בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים

                                                                                                                                                                       ע"פ 3460/90

  בפני:         כבוד המשנה לנשיא מ. אלון

                   כבוד השופט ג. בך

                   כבוד השופט ת. אור

  המערער: חיים גורש

 נגד

  המשיבה: מדינת ישראל

 ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 24.6.91 בתיק פ. 276/88 שניתן על ידי כבוד השופטים: כרמי, פיזם ורנד

 תאריך הישיבה:    א' באייר תשנ"ב (4.5.92)

  בשם המערער: עו"ד ח. משגב

  בשם המשיבה: עו"ד נ. בן-אור

פסק-דין

 השופט ת. אור:

 1. בתאריך 9.4.88, שהיה יום שבת, בסמוך לשעה 21.00 יצא המנוח שלום טוויל את ביתו במושב מאור אל הכביש אשר מול ביתו, במטרה להכנס לרכב שעמד מול ביתו.

 בנו יניב הפנה את תשומת לבו של המנוח לרחש שנשמע מכיוון חורשה, הנמצאת ממול הבית מעבר לכביש הנ"ל. כשנגש המנוח אל החורשה לברר את פשר הרחש, נשמע צרור יריות, וכפי שנתברר, כתוצאה מיריות אלה מצא המנוח את מותו. בכתב אישום שהוגש נגד המערער בערכאה הראשונה, יוחס לו שהוא היה בחורשה בערב המקרה והוא אשר ירה במנוח והרגו. העבירה שיוחסה לו בכתב האישום היתה רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין תשל"ז-1977.

 לאחר ניתוח הראיות השתכנעה הערכאה הראשונה, שהמערער הוא אשר ירה במנוח. עם זאת, הגיעה למסקנה שלא הוכחה ההחלטה להמית מצד המערער. אשר על כן, החליטה להרשיע את המערער בעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין. הענש שהושת על המערער הוא 15 שנות מאסר מיום מעצרו.

 ערעור המערער הוא על הרשעתו בדין ולחלופין על חומרת הענש.

 2. בפני הערכאה הראשונה לא באה עדות ראיה, על פיה המערער הוא שירה במנוח. את הרשעתו של המערער השתיתה הערכאה הראשונה על ראיות נסבתיות אשר באו בפניה, בקבעה שכל הראיות המסבכות את המערער כמי שירה במנוח אינן יכולות להיות מקריות. אכן, המחלוקת בין הצדדים בטיעונם בפנינו, ככל שנוגעת היא להרשעתו של המערער, הנה בשאלה האחת: האם היה די בראיות שבאו בפני בית המשפט כדי לקבוע שהמערער הוא זה אשר ירה במנוח.

= 2 =

 דעתי היא שצדקה הערכאה הראשונה במסקנתה, ולהלן אציין את עיקרי אותן ראיות, אשר יש בהן לשכנע, בהצטברותן, שהמערער הוא אשר ירה במנוח.

 3. א. כשעתיים לפני שנורה המנוח למוות, נותק כבל הטלפון בארון הסעף של כבלי הטלפון, הנמצא בכניסה למושב מאור ובו חיבור הטלפונים של המושב לרשת הטלפונים הכללית. כתוצאה מכך נותר המושב ללא רשת טלפונים במשך כארבע שעות עד שעה 23.00 בערב המקרה. כפי שהוברר, נעשה הניתוק במכוון על ידי ניסור כבל הטלפון. הערכאה הראשונה שוכנעה שהמערער הוא שנסר את כבל הטלפון. הראיות על פיהן הגיעה הערכאה הראשונה למסקנתה כוללות את הראיות הבאות: א) מקום הניתוק של כבל הטלפון היה מכוסה במספר דפי עתון "מעריב". על דפי עתון אלה נמצאו טביעות כף ידו של המערער ושל זרת יד שמאל שלו. ב) בחיפוש בבית בו התגורר המערער במושב מאור נמצא החלק השני של עתון מעריב הנ"ל. ג) בחיפוש בדירה בחיפה, בה שהה המערער בלילה שלאחר היריות במנוח, נמצאה משורית עם ידית, שהמערער אשר שהיא שיכת לו. ד) על אף שהחוקרים לא גילו למערער איך, ועם איזה כלי נחתך הכבל, כשנשאל המערער למה חתך את הטלפון, השיב המערער "איך אני אחתוך עם המשור... מאיפה אני אקח משור". מתברר, שהמערער ידע כיצד בוצע חיתוך הכבל, וידיעה זו מצביעה על כך שהוא היה מעורב בדבר.

 נוכח הראיות כאמור, בצדק הגיע בית המשפט למסקנה שהמערער הוא שחתך את כבל הטלפון. חיתוך זה של כבל הטלפון והמועד שנחתך - כשעתיים לפני אירוע הירי במנוח - מצביעים על כוונה אפשרית, של מי שחתך את הכבל, למנוע אפשרות אזעקת עזרה לאחר ביצוע הירי שפגע במנוח כעבור זמן לא רב. מכל מקום, המערער לא נתן כל הסבר לחיתוך הכבל על ידו, הסבר שלא יהיה קשור ביריות במנוח כעבור זמן. גם בטיעון סנגורו של המערער בפנינו, כשנשאל על כך, לא היה בפיו כל הסבר אפשרי כזה מטעם המערער. הכחשתו הכוזבת של המערער את חיתוך הכבל, ואי מתן הסבר כאמור, אך מחזקים את המסקנה בדבר הקשר בין ניתוק כבל הטלפון לבין אירוע היריות שלאחר מכן.

 יצוין עוד בהקשר זה, שבאחת החקירות של המערער, כשהוטח בו שהוא אשר ניתק את הכבל, הכחיש זאת, תוך שהוא מסביר שאם היה זה הוא שניתק את הכבל, אז הוא הרוצח או שותף של הרוצח (ראה בת/55). דבריו אלה מלמדים, שהכחשתו הכוזבת באה להרחיק מעצמו את הקשר בינו לניתוק הכבל, אשר קשור מצדו ליריות במנוח.

 ב. במוצאי שבת ה- 9.4.88, סמוך לאחר שהומת המנוח, עזב המערער את המושב, והיה ב"בריחה", על אף שידע שהמשטרה מחפשת אחריו. מצב זה נמשך עד 10.5.88, מועד בו נלכד המערער למרגלות הר מירון על ידי שוטרי מג"ב. משך תקופה זו של כחודש מצא לו המערער מסתור - תחילה בבית ידיד בחיפה ואחר כך במערות שונות בהר מירון. למערער היו מספר הסברים לבריחה זו, אך הסברים אלה נמצאו כוזבים על ידי בית המשפט. נותר הסבר סביר אפשרי אחד לבריחתו, והוא, שבעקבות מעשה הירי ברח, ועל אף שידע שהמשטרה מחפשת אחריו בשל הירי במנוח, המשיך להסתתר מפניה. בית המשפט מנתח בהרחבה את הסברו של המערער לבריחה ועל שום מה הסברים אלה אינם מהימנים. נמוקי בית המשפט מקובלים עלינו.

 ג. בחורשה, במקום שעל פי ראיות שבאו בפני בית המשפט עמד בו היורה בליל המקרה, נמצא מעיל. בבדיקות מדוקדקות שנעשו במעיל, נמצאו בכיס המעיל סיבים ושערות. אלה נבדקו על ידי רפ"ק גורסקי והוא מצא שקימת התאמה בין הסיבים שנמצאו בכיס המעיל לבין סיבים שנלקחו משמיכה שהיתה בחדרו של המערער בבית הוריו על מיטתו. בהשואה של השערות שנמצא בכיס לבין שיער מראשו של המערער, נמצא שיש התאמה בין השנים. לא ניתן היה לקבוע בודאות שהסיבים שנמצאו בכיס

= 3 =

 המעיל הם מהשמיכה הנ"ל, אם גם להערכת רפ"ק גורסקי המדובר בהערכה של 95% הסתברות שכך הוא; וגם ביחס להשואת השערות, כל שניתן היה לקבוע הוא, שמבחינה סטטיסטית הסיכוי הוא של 80% שהשיער שבכיס היה שערו של המערער. לדעתו של רפ"ק גורסקי, יש בשני הנתונים כאמור להצביע על סיכוי קרוב לודאות בדבר קשר בין המערער למעיל. בית המשפט לא היה מוכן לקבוע על סמך הנתונים כאמור שהמעיל הוא של המערער, אך גם הדגיש, שקימת סבירות לכך שאין תוצאות הבדיקות כאמור מקריות.

 באשר לקשר בין המערער למעיל, באו ראיות נוספות בפני בית המשפט. במסגרת חקירת המערער הוצגה למערער עובדה לא נכונה, על פיה כאילו אביו של הנאשם זהה את המעיל כשייך לו. תגובתו של המערער היתה תגובה של התפרצות, על פיה אביו סנילי, וכי יתכן שהאב שכח את המעיל בבית הכנסת ובא אדם אחר וזרק את המעיל בזירת הפשע. (ראה ת/55). לדברים אלה יש חשיבות, שכן במועד תגובת המערער כאמור, המקום בו נמצא המעיל והקשר שלו להריגת המנוח היו חסויים. בנסיבות אלה, יש בתגובת המערער לקשרו אל המעיל ומקום המצאו. שאם לא כן, כיצד ידע להציע לחוקר את האפשרות לפיה נמצא המעיל בזירת הפשע? גם תגובתו המידית, לפיה המעיל כאילו של אביו, יש בה מעין הודאה על קשר שלו אל המעיל.

 המערער נתן בהמשך הסברים סותרים ולא מהימנים לעצם ידיעתו כי המעיל נמצא בזירת הפשע.

 על סמך כל האמור לעיל, הגיע בית המשפט למסקנה שהמערער ידע שהמעיל נמצא בזירת העבירה, וגם עובדה זו יש בה לסבכו כמעורב בעבירה.

 ד. כפי שהוכח, המנוח נורה מרובה מסוג אם/16. בביתו של המערער נמצאו שתי מחסניות של רובה מסוג אם/16, אך הרובה בו נורה המנוח לא נמצא. כל מה שניתן להסיק מהמצאות המחסניות הוא, שסביר להניח שהיה למערער רובה אם/16.

 חיזוק נוסף לכך שלמערער היה רובה אם/16 ניתן למצוא בראיות נוספות. לאחר שנלכד המערער, הוא מסר לחוקריו אקדח שהיה ברשותו. כפי שהוכח, אקדח זה נגנב כשנה וחצי לפני יום המקרה מביתו של אחד במושב מאור. מאחר כשבאותה גניבה של האקדח נגנב גם רובה אם/16, רובה אשר טרם נתגלה, המצאות האקדח הגנוב בידי המערער מעלה את החשד שהיה לו קשר גם לרובה אם/16, אשר נגנב כאמור ביחד עם האקדח.

לחשד זה מצטרפת התנהגות נוספת של המערער, שיש בה לחזק את המסקנה שהמערער קשור אל העבירה. לאחר שמסר את האקדח לחוקרים, ציין המערער בהזדמנויות שונות בפני חוקריו, שמסירת האקדח על ידו, היה בה לסבכו בעבירה של המתת המנוח. כך, למשל, התבטא שבכך שמסר את האקדח טעה ו"קבר את עצמו". ובהזדמנות אחרת אמר שלא היו ראיות נגדו והוא מסרן במו ידיו לחוקרים, וכי הוא יודע שחוקריו בונים על האקדח כדי לקשרו לרצח. יש להדגיש, שאת חרטתו על מסירת האקדח למשטרה הביע המערער, בשלב שאיש מהחוקרים לא היה מודע לגניבה שלו ביחד עם רובה אם/16, וניתן להניח שהוא הביע חרטה זו על רקע החשש שיקשרו את האקדח עם רובה אם 16/8 שנגנב ביחד עמו.

 ה. על פי עדותו של גשש שהעיד בפניו, קבע בית המשפט שנתגלו עקבות ממחסן שליד בית המערער במושב מאור ועד למרחק של כ- 70 מ' מזירת העבירה. את המשך העקבות לא ניתן היה לפענח בגלל עקבות רבים נוספים. אין ראיה שהעקבות מהמחסן הן של המערער, אך עובדה היא שנמצאו עקבות כאמור. המערער נסה להסביר עקבות אלה ביחסו אותם לפלוני, אשר בא אליו במסגרת פעילות פלילית שאינה קשורה בעניננו.

 אך בית המשפט לא התרשם שדבריו אלה מהימנים, והוא גם לא הביא את אותו אחר להעיד. בית המשפט גם ציין, שהמערער ספר ספורי בדים בכוונה להרחיק את עצמו מן העקבות המוליכות מביתו לזירת העבירה, ויש בכך לחזק את הראיה הנסיבתית של קיום העקבות מביתו של המערער עד קרוב למקום המקרה.

= 4 =

 ו. למערער היו אמירות שיש בהן להחשידו כמעורב במעשה, אמירות אשר יש בהן לחזק את הראיות האחרות שבידי התביעה. במקום אחד אמר שאין הוא מוכן לומר לחוקרים דבר על הרצח, כי זה עלול להפליל אותו (ת/46); וגם כשנשאל למה אינו מוסר אליבי, ענה באחת ההזדמנויות, שאין הוא עושה זאת מחשש שיפליל את עצמו (ת/32). כשנשאל מאיפה הגיע אליו האקדח, אמר שהוא לא מוכן למסור זאת כי "כבר הפללתי את עצמי" (ת/48).

 קימות אמירות נוספות שלו, שחלקן כבר הוזכר לעיל, אשר גם אם אין הן חד משמעיות להפללתו, הן מצטרפות למסכת האמירות וההתנהגות שלו, אשר הנה התנהגות של מי שמקננים בו רגשי אשמה ואינה הולמת התנהגות של מי שאינו קשור לפרשה.

 4. כל אחת מהראיות כאמור אין בה, אולי, להוכיח את אשמתו של המערער. אך ההצטברות של הראיות כאמור יש בה להצביע על אשמתו. על מנת שראיות נסבתיות תשמשנה יסוד להרשעה, על המסקנה העולה מהן להיות חד משמעית. מהות הראיות ומשקלן המצטבר צריך שיוביל למסקנה חד משמעית לפיה לא נותר ספק סביר בדבר אשמתו של הנאשם. (ע.פ. 543/79 נגר נ. מדינת ישראל פס"ד לה(1) 113 140 ור' גם לאחרונה בע.פ. 224/88 איזראלוב נ. מדינת ישראל).

 זה המקרה בעניננו. הצטברותן כאמור של הראיות, יש בה ללמד חד משמעית על אשמת המערער. אין זה מתקבל על הדעת, שאך במקרה נצטברו ראיות שיש בהן להצביע על אשמתו מכיוונים וזויות שונים, המתחברים יחד לפסיפס המלמד על אשמתו. מדובר על ראיות בדבר פעילות לקראת ביצוע העבירה (ניתוק כבל הטלפון); המצאות במקום ביצוע העבירה (המעיל); אפשרות קיום הנשק הקטלני (ענין המחסניות והאקדח); התנהגות מפלילה לאחר העבירה (הבריחה למשך כחודש לאחר המעשה, ואמירות והתנהגות של המערער בזמן החקירה). כל אלה, ביחד עם יתר הראיות שהובאו, ובצרוף עדותו הכוזבת של המערער במטרה להרחיק עצמו מראיות הקימות נגדו - יש בהם די כדי להצדיק את הרשעתו.

 5. בא כוח המערער הדגיש בפנינו, שלא הוכח מניע למערער להרוג את המנוח. אכן, לא הוכח מניע ברור למעשה, ויתכן שהסברו האפשרי של בית המשפט למעשה - דהיינו אירוע שאירע יום קודם במגרש הכדורגל - אינו ההסבר האמיתי למעשיו של המערער ביום המקרה. אך הלכה היא, שהוכחתו של המניע למעשה אינו תנאי להרשעת נאשם. לא אחת אין מעשה עבירה ניתן להסבר הגיוני, ובכל זאת, ברי שהוכח ביצוע המעשה על ידי הנאשם מעל לכל ספק. לכך יש להוסיף, שבעניננו, היה למערער בלבו על המנוח, ובאמרותיו לחוקרי המשטרה שזורות אמירות בגנותו של המנוח וכן בדבר סכסוך שהיה למערער עמו. (ר' בת/31, ת/32, ת/47). לפיכך, גם אם לא ניתן לקבוע בודאות מהו הנימוק המידי למעשה שבוצע על ידי המערער, לאור יחסו של המערער אל המנוח, על רקע שלא כולו הוברר, אין לומר, שמעשה העבירה שבצע המערער כשירה לעבר המנוח, הנו כה בלתי הגיוני, עד שרק בשל כך אין לקבוע שנעשה על ידו.

 6. בא כוח המערער לא חלק על כך, שאם המערער הוא שירה במנוח, בדין הורשע בעבירה של הריגה. לפיכך, ועל יסוד כל האמור לעיל, יש לדחות את ערעור המערער על הרשעתו.

= 5 =

 7. גם הערעור על גובה העונש דינו להדחות. מעשה היריות של המערער חמור הוא בנסיבותיו, וקרוב בסולם דרגות עבירת ההריגה לעבירת רצח ממש. בית המשפט לא התעלם מנסיבותיו האישיות של המערער. הוא התחשב, בין היתר, גם בעברו של המערער, אשר בשל מצבו הנפשי אושפז בבית חולים לחולי נפש מכוח הוראות סעיף 6(א) לחוק לטיפול בחולי נפש תשט"ו 1955 בקשר לעברות חמורות שעבר. אלא שבינתים החלים, ונמצא אחראי למעשיו, הן בשעת מעשה והן בשעת הדיון. על אף נסבותיו האישיות של המערער להן טען הסנגור, נסיבות ביצוע העבירה אשר הביאה לקטילת חיי אדם מצדיקות את הענש שהוטל על המערער, ואין מקום שנתערב בו.

 8. התוצאה של כל האמור לעיל היא שהערעור, הן על ההרשעה והן על גובה העונש, נדחה בזה.

 ניתן היום 4.5.92.