשף. מאידך: יתכן שניתן לטעון כי זה טבעי שהנאשם חש לכוד לאחר שהוא, מרצונו הטוב, מסר אקדח למשטרה. והנה, מיד לאחר מכן התחילה החקירה להתמקד דווקא באקדח, ולכן הוא. הנאשם, התבטא כי הוא הכשיל את עצמו וגלגל, כביכול, על עצמו חשד לעבירה שהוא לא ביצע. בסך הכל, מעבר לחשד הקושר את הנאשם לעבירה בגין האקדח שהיה ברשותו לא מצאנו.

כאמור, נראה לנו, שהנאשם החזיק ברובה אם-16 ושהוכח שהמנוח הומת מירי מרובה אם-16 הרי שבמידה כלשהי עובדה זו מסייעת למסכת הראיות הנסיבתיות הקושרות את הנאשם לעבירה של המתת המנוח.

11. העד גדיר הגשש הגיע למושב מאור זמן קצר לאחר שנורה המנוח (ב-9.4.88 שעה 21:30), והחל ללכת אחר עקבות אדם שהובילו מכוון דרום (מהוואדי) ועד ל-30 מ' או 40 מ' ואפילו יותר מזירת הרצח (בבקור ביהמ"ש במקום הצביע העד על מקום שהוא כ-70 מ' מזירת העבירה). העד הפסיק אז את הסריקה בנקודה זו הואיל ונתגלו בשטח עקבות של אנשים רבים נוספים (כנראה של אלה שנזעקו לזירת העבירה לאחר הירי), שהגיעו קרוב לזירת הרצח (26.3.89 עמ' 26, 57, 70). למחרת היום הובל הגשש על-ידי שוטר לבית משפחת גורש. ומשם הוא גילה עקבות ושביל שהובילו מהסככה שבצד הבית בו התגורר הנאשם ועד לוואדי שממנו הובילו העקבות לכוון זירת הרצח ושנתגלו על-ידי הגשש מיד

= 153 =

לאחר העבירה, כאמור. העד התרשם שהמדובר בעקבות של אדם אחד (שם, עמ' 55, 35, 66, 57). כמובן, שעקבות שהוליכו מבית הנאשם אל זירת העבירה, אך לא הוכח שהן היו של הנאשם, אינן ראיה חד-משמעית הקושרת את הנאשם לעבירה. בכל זאת, העובדה שבמושב מאור - ישוב חקלאי שבו מספר מועט של תושבים, נתגלו עקבות המוליכות מבית הנאשם עד קרוב לזירת העבירה במסלול שאיננו דרך של שביל קבוע, וזאת בסמוך מאוד למועד ביצוע העבירה, מהווה ראיה נסיבתית המצטרפת לפסיפס או לפאזל הקושר את הנאשם לעבירה.

הסניגור המלומד תקף בחריפות את עדותו של הגשש. בין השאר "לועג" הסניגור לדברי העד (עמ' 67, 68 שם) שהשביל ובו עקבות מבית הנאשם לכוון זירת העבירה נכבש לאחר ירידת הטל. אם כך - טוען הסניגור - (בעמ' 38 לסיכומיו) "ובהנחה שצריכה להיות מקובלת על הכל שטל יורד לפנות בוקר, לא יכול להיות שהשביל עליו העיד הגשש קשור לרוצח או למעשה הרצח". (הרי שהרצח התבצע בלילה בשעה 21.00).

לכאורה טענה: "כפתור ופרח", אלא שאין בה כל ממש. טל נוצר לאו דוקא לפנות בוקר, כמקובל אצל הדיוטות. הוא נוצר בלילות (האנציקלופדיה העברית, כרך י"ח, עמ' 725), גם הטענה, שהעקבה שנתגלתה בסמוך למקום העבירה, כ-30 מ' מביהכנ"ס של המושב ושהיא איננה, אל נכון, עקבה של הנאשם, איננה ראיה לסתור את ההנחה, שעקבות המוליכות מבית הנאשם עד קרוב לזירת העבירה קושרות את הנאשם לעבירה. הרי אין זה הגיוני להניח שאף אדם לא עבר בסמוך לזירת העבירה מלבד החשוד בהמתת המנוח.

דעתנו היא, שלמרות הסתירות בעניינים לא משמעותיים שבעדותו של הגשש - גדיר ואי-דיוקו באומדן מרחקים ובעניינים אחרים, הרי שכללית היתה זו עדות מהימנת ואנחנו מוכנים לקבוע על-פיה שאכן, כאמור, נתגלו עקבות שהובילו מהסככה הקשורה לבית שגר בו הנאשם ועד כ-70 מ' בסמוך לזירת העבירה.

הראיה על העקבות היא הוכחה נסיבתית, אשר גם בהעדרה היינו מגיעים לכלל מסקנתנו לגבי אשמת הנאשם, ברם, גם אם היינו מתעלמים מראייה זו, הרי שיש מקום להתייחס אל תגובותיו של הנאשם בקשר לעקבות.

הנאשם התאמץ להסביר את המצאות העקבות באופן שיסיר ממנו הקשר לזירת העבירה. בהודאתו מיום 23.6.88 (ת/92) גורס הנאשם, שהעקבות המוליכות מביתו הן של עבריין שהגיע אליו ביחד עם אנשים נוספים שקונים אבוקדו. בהודעתו מיום 24.6.88 (ת/94) מוסיף הנאשם, שאותו עבריין הנזכר התעניין אצלו היכן נמצאים במושב בתים של עשירים כדי לגנוב משם והנאשם הצביע לו (לעבריין) לכוון מערב (ת/94).

בעדותו בביהמ"ש גורס הנאשם שהעקבות קשורות בעבריין שהגיע אליו על-מנת לקחת ממנו (מהנאשם) רכוש גנוב, אותו החזיק הנאשם בסככה (שבסמוך לבית הנאשם) ואז הנאשם נתן וידיאו אחד וביקש ממנו ללכת למכונית דרך השדות, על-מנת שלא יקשרו את הנאשם עם הוידיאו (22.11.89 עמ' 34, 39-45).

= 154 =

הנאשם לא קרא לעדות ואפילו לא טרח להצביע מיהו אותו עבריין או חבורת העבריינים הקשורים לעקבות, זאת, כאשר הוא מואשם בעבירת רצח וכאשר עדויות או ראיות המרחיקות אותו מן העקבות עשויות היו לסייע לו בהגנתו. בהסבריו האמורים של הנאשם סתירות משמעותיות, והם נשמעים כנסיון עיקש להרחקת עצמו מזירת העבירה ויהי מה.

הנסיון של הנאשם להביא סיפורי בדים בכוונה להרחיק עצמו מן העקבות המוליכות מביתו לזירת העבירה מחזק את הראיה הנסיבתית בדבר העקבות הנ"ל הקושרות את הנאשם לזירת הפשע.

12. במהלך חקירתו היו לנאשם פליטות פה מחשידות שיפורטו להלן:

הנאשם טען כי איננו מעונין לומר לחוקרים דבר על הרצח כי זה עלול להפליל אותו (ת/46).

הנאשם נשאל, מדוע אין הוא מוסר אליבי והוא עונה, כי הוא פוחד שמא יפליל עצמו ברצח (ת/32).

התביעה מבקשת מביהמ"ש לראות באמרות הנ"ל ובאמרות נוספות שרובן קשורות בחקירה אודות האקדח בבחינת "תחילת הודיה".

לדעתנו, אין הדברים הנ"ל בבחינת תחילת הודיה, אף כי הם מחשידים וניתן לראות בהם סיוע לראיות אחרות הקושרות את הנאשם בעבירה.

הכלל הוא, שאין לראות בהבעת נכונות להודות או לעשות עסקה עם החוקרים, אשר נאשם חוזר בו ממנה לאחר מכן, משום הודאה של ממש או בסיס עצמאי להרשעה, אלא שיכולה התבטאות כזו מצד הנאשם להוות ראיית סיוע (ע"פ 117/81 בן חמו נ' מדינת ישראל [15], בעמ' 416; ע"פ 323/85, 340, 368 אלרמאך נ' מדינת ישראל [16], בעמ' 63, 64).

קל וחומר בנדוננו, כאשר הנאשם בעצם איננו מגלה נכונות להודות, על אף שהוא פולט משפטים שמהם נראה שבאופן זה או אחר הוא קשור לעבירה.

בכל זאת, יש באמרותיו הנ"ל של הנאשם משהו המסייע לראיות אחרות המפלילות אותו. (ע"פ 517/86 ברוקס [5] הנ"ל, בעמ' 454).

13. בשלבים הראשונים בחקירת הנאשם הוא סרב או התחמק מלמסור אליבי (ת/48, ת/88, ת/47, ת/69, ת/106, עמ' 12. ת/104, עמ' 8, 11). הנאשם הביע חשש, שמסירת אליבי עלולה להפלילו (ת/32, ת/49).

לאחר מכן התגלתה נכונות של הנאשם למסור פרטים על מעשיו והתנהגותו במועד הרלבנטי לאישום. כך מוסר הנאשם, כי הוא עזב את המושב בליל 9.4.88 (ליל העבירה) בשעה 18.30 והיה איתו אדם שיחד איתו ביצעו עבירה מסוג עוון. הנאשם לא קרא לאדם זה להעיד ואף סרב למסור את שמו (ת/46). הנאשם מביא גם גירסה אחרת - שהוא עזב את המושב בין 18.00 ל- 18.30 ונסע בשני אוטובוסים ואין לו עדים לכך. הוא מוסיף ואומר שהוא הגיע לביתו של שמעון לוי באותו לילה ב-20.45 שמעון לוי היה בבית, אך הנאשם לא מדבר עמו. אח"כ חזר בו הנאשם וטען ששמעון לוי לא היה בבית והוא הנאשם ראה אותו לראשנה רק ביום א' למחרת (ת/87).

בהודעה אחרת של הנאשם (ת/49) הוא מוסר באשר לאליבי שלו שתי גירסאות אחרות:

= 155 =

א) אין לו אליבי.

ב) שבליל ה-9.4.88 בשעה 18.00 או 18.30 הוא, הנאשם, עזב את מושב מאור והגיע לחיפה לפני השעה 02.00 לפנות בוקר והיה

בחברת עבריינים אצל אדם שביצע פשע, שהנאשם לא יכול למסור את שמו.

אין צריך לומר, שגירסאותיו השונות הנ"ל של הנאשם מלאות סתירות כרימון שאין אפשרות לישבן. עוד יצוין, כי הנאשם לא הביא שום עדות לתמיכה באליבי שלו ואף לא הצביע על אף שם מאלה שהוא היה בחברתם במועד הרלבנטי לאליבי.

בכל זאת טוען הסניגור, שהנאשם הביא "אליבי מושלם", זאת משום שבאחת מגירסאותיו בת/94 הנאשם מוסר שכשהוא הגיע לדירת שמעון לוי, וזה לא היה בבית. שמעון לוי אישר שהוא אכן לא היה בביתו שעה שהנאשם הגיע לדירה זו.

ראשית יצויין, שהוכחת אליבי על דרך השלילה כנ"ל היא "חידוש" של הסניגור, שהרי אין בהוכחה זו אישור למועד שבו הגיע הנאשם לדירת שמעון לוי כדי להוכיח את גירסתו, שבשעת הרצח הוא הנאשם לא יכול היה להיות בזירת העבירה. שנית, יודגש, שאת האליבי הנ"ל מסר הנאשם יותר מחודש לאחר שנעצר והוא יכול היה לתאם אותו עם שמעון לוי. שלישית: לאור הסתירות וההתחמקויות המרובות של הנאשם בענין האליבי שלו, אין כל אפשרות ליתן אמון בגירסה כלשהי שלו, בהתייחס לאליבי.

14. ניתן לערוך סיכום ביניים באשר למה שהעלינו עד עתה. הראינו שהוכח מעל לכל ספק סביר:

א) שהנאשם הוא אשר ניתק את רשת הטלפונים במושב מאור, בלילה שבו הומת המנוח, כאשר ברור מעל לכל ספק סביר שהקשר בין ניתוק כל הרשת הטלפונית שבמושב והמתת המנוח מוכיח, שמי שניתק את רשת הטלפונים קשור להמתת המנוח. בעצם הנאשם הודה בכך.

ב) הוכח שהנאשם ברח מן המושב בסמוך להמתת המנוח והסתתר יותר מחדש ימים עד שנלכד על-ידי המשטרה.

ג) הוכח שהנאשם היה קשור למעיל שנשאר בזירת העבירה.

ד) הוכח שהנאשם החזיק בנשק רובה אם-16. סוג הנשק שבו הומת המנוח.

ה) נמצאו עקבות שהוליכו מבית הנאשם עד קרוב לזירת העבירה.

ו) הנאשם התבטא באופן המחשיד אותו בעבירה של המתת המנוח.

לא יתכן שכל העובדות הנ"ל מתקשרות באורח מקרי לזהותו של הנאשם כמי שקשור להמתת המנוח. לפיכך דעתנו היא שהוכח מעל לכל ספק המתקבל על הדעת שבליל 8.4.88 המית הנאשם את המנוח.

15. המניע לעבירה אינו מעלה ואינו מוריד לענין האחריות הפלילית (ס' 16 לחוק העונשין, תשל"ז-1977). המחוקק פטר את הערכאה מן החובה להתחקות אחרי המניע בעת בחינת יסודותיה של העבירה, שהרי קיומו או העדרו אינו מעלה ואינו מוריד לענין האחריות הפלילית (ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל [17], בעמ' 234). בכל זאת, העדרו של מניע הנראה לעין, עשוי להשפיע על שיקוליו של ביהמ"ש, במקרים שבהם הראיות המצביעות על הנאשם כעל מבצע העבירה הן נסיבתיות בלבד (כבנדוננו), כי אז העדר של

= 156 =

מניע עשוי לעורר ספק באשמתו (ע"פ 563/79 האדי נ' מדינת ישראל [18], בעמ' 615). התובעת, שהכינה סיכומים בכתב, הראויים לשבח, התלבטה מאד בהצבעה על המניע של הנאשם לעבירה ודבריה בענין זה (עמ' 5-10 לסכומי התובעת) מדברים בעד עצמם.

התובעת מניחה, שעקב אירוע התגרה במגרש הכדור-רגל, ביקש הנאשם להתנקם באופיר. הנאשם ידע כי אופיר נוהג לבקר בבית משפחת המנוח לאחר משחקי כדור-רגל במושב שהתנהלו גם בשבת. לפיכך סבר הנאשם בטעות שגם בשבת זו 9.4.88 יגיע אופיר לבית המנוח ואז התכוון הנאשם לפגוע - לירות באופיר. ברם, הנאשם טעה בסברתו הנחתו הנ"ל ואופיר לא הגיע באותה שבת לבית המנוח. לפיכך היא, התובעת, הציעה לביהמ"ש מניע אחר והוא, כי כאשר הגיע המנוח לחורשה, לאחר ששמע בה רחש, חשש הנאשם שמא נתגלה לעיני המנוח וירה בו, במנוח, צרור יריות מתוך כוונה להמיתו.

לדברי התובעת היתה זו הזדמנות של הנאשם לפגוע במנוח שגם הוא היה שוא נפשו. אכן, במהלך החקירה השמיע הנאשם ביטויי שנאה כלפי המנוח ואף שביעות רצון מכך שהמנוח נהרג.

16. בכל זאת נשאלת השאלה: אם הנאשם ביקש לפגוע במנוח מדוע הוא המתין עד שזה יכנס לחורשה? מנין בכלל היה לנאשם לדעת שהמנוח יכנס לחורשה? מנין ידע הנאשם שמי שנכנס לחורשה היה המנוח ולא אחר? הרי שררה בחורשה חשיכה. אם הנאשם ביקש לפגוע במנוח, יכול היה לעשות זאת בכל הזדמנות אחרת ומה טעם בחר לעצמו דווקא הזדמנות זו? מכל התמיהות הנ"ל מתעורר ספק באשר למניע של הנאשם לפגוע במנוח. ספק זה איננו יורד עד כדי הטלת ספק בעצם המתת המנוח על-ידי הנאשם, אבל נראה לנו, שהוא מערער את האפשרות לקבוע מעל לכל ספק שהנאשם אכן החליט להמית את המנוח.

במלים אחרות, אנחנו סבורים שלא יהיה זה בטוח להרשיע הנאשם בעבירה של רצח. במקום זאת, נכון יהיה יותר להרשיעו בעבירה של הריגה על-פי סעיף 298 לחוק העונשין [22]. דא עקא שהנאשם לא העלה כלל טענה כנ"ל. קו ההגנה שלו הכחשה של קשר להמתת המנוח. לפיכך יש לשאול תחילה, האם רשאי ביהמ"ש לבדוק מיוזמתו הטענה: אם יש ספק אם הנאשם החליט על המתת המנוח, מבלי שטענה זו הועלתה מטעם הנאשם. לדעתנו, יש להשיב על שאלה זו בחיוב. כך, למשל, בענין חטיב (ע"פ 240/84 [19] בעמ' 35, 36) קבע ביהמ"ש העליון (מפי כב' השופט בך), שמחובתו של ביהמ"ש לבחון בעיית העדר קינטור גם כאשר הסניגוריה איננה מעלה כלל טענה זו.

17. נראה לנו, שמתעורר ספק, האם החליט הנאשם להמית את המנוח. המדובר בירי של צרור בודד אמנם של מספר כדורים, אך לא שנורו בזה אחר זה אלא שנורו בבת אחת. זאת כאשר המנוח נכנס בלילה במקום חשוך באופן שספק רב אם הנאשם יכול היה לזהותו או אפילו לראותו. לכן, יתכן שהנאשם ירה במנוח מתוך כוונה להפחיד או מתוך חשש שהוא מותקף או מבלי לשקול את שהוא עושה, כפעולה של תגובה לארוע לא צפוי. התובעת טוענת, שהפגיעה במנוח בחלק העליון של גופו מוכיחה על כוונה והחלטה להמית את המנוח.

לדעתנו, מאחר והירי היה מטווח קרוב, לא מן הנמנע שהפגיעה "המוצלחת" במנוח היתה מקרית.

= 157 =

מן הדין להבחין היטב בין "ההחלטה" להמית את הקרבן לבין "הכוונה". אפילו נאמר, שעומד אדם בחזקתו כאילו "מתכוון" הוא להשיג במעשהו את תוצאותיו הטבעיות, עדיין אין זאת אומרת שחזקה עליו כאילו גם "החליט" להשיגן. אם לענין הכוונה הפלילית להשיג תוצאה פלונית די בידיעה שהתוצאה תושג בדרך הטבע מעשיית המעשה, הרי החלטה מצריכה, בנוסף, שבידיעה גם רצון או שאיפה להשיג את התוצאה. לענין רצון זה או שאיפה זו אינה עומדת שום חזקה נגד הנאשם, והטוען שהנאשם החליט להמית עליו הראיה. (ע"פ 288/78 איזדמיר נ' מדינת ישראל [20], בעמ' 204; ע"פ 852/85 פונט נ' מדינת ישראל [21], בעמ' 557).

נראה לנו, שהטענה שהנאשם החליט להמית את המנוח לא הוכחה, מחמת הספק, ולכן אין זה בטוח להרשיע את הנאשם בעבירה של רצח.

מצד שני, נראה לנו, שהוכחו כל האלמנטים של עבירת הריגה לפי ס' 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, בכך שהנאשם המית את המנוח ל-ידי כך שירה לעברו של המנוח מטווח קרוב, מבלי אכפתיות לתוצאה הקטלנית שנגרמה, או יכולה היתה להגרם מירי זה.

לפיכך, מציע אני לחברי להרשיע את הנאשם בעבירה של הריגה לפי ס' 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

השופט א' כרמי:

אני מסכים.

השופט י' זהבי:

אני מסכים.

לפיכך הוחלט להרשיע את הנאשם בעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

ניתן ב-2.5.90.

ראשי • אודות • מאמרים • כתבות • פסקי דין • מאמרים אקדמיים • בלוגים • ציונות לתמיד • סאטירה פוליטית • ספרים • מכתבים • כנסים • מה עכשיו • החיים בצהוב • חדשות מחלקה ראשונה • ערוץ 7 • מקור ראשון • NEWS 1 • מעריב • Y - NET • כללי • האומה, במה למחשבה לאומית • עיתון חדשות • גלי ישראל • צרו קשר